אף פעם לא משעמם בבארסה. גם לא כשפוגשים קבוצה צנועה וחדשה בליגה ונותנים לה מאניטה. המשחק נגד לגאנס היה בסימן “תזכרו שיש אתלטיקו ברביעי” וכך זה נראה. לואיס אנריקה יישם מספר החלטות משונות ומרתקות: הרכב משונה, מערך משונה, רוטציות משונות, תפקוד שונה. התוצאה הייתה משחק שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים, לא החזקת הכדור הטיפוסית אלא משחק מהיר יותר, של התקפות מהירות וקטלניות, ומאחורה היו הרבה יותר רעידות והפחדות. החיסרון של בוסקטס מדגיש כמה הוא שחקן חשוב בפאזל שנקרא בארסה. ללא ספק, לואיס אנריקה יודע איך להצית דיון בקרב האוהדים, ועלו לא מעט שאלות לגבי התפקוד של השחקנים כאינדיבידואליים (מסצ’ראנו) וכקולקטיב.

הדבר העיקרי שאני לוקח מהמשחק זה הפרגון האינסופי בין שחקני חוליית ההתקפה שלנו. אני לא חושב שזה מחדש משהו, כולנו יודעים את העוצמה הכבירה של שלישיית MSN. אבל ביום שבת הם התעלו אפילו על הסטנדרט הגבוה שהציבו, עם מסירות במצבים נוחים מאוד להבקעה. זה מאוד מרגיע לראות חבורה כזו מוכשרת של שחקנים משחקת בלי אגו, בלי גאווה מיותרת. הרבה קבוצות עם יותר מכוכב אחד כשלו בגלל זה. אבל אצלנו, רואים שהמטרה שלהם חד-משמעית: לנצח ולשמוח תוך כדי. יש לשלישייה הזאת כבר 17 שערים מתחילת העונה: מסי עם 8, סוארס עם 7 וניימאר עם 2.

בכל אופן, הפנים קדימה כעת. מחר בלילה (23:00 שעון ישראל) יש לנו משחק קשה מאוד נגד אתלטיקו מדריד. לשמחתנו, הסגל של הקבוצה מגיע במצב מצוין: אין השעיות ואין פציעות, טפו טפו טפו. בוסקטס, שכמו שאמרתי בהתחלה ממלא תפקיד קריטי אצלנו, זכה למנוחה חשובה לקראת המשחק והוא יגיע רענן. כמוהו גם סרג’י רוברטו שנותר על הספסל, וגם לואיס סוארס נהנה מחילוף מוקדם יחסית. נראה כרגע שיש רק סימן שאלה אחד וזה בדבר הבלם שישחק לצדו של ג’רארד פיקה. האם נראה את “האונסה של ברלין”, עם מסצ’ראנו הוותיק בהרכב, או שמא אומטיטי החדש והצעיר ימשיך לקבל קרדיט ויפתח גם מחר? אני מניח שנדע בוודאות רק מחר. עדכון ערב: לאחר פציעתו של אומטיטי באימון, התקוות שלנו הן שמתייה לא יפתח בטעות במקומו של מסצ’ראנו.

מה שלומך אתלטיקו?

תודה לסמי על סיקור פתיחת העונה של אתלטיקו:

תעודת זהות קצרצרה:

קלוב אתלטיקו דה מדריד נוסד ב-26.4.1903 על ידי חבורה של סטודנטים באסקים אוהדי אתלטיק בילבאו שלמדו במדריד. הם קראו למועדון החדש אתלטיק קלוב דה מדריד, שבשנותיו הראשונות שיחק בצבעים כחול לבן, ממש כמו מועדון האם שלו. רק כעבור 4 שנים, המועדון החל להשתמש במדים אדומים לבנים, מדים שיוצרו ממזרנים ישנים, מה שהקנה למועדון את הכינוי שלו: לוס קולצ’ונרוס, יצרני המזרנים.

