~ ככה נרצה שהעתיד יראה, הצגה מול ז’ירונה מאת 4 מופלאים ~
בתחילת העונה עוסמאן דמבלה התחיל את דרכו בקבוצה ואחרי משחק לא רע בכלל ב-3-0 על יובנטוס הוא נפצע ונעדר זמן רב, דבר די מפחיד בזמנו בהתחשב בכך שהוא אמור היה להיות התשובה לניימאר שעזב, כלומר תפקידו היה לאושש ולאייש את ה-4-3-3. בינתיים, לעומת זאת, ארנסטו ואלוורדה סיפק 4-4-2 חזק, יציב וחשוב מכל – מביא תוצאות. זה עבד מול קבוצות לוחצות יותר ופחות, כשסוארס איחר מאוד להגיע לעונה, כשראקיטיץ’ היה ביכולת מאוד ירודה וגומש… נו. זה עבד בקלאסיקו וזה גם עבד כשעוד רק חלמנו על קוטיניו בבארסה, בטח באמצע העונה. חזרתו של דמבלה הייתה חשובה אך לא התקבלה כחזרתו של מושיע, כי “כבר הסתדרנו”. מול ז’ירונה התחלנו להבין למה התגעגענו. ה-4-4-2 השקט של ואלוורדה הביא לנו הרבה העונה והוסיף, אבל אי אפשר אפשר שלא להתפעל ולהתרגש ממה שראינו מול ז’ירונה ושייחלנו לו זמן רב: יותר משחקן או 2 על המגרש אשר מסוגלים ליצור בעצמם, לעבור שחקנים ואף לבעוט לשער (וזה עוד בלי אנדרסיטו). קונצרט אמיתי כמו שלא נראו יותר מדי העונה. אם כן, אולי כן אפשר לשוב ל-4-3-3 או לשלבו יותר מבלי לפחד על החוסן ההגנתי אלא להשקיע בפירוק היריבה בעזרת הקבוצתיות והכישרון. קוטיניו הראה שהוא כבר מתחיל להיות שם, מחכים לדמבלה שכבר הראה ניצוצות ואף בישל (בישול 3 העונה). באלופות, עם זאת, בלי קוטיניו יש בהחלט מקום לשמור על יציבות ה-4-4-2.
הישג מטורף לבארסה של ואלוורדה עם 32 משחקי ליגה ללא הפסד, שיא מועדון חדש, כשהשיא בליגה שייך לסוסיידאד החזקה של ראשית שנות ה-80′ עם 38 משחקים. מפאת הנאחס לא נמנה את כל יריבותינו הקרובות שבארסה צריכה לעבור על מנת להשוות את השיא בלי עין הרע, כן נציין שולנסיה בבית היא זו שבארסה תצטרך לעבור בשביל לשבור אותו אם וכאשר, במח’ ה-32. אבל עזבו, גולת הכותרת כרגע היא משחק העונה נגד אתלטיקו בעוד מספר ימים. עד אז, בארסה יוצאת למשחק חוץ אצל לאס פלמאס במסגרת מחזור אמצ”ש שיחל מחר.
הסגל הברסאי די בריא טפו טפו למעט פציעתו המצערת של נלסון סמדו שתשאיר אותו בחוץ למשך 5 שבועות, מה שישאיר את הרוטציות עם סרג’י רוברטו ואלייש וידאל, כשאולי לוקה דין יוכל גם לתרום. מצבו של ג’רארד פיקה לא ברור אך נדמה כי זה כבר כמה משחקים רצופים שאנו בטוחים שהנשיא יקבל קצת מנוחה סוף סוף סוף וזה לא כל כך קורה. אולי מול לאס פלמאס מהתחתית זה יגיע. מוכרחים לדאוג לאתלטיקו.
~ אלן חלילוביץ’ כובש לניצחון בתוספת הזמן מול מלאגה ~
לאס פלמאס במצב לא טוב בלשון המעטה. הקבוצה הזו שבעונה שעברה הייתה נהדרת, שיחקה כדורגל שוטף ואמיץ ואף הייתה קרובה לניצחון סנסציוני על מדריד אחרי שכבר הובילה 3-1, היא חיה אחרת העונה. מה לעשות שיש דברים שפאקו חמס לא מתפשר עליהם גם במחיר של ירידת ליגה. היא פתחה את העונה עם צמד הפסדים די מובנים במסטאייה ואז בבית מול אתלטיקו (אם כי להיות מובסים 5-1 על ידי הקולצ’ונרוס זה פחות מובן), התאוששה עם צמד ניצחונות בחוץ על מלאגה ובבית על בילבאו, אך לאחר מכן החל רצף הפסדים ארוך של 8 הפסדים רצופים. היא לא ניצחה שוב עד דצמבר אז היה זה 1-0 קטן על בטיס.
