את הסיקור הזה צריך להתחיל במילה מזל, ואז להמשיך אותו לצמד המילים מזל טוב.

המזל טוב הראשון הוא על התאריך של היום, 29 לנובמבר ולמועדון שלנו יש יום הולדת. 117 שנה חוגגת הקבוצה שלנו היום, כבר לא צעירה אבל עדיין היא שלנו, לטוב ורע, כובשת אותנו כל פעם מחדש, כמו שאף אחת אחרת לא יכולה.

המזל הטוב השני הוא שיצאנו איכשהו עם נקודה מהאנואטה, שלא חטפנו שם חמישייה, כי כמו התמונה של סוארס שתבוא תיכף, שבה הוא מכסה את האף, כן זה היה מסריח.

אולי המשחק הכי מכוער של בארסה בשנים האחרונות, בטח בעידן לוצו’, הפאניקה בהגנה, הניסיון למחוק את הקישור שלנו ולשלוח כדורים ארוכים למתפרצות, ל-MSN שינסו להציל לנו את המולדת, בארסה של המתפרצות זה לא DNA של בארסה, זה כל כך לא פוטבול קלוב ברצלונה שזה היה באמת לא נעים לעין.

מה שלום ילדת היום הולדת?

כעת שהראש של בארסה בכלל כבר בקלאסיקו יש לה עוד מוקש ועוד משימה אחת לעבור לפני שהיא פותחת את טורניר גביע המלך שלה מול הרקולס הקטנה מהסגונדה ותרצה לחזור לנצח, להימנע מפציעות ובעיקר לתת לעצמה שקט וביטחון לקראת שבת.

הקבוצה פתחה היום את אימוניה בדקת דומיה, מהיום ה-29 בנובמבר לא יהיה רק יום ההולדת של בארסה אלה יהיה גם יום הטרגדיה של שאפקונסה הברזילאית שמטוסה התרסק הלילה במהלך טיסה למשחק בקולומביה ו-77 מאנשי המועדון נספו באסון.

באימון עצמו שחקני ההרכב הראשון ששיחקו בסוסיאדד בראשון הורשו להעדר ממנו, מסי, ניימאר, פיקה, ראקטיץ’, גומש , טר שטגן,סרגי’ רוברטו ואלבה לא השתתפו, לעומתם סוארס ומסצ’ה החליטו למרות האישור לקחת חלק.

מי שלבטח יעדרו מהמשחק נגד הרקולס הם חוויאר מסצ’ארנו ואנדרס אינייסטה ששב להתאמן באופן מסודר והתקוות לגביו על מקום באונסה בשבת גדולות, שניהם בכל מקרה יעדרו מהמשחק בגלל עונש השעייה של כרטיסים צהובים מהעונה הקודמת. מי שכן חוזר לסגל ולא היה נגד סוסיאדד הוא ארדה טוראן שסבל ממחלה, שגם אומטיטי שב להתאמן, היחידי שבספק כרגע מבחינה כשירותית הוא ג’ורדי אלבה שחש אי נוחות.

מה איתך הרקולס?

תודה לאור על החלק הזה.

בדרך כלל לא תמצאו קבוצות כדורגל שלא נקראות על שם המקום שאיתו הן מזוהות גאוגרפית.
הרקולס נוסדה בעיר אליקנטה בשנת 1922, נקראה על שמו של הדמות מהמיתולוגיה היוונית.

את שנותיה הראשונות של הליגה העבירה הרקולס בליגה השלישית, כאשר בשנת 1934 עלתה לראשונה לליגה השנייה. בעונת הבכורה שלה בסגונדה, סיימה ראשונה בבית המוקדם ובבית הפלייאוף, והעפילה לליגה הבכירה.

4 עונות טובות מאוד עבור הקבוצה ממחוז ולנסיה, שהתפרשו על 7 שנים, כאשר ב1942 ירדה בחזרה לסגונדה.
במשך שנות החמישים והשישים שיחקה עוד 3 עונות בליגה הראשונה ועוד 3 עונות בליגה השלישית.

העשור הטוב ביותר בהיסטוריה שלה, זה שנתן לה מקום של כבוד בדירוג הקבוצות שהשתתפו בליגה הבכירה, היה בין השנים 1974 ל-1982. היא השיגה את מיקום השיא שלה כבר בעונה הראשונה ברצף, חמישי, כשהיא מקדימה את אתלטיקו מדריד.

סה”כ הממוצע של הרקולס טוב, ואחרי שתי עונות נוספות בין 1984 ל-1986, תוך שנתיים גם ירדה ל-5 עונות בביצה של הסגונדה ב’, הליגה השלישית.