המועדון שהפך לעצמאי רק ב-1921, בנה כעבור שנתיים את האצטדיון הראשון שלו, “אסטדיו מטרופוליטנו” ששימש אותו עד שנת 1966, אז עבר המועדון לאסטדיו מנסנארס שמאוחר יותר שינה את השם שלו לויסנטה קלדרון, על שם הנשיא האהוב שהביא למועדון את לואיס אראגונס האגדי. העונה הזו תהיה לצערנו העונה האחרונה בקלדרון החם והאהוב והמועדון יעבור לאצטדיון האולימפי במדריד שיהיה בעל תכולה של יותר מ-70 אלף מקומות.

למועדון יש 10 זכיות באליפות, 10 זכיות בגביע המלך, 4 זכיות בסופר קאפ הספרדי, שתי זכיות בסופר קאפ האירופי, זכייה אחת בגביע הבין יבשתי ב-1974, שתי זכיות בליגה האירופית, זכייה אחת בגביע אופ”א ולצערי הרב 3 הפסדים מרים במיוחד בגמר ליגת האלופות.

העונה שעברה

למרות שבתחילת העונה שעברה צ’ולו הכריז שהמטרה שלנו היא רבע גמר ליגת האלופות ומקום שלישי בליגה, המועדון נלחם עד המחזור הלפני אחרון על האליפות.

העונה התחילה באופטימיות זהירה, עם רכש מאוד מעניין בדמות ג’קסון מרטינס הנהדר מפורטו, לוסיאנו וייטו המבטיח מויאריאל והכישרון הבלגי יאניק פריירה קראסקו. למרבה הצער, ג’קסון התגלה כפלופ רציני ונמכר כבר בינואר, וייטו לא הצליח להשאיר רושם למרות המון הזדמנויות שקיבל מהצוות המקצועי ומאמצע העונה ועד הסוף כמעט ולא ראה יותר מגרש.

לקבוצה החדשה והצעירה יחסית לקח כמה מחזורים טובים להתחבר, ההגנה הייתה חזקה כתמיד אבל ההתקפה הייתה תלויה לחלוטין באנטואן גרייזמן שעשה עבודה אדירה, למרות שכמעט ולא קיבל שום עזרה מחבריו למעלה. למרות הקושי, אתלטי’ הצליחה להיצמד לבארסה רוב העונה, אבל ברגע האמת בשני משחקי העונה מול בארסה הפסידה 2-1 דווקא אחרי שעלתה ליתרון. עד הסוף אתלטי’ רדפה אחרי בארסה אבל בלי סיכוי אמיתי לעקוף אותה, למרות המיני משברון שהקטלונים עברו לקראת סוף העונה. מיני משברון שאולי אתלטי’ לא ניצלה בליגה, אבל כן ניצלה בליגת האלופות.

אחרי שברון הלב לפני שתי עונות בגמר והאכזבה מול אותה ריאל מדריד ברבע הגמר של העונה שעברה, אתלטי’ נתנה קמפיין קסום שהתחיל בבית לא קשה במיוחד עם גלאטסראיי, בנפיקה ואסטנה, המשיך בצמד משחקים קשים במיוחד מול פ.ס.וו. איינדהובן העיקשת בשמינית, שאותה אתלטי’ עברה רק בפנדלים אחרי שתי תוצאות מאופסות. ברבע כבר חיכתה אותה בארסה ואחרי שער יתרון נהדר של פרננדו טורס שהורחק בהמשך, לואיס סוארס הבקיע צמד שקבע את תוצאת המשחק ואתלטי’ חזרה לויסנטה קלדרון אופטימית מתמיד. שם סוף כל סוף אתלטיקו התפוצצה מול בארסה ובמשחק שנכנס לפנתאון ניצחה 0-2 מצמד של גרייזמן ועלתה לחצי הגמר.

בחצי הגמר אתלטיקו קיבלה את באיירן מינכן האימתנית של פפ ובמשחק הראשון בקלדרון שער סולו עצום של סאול ניגס הכריע את המשחק. אבל כולם ידעו שבאליאנס ארנה זה יהיה פי כמה יותר קשה ואכן המשחק במינכן היה הכי גרוע בעונה הקשה של אתלטי’, שנלחצה לשער שלה ונראתה חסרת אונים לחלוטין מול קבוצת הכוכבים של באיירן, במיוחד אחרי שהגרמנים עלו ליתרון משער מבעיטה חופשית של צ’אבי אלונסו ואיבוד העשתונות של חוסה מריה חימנס שאחרי כמה דקות נתן פנדל במתנה שנהדף באופן מדהים ומפתיע לחלוטין על ידי שוער הפנדלים הגרוע באירופה, יאן אובלק האהוב. מכאן ואילך אתלטי’ שרדה את המחצית ובהפסקה צ’ולו עשה את ההתאמות הנכונות, אתלטי’ השיגה שער קלאסי של גרייזמן במתפרצת שבסוף העלה אותה לגמר מול אותה ריאל מדריד.