זו לא רק היכולת שהזיקה לצהובים מהאיים הקנאריים ו-5 השערים בלבד שהבקיעה מתחילת ינואר, אלו היו גם היו העזיבות הכואבות של ויטולו, למוס, רמי שהושאל לחטאפה, סרג’י סאמפר שלנו שהגיע ללאס פלמאס ויכל לשדרג אותה היטב אך נפצע וחזר מהשאלתו. לבסוף, גם ג’ונתן ויירה כוכב הקבוצה עזב עבור 11 מיליון יורו לסין כשבמחזור לפני האחרון עוד היה בהרכב. התחליפים לא היו מאירי פנים, אך בין השמות הבולטים אפשר למצוא את אלחנדרו גאלבס הבלם המחליף של אייבאר, עמנואל אמניקה של אולימפיאקוס (לא שיחק מולנו העונה) ונאצ’ו חיל מגנה השמאלי הצעיר של ולנסיה, שבלאס פלמאס מתופקד יותר מקדימה. כמו כן חמס עושה שימוש רב באוגנקרו אטבו הקשר הניגרי שהגיע מקרוס אסול.
לצהובים ניצחון אחד קטן ב-5 המשחקים האחרונים: 1-0 קטן גדול של אלן חלילוביץ’ בדקה ה-90, שער די גאוני של הילד שנותן הרבה תקווה לקבוצתו. למרות זאת, הילד הקרואטי המוכשר ממעט לקבל הזדמנויות העונה ואין בידיו את המספרים בכדי לקבל יותר קרדיט. זהו שערו היחידי העונה. מלבד זאת, הפסד 3-0 אצל אתלטיקו, הפסד ביתי 2-1 מול סביליה ועוד 2 תוצאות תיקו מול בילבאו ובמחזור האחרון נגד לגאנס. כעת היא במקום ה-18 בתחתית הצפופה ברמות, 3 נקודות מתחת ללבאנטה, אלאבס ואספניול. יש לה את אותו מספר נק’ כמו דפורטיבו שבמקום ה-19, ו-2 נק’ בסך הכל מהנועלת מלאגה.
מה שכן, זה מה שקרה ב-5 המחזורים האחרונים. לפני 6 מחזורים, אמנם, הצהובים כן ניצחו בגראן קנאריה את ולנסיה 2-1 סנסציוני (ויירה, קאיירי), גם אם היה זה לאחר שולנסיה נשארה ב-9 שחקנים. בלי נאחסים ושטויות – את זה בארסה צריכה לנצח, בקל או בקשה, אבל לאס פלמאס נלחמת על חייה ואלו הן היריבות הכי מסוכנות ולא צפויות עבורנו, כך בטח צריך להאמין. נקווה לטוב.
ויסקה בארסה!
היסטוריית המפגשים:
היסטוריית המפגשים: ~ אלברט פרר מול מיגל אנחל ואלרון (אח של…) של לאס פלמאס, אי שם בעונת הגביע האגדית של 97’ ~ זה מה שכתבתי בעבר על הרקורד הביתי שלנו מול הבחורים בצהוב: “בכל הנוגע לקאמפ נואו, בארסה מחזיקה ברקורד מוחץ לחלוטין המורכב משלישיות, רביעיות, חמישיות, שישיות, שביעיות ואפילו שמינייה אחת. מוחץ לכל הדעות”. לעומת זאת, רקורד החוץ מול הצהובים הוא אחר לחלוטין, מכיל מעידות רבות המסתכמות במאזן שלילי (!) של 12 ניצחונות, 17 הפסדים ו-4 תוצאות תיקו. המשחק הקרוב יהיה ה-34 בליגה אצל לאס פלמאס וה-68 בסך הכל.
עותק זה לקוח היישר מעונת 51-52, אז נפגשו השתיים למשחק הליגה הראשון בהחלט אצל לאס פלמאס. היה זה בסטאדיו אינסולאר הישן של הצהובים (שעד היום כבר נסגר ונהרס) ושם ניצחה בארסה 2-0 משערים של מנשון מולינה ובאסורה האגדי. גם קובאלה הגדול שיחק באותו משחק. זו הייתה גם עונתה הראשון של לאס פלמאס בליגה למעשה אותה סיימה כבר כאחת מהיורדות.