וכמו כל קבוצה שההיסטוריה שלה מאופיינת בעליות ושקיעות, הרקולס חזרה לסגונדה ב-1993 ותוך 3 שנים חזרה לליגה הראשונה.

עונת 96-97 היתה לא טובה והרקולס ירדה ליגה, אבל לא לפני שהיא תוקעת מסמר בארון האליפות עם דאבל עלינו, לא פחות. ועדיין, גם זה לא עזר להרקולנוס לרדת לליגה השנייה.

חוסר היציבות לא פסק, ואחרי עונה בינונית באמצע הטבלה בליגה השנייה, ב-1999 היא הידרדה לליגה השלישית שוב.
היא כשלה שנה אחרי שנה, ולבסוף אחרי 6 עונות חזרה בשנת 2005 להיות קבוצת סגונדה.

בשתי העונות הראשונות שרדה בקושי, ואז באה עונת 2007-08 בה חזרה לצמרת וסיימה במקום השישי. עוד עונה חלפה, וזה כבר מקום רביעי, ואז הגיעה 2010 והרקולס מסיימת במקום השני ושוב – הרקולס בליגה הבכירה.

הגרלת הליגה פורסמה, ובארסה פותחת את משחקיה בבית מול זו שבפעם האחרונה שראתה אותה היכתה אותה פעמיים. הרקולס עם טרזגה, דרנתה ונלסון ואלדס לא ריחמה על מסצ’ראנו במשחקו הראשון בקבוצה וניצחה 2-0 מצמד של הפראגוואי. ושוב, כמו בעונה הקודמת שלה, הרקולס לא השכילה לנצל את הניצחון הזה, וירדה ליגה. היא קיוותה לחזור בעונתה הראשונה, ואף הגיעה לפלייאוף, אך הפסידה לאלקורקון. בעונה שאחרי, סיימה סמוך לקו האדום, וירדה שוב בעונת 2013-14.

בעונה שעברה הגיעה לפלייאוף העלייה לסגונדה, עברה את טודלאנו ואת טולדו, אך במשחק האחרון נפלה מול קאדיס שעלתה על חשבונה.

העונה הרקולס רצה שוב על העלייה לליגה השנייה. נכון ללפני המשחק היא רק במקום השישי, כשבמחזור האחרון היא מפסידה 3-0 לאלקויאנו השנייה, כולל הביצוע הזה של אוהד אלקויאנו.

מפגשי העבר

תודה לתומר על החלק הזה.

תמונה אדירה. מדוע? כי כולכם זוכרים את הרקולס אליקנטה, זו של נלסון ואלדז, דוד טרזגה, אבל אגילאר והגיבור האלמוני השוער קלטאיוד, ואת הצרות שאלה עשו לנו בעונת הדאבל של 2010-11 כאשר ניצחו בשוק מוחלט בקאמפ נואו (צמד על ואלדז) 13 שנים לאחר שעשתה בדיוק את אותו הדבר מול לוצ’ו השחקן וגם העניקה אליפות לשטן בלבן אי שם בעונת 96-97. בשתי העונות עלתה לליגה וגם ירדה בחזרה, אגב. אבל הרקולס אליקנטה הצנועה לא ממש קרובה לגבהים הללו כיום כאמור, והינה מסתובבת בסגונדה ב’ שם היא רחוקה מן הפסגה. היו ימים, תמיד היו ימים.

אנחנו עם זאת בגביע המלך ובגביע המלך נדבוק, אך משזה נאמר, תמיד אני נוהג לציין כי גביע המלך איננו מפעל המתועד היטב לעומק כל ההיסטוריה שלו. מספיק לומר שעד שנות ה-30 הרקולס לא ערכה ממש הופעות במפעל הזה והשתיים, אלא אם תציינו לי אחרת, נפגשו בו לראשונה בשנות ה-50 ובסך הכל זו תהיה הפעם החמישית בהיסטוריה בה השתיים נפגשות בגביע המלך.

זוהי בארסה מודל עונת 1955-56. קשה לזהות יותר מדי מההרכב הנ”ל וראוי לציין שזהו אינו ההרכב שפתח מול הרקולס בשלב שמינית הגמר מול הרקולס שם בעצם נפגשו, אבל כן אפשר לזהות את קובאלה כמובן במרכז למטה ובפוזה… מגרה. אבל בצמד המשחקים הללו קובאלה לא היה הכוכב כי אם הבחור השני מימין בשורה העליונה ושמו הוא אנדראו בוסק פוז’ול, שחקן קטלאני שהיה די משמעותי בראשית שנות ה-50 כשלקח אליפות וגביע עם בארסה ושיחק בקבוצה 7 שנים. אגב כיף לדעת שיש לנו קהילה כזו, קהילה עם אנשים כדוגמת סאני, שבונים ערימות של מידע בויקיפדיה על שחקנים בדיוק כאלה שלרבים מאוד מכם ולעתים גם לי, נראים אלמוניים ונעלמים בתוך ההיסטוריה – אבל העובדה שיש להם ערך באנגלית, ספרדית, קטלאנית, צרפתית ואז לפתע עברית זו גאווה גדולה. רוצו לקרוא על בוסק ודומיו ועל שחקנים מאותן התקופות. סיפוריהם מרתקיים.