לא רוצה לכתוב יותר מידי על הגמר ההוא שהכניס את כולנו לדיכאון עמוק כי ממש האמנו שזה סוף סוף שלנו. אפילו מבחינה סטטיסטית זה לא הגיוני להפסיד 3 עונות ברציפות מול אותה קבוצה שבאותה עונה הייתה בבירור נחותה מאיתנו כמעט בכל אספקט (חוץ מהתקציב והסגל) והגיעה לגמר אחרי הגרלה מצחיקה, אבל המזל שהיה לנו בפנדלים מול ההולנדים נטש אותנו מול הבלאנקוס.

המאמן:

אני ארשה לעצמי לצטט את ניר דוד בפסקה על צ’ולו מהפוסט הנהדר שלו מתחילת העונה שעברה, כי בשום אופן לא הייתי יכול לכתוב את זה טוב יותר.
דייגו ”צ’ולו” סימאונה הגיע לאתלטיקו מדריד בדצמבר 2011 לאחר פיטוריו באמצע העונה של גרגורי מנסאנו. צ’ולו קיבל את הקבוצה במקום ה-11 כשבמאזנה 22 נק’ בלבד לאחר 17 מחזורים, כאשר המורל הקבוצתי והביטחון העצמי של השחקנים היה בגובה הרצפה.

עם אותם השחקנים בדיוק שקיבל בירושה, הצליח צ’ולו לסיים במקום החמישי המכובד, כאשר הוא מפסיד רק משחק אחד בעשרת המשחקים הראשונים שלו בתפקיד. את המהפך הגדול ביותר תחת שרביטו של צ’ולו עברה חוליית ההגנה של הקבוצה שהפכה מבדיחה עצובה ומהמסננת הרשמית של הליגה לאחת מחוליות ההגנה הטובות והקשוחות ביותר בליגה הספרדית ובכל אירופה בעונות שהגיעו לאחר מכן.

צ’ולו הוביל חבורת שחקנים שנחשבו לכישלונות מהלכים או לכל הפחות לכאלה שנמצאים בירידה תלולה ביכולתם והפך אותם לחבורה לוחמת ומגובשת ואת השחקנים עצמם לטובים ביותר בתפקידם בליגה ואולי באירופה.

בין השמות הבולטים שחייבים את העונות הטובות ביותר בקריירה שלהם לצ’ולו, אפשר למצוא את פיליפה לואיס, מיראנדה, דייגו גודין, חואנפראן, טיאגו, מריו סוארס, גאבי ודייגו קוסטה. נוסף על אלו אפשר להזכיר גם את טיבו קורטואה, קוקה, ארדה טוראן ורדאמל פלקאו שנתנו את עונות השיא שלהם ועשו את הקפיצה הגדולה ביותר בקריירה תחת ניצוחו של צ’ולו סימאונה.

מרבית השחקנים שפרצו בתקופתו של צ’ולו נמכרו לאחר מכן לאריות אירופה בסכומים גדולים וזכו לחוזי עתק. על כן מבחינה זאת של שדרוג השחקנים והיכולת להוציא את המקסימום מהסגל העומד לרשותו, ראוי דייגו סימאונה להיחשב כיורשו האמיתי של סר אלכס פרגוסון. מהפך כמו שהוביל צ’ולו באתלטיקו מדריד, קורה לעתים רחוקות מאוד בעולם הכדורגל, לא מדובר בשדרוג נקודתי של שחקן כזה או אחר, או בזכייה חד פעמית בתואר מקרי, אלא בביצוע תהליך טרנספורמציה אמיתי לדי.אן.איי הקבוצתי של אתלטיקו והפיכתה מנמושה מפוחדת לאחת מאריות אירופה.