~ בארסה מוחקת את לאס פלמאס באינסולאר, עונת 1959 ~
לאחר כמה שנים בליגה השניה, שבה לאס פלמאס בעונת 1955 שם ניצחה את בארסה בפעם הראשונה 2-0. היה זה מפגשם השני בסך הכל. היא תנצח שוב בעונת 56’ רגע לפני שתיתקל ברצף הניצחונות הראשון של בארסה אצלם בבית – עד היום רצף הניצחון הארוך ביותר מול לאס פלמאס בחוץ, והוא רצף בן 3 משחקים בסך הכל. אבל אילו ניצחונות אלה היו. בעונת 58’ התארחה בארסה וניצחה 7-0 את לאס פלמאס (באסורה2X, וילוורדה2X, יולוחיו, טחאדה, אבריסטו), מה שנראה היה כניצחון הגדול ביותר אצל לאס פלמאס והזמן שיקח לשחזר היסטוריה שכזו… ובכן, עונה לאחר מכן, לואיס סוארס האגדי ויולוחיו מרטינז מנצחים ‘רק’ 2-0, אבל אז בעונת 60’ משחזרים את ההיסטוריה עם תוספת בצד: בלי באסורה הפעם אבל כן עם לואיס סוארס שכבש שלושער, צמד של אבריסטו ועוד שערים של גנסנו, יולוחיו מרטינס ו-וילוורדה, 8-0 אדיר בחוץ והניצחון הגדול ביותר אצלם עד כה.
אחרי אותה שמינייה, שוב ירדה לאס פלמאס לליגה השניה וחזרה רק באמצע שנות השישים. משחזרה, גרמה לבארסה לראות את רצף ההפסדים הראשון שלה בחוץ, רצף המונה 4 הפסדים ומסתכם בתבוסה הגדולה ביותר שלנו אצל הצהובים עד כה: 4-1 בעונת 67-68… וזה רק קצה הקרחון, שכן בארסה חוותה תקופה שחורה ואומללה ביותר במגרשה הביתי של לאס פלמאס במשך 15 שנים מאז אותה השמינייה. עד כמה? ובכן, בארסה ניצחה פעם אחת בלבד מעונת 65’ ועד עונת 79’. הניצחון הזה הגיע בעונת 72’ (2-1) והפריד בין רצף ההפסדים הנ”ל ורצף הפסדים נוסף, הארוך ביותר אצל לאס פלמאס ועומד על 5 משחקים עם 0 נק’ עבורנו. בנוסף, רצף המשחקים הארוך ביותר ללא ניצחון אצל לאס פלמאס עומד על 7 משחקים וארע פעמיים – שניהם באותה התקופה השחורה המדוברת.
מהמשבר בארסה יצאה בתחילת שנות ה-80 עם 2 ניצחונות, האחד 1-0 מינורי והשני 4-1 (רמירס, לנדבורו, סימונסן, קיני בפנדל) בעונת 81’. עד 87’, בארסה שוב לא תנצח באינסולאר. הניצחון בעונת 87’ הוא הנ”ל.
בפעם המי יודע כמה לאס פלמאס נעלמת לה מאז סוף שנות השמונים והפעם לזמן רב. בעונת 2001 היא שבה לליגה הראשונה למשך שתי עונות נוספות, בארסה מקבלת את פניה עם הגולאסו הנ”ל של ריבאלדו בנובמבר 2000 בניצחון 1-0 קטן גדול, האחרון שלנו עד כה. ממש שנה לאחר מכן, עונת 01-02, נפגשנו באצטדיון האינסולאר בפעם האחרונה זמן קצר לפני המעבר של הצהובים לגראן קנאריה וזהו משחקנו האחרון אצלם עד כה. המשחק נגמר ב-0-0 משמים.
בעונת הדאבל של 2015-16 לאס פלמאס חזרה לליגה ולא בכדי להיות עציץ, לפחות לא בביתה שלה. בארסה התקשתה מול האמריוס למרות שער מהיר של סוארס אחרי 6 דק’. לאס פלמאס השוויתה בדקה ה-10′ מבישול אדיר בעקב לוויליאן ז’וזה שהשווה. בארסה עלתה שוב ליתרון משער של ניימאר ו-2-1 הייתה תוצאת הסיום כאשר לשני הצדדים שלל מצבים מוחמצים בדרך.
https://www.youtube.com/watch?v=if7CaRvoX0k
בעונה שעברה, מחזור אחד לפני האחרון כשהתקוות לאליפות כבר אבדו כמעט לחלוטין, ניצחון 4-1 נאה אצל לאס פלמאס בלי מתחים ולחצים שיפריעו. ניימאר במשחק אדיר עם שלושער ובישול גאוני ללואיס סוארס.