וואו, סטיתי מהנושא. בשלב שמינית הגמר הזה הגיעה בארסה למגרשה הביתי של הרקולס, אז אסטאדיו בארדין, וניצחה 2-1 משערים של וילאוורדה ובוסק. בגומלין סיימה בארסה בתיקו 1-1 (סמפדרו) והמשיכו הלאה להיות מודחים מול הפריקוס בשלב רבע הגמר.

קופצים הלאה הלאה אל עונת 83-84, עונתו השניה והאחרונה של דייגו מראדונה בכחול רימון. בארסה והרקולס נפגשות בשלב שמינית הגמר בעוד שהרקולס נמצאת בליגה השניה. המשחק הראשון נגמר בהפתעה גמורה לטובת המארחים מאליקנטה ודווקא לאחר שער יתרון של וויקטור מוניוז, הרקולס חוזרת לאחר 20 דקות ומנצחת במחצית השניה 2-1. הגומלין בקאמפ נואו, לעומת זאת, היה בשליטה מוחלטת של בארסה ותחת ניצוחו של מראדונה אחד ענק ביכולת פנטסטית. שער ראשון אדיר של שוסטר ואחריו מראדונה עצמו כובש שער גדול בעוד שהגנת הרקולס עומדת. על השלישי אחראי קיני וזה 3-0 בסיום. בארסה המשיכה כמובן אל הגמר האלים מול בילבאו שם הפסידה לבאסקים 1-0 ואת התואר.

שוב נפגשים ממש עונה לאחר מכן, כאמור בלי דייגו מראדונה, זוהי בארסה של טרי ונבלס ושל אורוטי, הקפטן אלשנקו, מיגלי, שוסטר, מוניוז, פיצ’י אלונסו וסטיב ארצ’יבלד. הרקולס שבה לליגה הראשונה אבל הפעם אין הפתעות. שוב שמינית הגמר והפעם חמישייה גדולה על הרקולס בקאמפ נואו (שוסטר, חרארדו, קראסקו, צמד לאלשנקו). בגומלין הפסד 1-0 קטן, אבל בארסה המשיכה לרבע הגמר שם הובסה והודחה על ידי ריאל בטיס.

במסגרת הגביע לא פגשנו את הרקולס אליקנטה כבר 20 שנים. הפעם האחרונה הייתה בעונת 95-96, שוב (!) בשמינית הגמר. בארסה עדיין עם קרויף בתקופתו האחרונה במועדון, בסגל תוכלו למצוא את רוברט פרושינסקי הקרואטי, קודרו הבוסני, גאורגה חאג’ הידוע, פיגו, דה לה פניה וכ”ו אבל זוהי עדיין בארסה שבתקופת מעבר רצינית. גם אז ניצחה בארסה את הרקולס בקאמפ נואו עם 4-1 פנטסטי (באקרו, אבלרדו, קודרו, אמור). 0-0 משמים בגומלין ובארסה מגיעה עד הגמר שם אתלטיקו מדריד לוקחת את הגביע הביתה למדריד ובכך גם את הדאבל לאותה עונה היסטורית.

ונסיים בפיקנטריה קטנטנה… בעונת 1974-75, הרקולס פגשה בשלב 32 האחרונות את בארסה אתלטיק הלא היא הגלגול הקודם של בארסה ב’, אחד מהם לפחות. בארסה אתלטיק של אז הייתה תחת אימונו של לואיס אלוי וידאל אך לא תמצאו בה שמות מוכרים מדי, אולי למעט סלבדור קראסקו מארטי שגם שיחק בקבוצה הבוגרת בהמשך. בארסה אתלטיק הגיעה מול הרקולס לאחר שכבר חלפו על פני קסטייה וסלמאנקה במה שהתחיל להראות כסנסציה גדולה. ובכן, גם את הרקולס בארסה אתלטיק צלחה עם ניצחון 2-0 בחוץ ועוד 6-1 אדיר בבית. בשלב שמינית הגמר, לעומת זאת, הובסו הצעירים מול אתלטיקו מדריד 5-0 ו-2-0. בארסה עצמה הגיעה עד לשלב רבע הגמר שם הפסידה לסראגוסה והודחה.

אהוד קצף