נהוג לומר שאף שחקן או מאמן לא יכול להיות גדול יותר מהמועדון עצמו וזה נכון, אך במקרה של צ’ולו זה מרגיש שהוא בעצמו הפך להיות אתלטיקו מדריד ואתלטיקו מדריד הפכה להיות צ’ולו סימאונה. כל עוד הוא זה שעומד בראש המערכת, אתלטיקו תמשיך להיות בצמרת הכדורגל העולמי.

העברות

באו:

קווין גאמיירו (29), צרפת, חלוץ, סביליה, 32 מיליון יורו.
ניקו גייטאן (28),ארגנטינה, חלוץ/קיצוני, בנפיקה, 25 מיליון יורו.
סימה ורסאליקו (24), קרואטיה, מגן שמאלי, ססואולו, 16 מיליון יורו.
דיוגו ז’וטה (19), פורטוגל, קיצוני, פאקוש פריירה, 7.2 מיליון יורו.
אקסל וורנר (20), ארגנטינה, שוער, אתלטיקו רפאלה, 800 אלף יורו.

הושאלו:

לוסיאנו וייטו (22), ארגנטינה, חלוץ, סביליה.
מתיאס קראנביטר (23), ארגנטינה, קשר אחורי, סביליה.
סנטוס בורה (20), קולומביה, חלוץ, ויאריאל.
אקסל וורנר (20), ארגנטינה, שוער, בוקה ג’וניורס.
ברארד מנסה (21), גאנה, קשר, ויטוריה גימראייש (פורטוגל)
אמיליאנו ולאסקס (22), אורוגוואי, בלם, בראגה.

נמכרו:

בורחה באסטון (23), ספרד, חלוץ, סוונסי, 18 מיליון יורו.
ליאו בפטיסטאו (23), ברזיל, חלוץ, אספניול, 3.5 מיליון יורו.
ג’ושוע גילאבוגי (25), צרפת, קשר אחורי, וולפסבורג, 3 מיליון יורו.
חסוס גאמס (31), ספרד, מגן ימני, ניוקאסל, חינם.
סילביו (28), פורטוגל, מגן ימני, וולבס (ליגת המשנה – אנגליה), חינם.

סגל מלא:

שוערים:
יאן אובלאק, אנדרה מוריירה ומיגל אנחל מויה.

הגנה:
דייגו גודין, חוסה מריה חימנס, סטפן סאביץ’, לוקאס הרננדס, פיליפה לואיס, סימה ורסאליקו, חואנפראן וחאבייר מאנקייו.

קישור:
אוגוסטו פרננדס, גאבי, טיאגו, תומאס פארטיי, סאול ניגס, קוקה, ניקו גייטאן, יאניק פריירה קראסקו, אוליבר טורס ודיוגו ז’וטה.

התקפה:
קווין גאמיירו, אנטואן גרייזמן, אנחל קוריאה ופרננדו טורס.

ציפיות לעונה הבאה:

אני באמת מקווה שהפעם צ’ולו לא יחזור על המנטרה של מקום שלישי ורבע גמר ליגת האלופות.

נכון, הסגל שלנו פחות איכותי מזה של בארסה וריאל, אבל כקבוצה אנחנו מסוגלים להסתכל להם בלבן שבעיניים בלי למצמץ. הזיכרון המופלא של האליפות מלפני שתי עונות מתחיל להתעמם ועבר יותר מדי זמן בלי אף תואר. זו גם העונה האחרונה בויסנטה קלדרון וזה הזמן להתעלות ולא להתבייש להכריז שאנחנו הולכים על כל התארים.

יש לנו את הסגל, העומק, המאמן, הקהל והניסיון לעשות את זה סוף סוף, גם בספרד וגם באירופה.

מה העונה?

קבוצת הלוחמים של דייגו סמאונה עברה שינוי קטן יחסי בקיץ, כשהרכש המשמעותי ביותר שלה הוא קווין גאמיירו, שמצטרף בחוד ההתקפה לאנטואן גריזמן הנפלא. הגיע גם ניקו גייטאן מבנפיקה אך נראה שההשתלבות שלו הדרגתית יותר. כך שבאופן מעשי, את כל הפרצופים שנראה בהרכב אנחנו מכירים היטב מכל הקרבות הקשים בשנים האחרונות. סאול, קראסקו, וקוקה ממשיכים להתבגר ולהתבשל במרכז הקישור, וגם אובלאק צובר ניסיון חשוב בשער. חואנפראן וגודין יעשו ל-MSN את המוות כמו תמיד. גבי הוותיק ינהיג במרכז הקישור. טורס וגאמיירו ברוטציה, וגריזמן ממשיך את הכושר הענק שלו מהעונה הקודמת, כשהוא כבש כבר 4 שערים. ההרכב שלהם היה מפחיד גם בשנה שעברה והוא ממשיך להפחיד גם העונה.

אתלטיקו פתחה את העונה בגמגום חזק מאוד, עם תיקו מול שתי העולות החדשות: אלאבס שניצחה אותנו ולגאנס שהבסנו בשבת. אחרי המעידות האלה היא התאוששה באופן מלא עם רביעייה לסלטה ויגו בביתה, ניצחון על איינדהובן בליגת האלופות וחמישייה לחיחון מוחלשת עם הקינג. ההגנה של אתלטיקו תחת סימאונה היא נקודת החוזק המרכזית שלה ואפשר לראות את זה הן בנתון הפשוט שהיא שמרה על רשת נקייה ב-4 מ-5 המשחקים שהיו העונה והן בגרף המעניין הבא:

ניתן לראות שאתלטיקו מאפשרת מעט מאוד בעיטות למשחק, שתורגמו לספיגה בודדת אחת, במחזור הפתיחה נגד אלאבס. כמובן, זה עוד מוקדם לקבוע עובדות מוחלטות על סמך 4 משחקים בלבד, אך גם אנחנו פגשנו את לגאנס ואת אלאבס כך שיש מה ללמוד מהגרף. במחזור האחרון אתלטיקו אירחה את ספורטינג חיחון והיא התפוצצה עליה בענק. לרוב אנחנו לא רואים את אתלטיקו של דייגו סימאונה מבקיעה בצרורות, אך זאת תכונה שמתפתחת עם ההתבשלות של שחקנים מוכשרים מאוד כדוגמת גריזמן, קוקה, סאול וקראסקו. אתלטי עלתה ליתרון כפול תוך 5 דקות מפתיחת המשחק משערים של גריזמן וגאמיירו. גריזמן השלים צמד לפני המחצית השנייה, וטורס עלה מהספסל והבקיע צמד משלו כדי לחתום את החגיגה האדומה-לבנה. אתלטיקו מגיעה מוכנה וחמה לקראת המשחק מולנו. ההרכב שפתח בשבת צפוי להיות דומה מאוד למה שנראה מחר:

אובלק
ורסאליקו, סאביץ’, גודין, לואיס
גאיטאן, קוקה, ניגס, קראסקו
גריזמן, גאמיירו

שינויים סבירים לקראת המשחק מולנו זה גאבי במקומו של גאיטאן וחואנפראן במקומו של ורסאליקו.

תקציר המשחק:

במפגשי העבר:

נכתב במקור על ידי תומר, נערך והורחב על ידי.

QUE JUGADOR.

תמיד כיף להזכר בקבוצה מולה לאו מסי כבש שלושער לא פעם, לא פעמיים אלא 3 פעמים!

אנו צועדים אל המפגש ה-80 עם אתלטיקו מדריד בביתנו, אחרי 158 משחקי ליגה בין שתי הקבוצות שנערכו עד כה. 7 נצחונות רצופים היו לנו בבית על אתלטיקו בליגה עד התיקו של 2014, לפני כן תיקו ב-07\06 ובעונת הדאבל בארסה הפסידה לאתלטיקו בבית משערים של הניניו טורס (צמד) ומקסי רודריגז האקס קפטן של הקולצ’ונרוס.

בעונת 2010/11 ברסה פתחה את פברואר האיום עם נצחון ענק בקאמפ נואו על אתלטיקו ושלושער מדהים נוסף של לאו. היה זה קצת לפני ההפסד באמירויות לארסנל, כשעוד האמנו שהחודש הארור הזה יהיה חודש חסר מעידות, מה שתמיד נראה כבר בלתי אפשרי.

בעונת 2011/12 בארסה הביסה את אתלטיקו 5-0 מדהים, עם עוד שלושער מופלא של מסי, שער עצמי של מירנדה ועוד אחד של דויד וייה.

בעונת האליפות של 2012-13, היה זה ניצחון 4-1 גדול כשבארסה נקלעת לפיגור משער של פלקאו אך אדריאנו מעורר את הקבוצה עם פצצה לחיבורים, ומשם בוסקטס ומסי (צמד) משלמים את הניצחון.

הנה משחק האליפות של סוף עונת 2014 העגומה. הטאטא טים כבר חוותה כל מכה אפשרית: בהנהלה, בפציעות, בעזיבות, בפרישות, בתוצאות ובעוד שלל דברים שהתרחשו מחוץ למגרש בכלל. אחרי הפסד לאותה אתלטיקו ברבע גמר הצ’מפיונס והפסד כואב בגביע למדריד, הגיע המשחק האחרון בהחלט של העונה בכל המסגרות. והרי אם ב-2011 המפלצתית, אפילו ריאל הצליחה להשיג על בארסה איזה ניצחון אחד ב-200 המשחקים שנערכו ביניהן באותה העונה, אזי היינו מסוגלים להאמין שאחרי ארבע תוצאות תיקו והפסד אחד, המשחק השישי בין השתיים – בקאמפ נואו הגועש – יסתיים סוף סוף בניצחון על אתלטיקו ויסיים את הרצף המתסכל שהתרחש כולו בפאקינג עונה אחת, מה שנקרא הניצחון במלחמה ולא במערכה חסרת משמעות. אז האמנו והאמנו, אלקסיס סאנצ’ז כבש והאמנו Some More. אבל אז? גודין….. ולפתע הבנו – לא יתכן שהעונה ההיסטורית הזאת של אתלטיקו תיגמר בלא כלום ועל כן קיבלנו את זה, השלמנו. קיבלנו את זה שלהם באמת באמת באמת מגיע ולבארסה פחות, קיבלנו גם את זה שהיריבה הזו ראויה הייתה להיקרא אלופת ספרד ובהקשר לכך, התגובה בסיום המשחק מאת הקאמפ נואו? בלתי נשכחת.

נקמה, הצלחה, התעלות, כל כך הרבה מילים שהקיפו אותנו בעת הניצחון העצום הזה על אתלטיקו בבית במחזור ה-18 של עונת הטרבל השנייה. היה זה משחק שבאנו אליו בלי הרבה תקוות אלא שבמצבים כאלה, בארסה היא באמת הטובה בעולם. רק תראו את השמחה האדירה של ניימאר והחברים אחרי שערו המוקדם ותבינו כמה שהניצחון על אלופת ספרד דאז היה חשוב וקריטי. ההמשך היה ידוע, בארסה ניצחה את אתלטיקו גם בגביע הספרדי ומסי ניצח אותה בקלדרון מחזור לסיום העונה, כמעט כמו שזו עשתה בסיום העונה שלפני כן לנו כמתואר למעלה… לעומת זאת, אתלטיקו כן עברה עונה מוצלחת ביותר בכל הנוגע ללאמלל את אחותה המאוסה בלבן כמו שהרבה זמן לא עשתה. בואו נגיד… רביעייה על מדריד יש לנו העונה, אך בואו לא נשכח איפה הטרנד הזה של הרביעיות התחיל… כבוד לאתלטיקו [:

עונת 2015/16, הקרב המשולש בצמרת היה לוהט כבר בינואר, כשבארסה ואתלטיקו היו צמודות אחת לשנייה בטבלה. זה התחיל רע מאוד עם השער של קוקה, אבל מסי וסוארס (איזה פס של אלבס!) הצליחו להגיב בזמן. כיאה למשחקים מולה בתקופה זו, המשחק היה רווי באלימות, ופיליפה לואיס הורחק לאחר בעיטה מגעילה במסי. 3 הנקודות נשארו בקאמפ נואו ובארסה הייתה בודדה בפסגה, בדרך לאליפות שנייה ברציפות.

מערכת בארסה מאניה