באחד הקטעים שלו מדבר ג׳רי סיינפלד על אהדה לקבוצות. מה זה הקטע הזה, הוא שואל? השחקנים מתחלפים האיצטדיונים מתחלפים, אתם בעצם אוהדים חולצה. אתם משוגעים על שחקן שבחולצה שלכם, יום אחד הוא עובר קבוצה אתם שורקים לו בוז. למה? זה אותו בנאדם בחולצה אחרת!
אז זהו, שזה אמנם מצחיק, אבל בעיני זה הבסיס לאהדת קבוצה.
אני תמיד אומר לילדים שלי שכשהם מזמינים חולצה של ברצלונה, לא מעניין אותי מה כתוב מאחורה, כלומר שם השחקן והמספר, אלא מה שיש מקדימה, הסמל של המועדון.
זה הדבר היחיד שלא משתנה. כי אנחנו אוהדים מועדון ולא שחקן כזה או אחר. וכן, ככה זה עובד. אתה לובש את החולצה עם הסמל שלנו מקדימה, אנחנו איתך, אתה מחליף את החולצה הזאת? לך חפש את החברים שלך.
ככה זה עובד אצלי, ואני גאה בזה.
אני אוהד ברצלונה בסך הכל כ-35 שנה, משהו כמו רבע מחיי הקבוצה, לא הרבה, אבל איזו נסיעה זו היתה. כשהתחלתי לאהוד את המועדון הזה היו לו אפס גביעי צ׳מפיונס ובסך הכל 10 אליפויות! רק אחת מהן בימי חיי עד אז.
יותר מזה, כשהתחלתי לאהוד את המועדון לא ידענו מי זה רומאריו, גווארדיולה, פויול, צ׳אבי, אינייסטה או לואיס סוארס.
מסי היה בסך הכל בן שנתיים, אבל עזבו את זה, אבא של לאמין עוד לא נולד! כשהתחלתי לאוהד יוהאן קרויף היה מאמן צעיר בן 40, ג׳ורדי קרויף שיחק בלה מסיה, צ׳אבי התחיל לשחק בקבוצת הילדים ולאפורטה בדיוק סיים תואר במשפטים או משהו כזה.
והמועדון, כמו כולנו, ליווה אותי בימי חיי. לא משנה מה השתנה בחיים שלי, סיימתי תיכון, הלכתי לצבא, התחתנתי, הבאתי ילדים, עברתי עבודות, עשיתי כמה תארים, בארסה תמיד היתה שם לידי.
למשל כולם זוכרים את ה-2 במאי 2009 כמשחק ה-6-2 המטורף, אני זוכר את זה כי למחרת הבן הבכור שלי חגג יום הולדת ראשונה ובאותו יום כל המשפחה היתה אצלי לעל האש בבוקר. וזו סתם דוגמא אחת ואני בטוח שלכם יש אלף כאלה.
המשחק ביום של החתונה, המשחק של הגיוס, המשחק שראיתם מאיזה מוצב מתפורר או המשחק שראיתם בהוסטל בהודו כשמישהו צריך לקום ולכוון כל דקה את האנטנה (כן, היו פעם דברים כאלה, אנטנות).
וכמובן המשחקים שראינו בתקופת הקורונה, והמשחק הראשון שראינו אחרי ה-7.10 והקלאסיקו אחרי שקרויף נפטר והמשחק שראינו כמה דקות אחרי התקפת טילים איראנית שסגרה את כל המדינה במקלטים.
זה תמיד, החיים, בארסה, בארסה החיים ולכן בעצם ברור שבארסה היא החיים. היא החיים עצמם, היא לידינו כל הזמן, היא לעולם לא עוזבת.
לא נוכל להתגרש ממנה גם אם נרצה, גם אם אנחנו רבים איתה, אנחנו עדיין מאוהבים בה, והכי חשוב, אף אחד לא יקח לנו את הזכרונות. כי סיינפלד אמנם צחק על החולצה, אבל החולצה מחברת את הכל.
הרי אין שום דמיון בין המדים הכתומים של קומאן ב-20 במאי 1992 (כן, יום לפני הבר מצווה שלי) בצ׳מפיונס הראשון, למדים הצהובים של אינייסטה בשער ההוא מול צ׳לסי ולחולצה ההיא שהחזיק מסי מול העיניים ההמומות של האוהדים בברנבאו (וכן, זה היה ביום השואה בישראל).
רק דבר אחד מחבר בין החולצות האלה, הסמל שהופיע על קדמת החולצה, לרוב מצד שמאל מעל הלב, והלב שלנו שכמעט נפל לתחתונים דקה קודם מהלחץ ואחרי זה רקד הורה בבית החזה מרוב התרגשות.
125 שנה וזה מה שמחבר, הסמל של המועדון, הסיפור הגדול שהוא ברצלונה והלב של האוהדים.
השנה הסיפור הזה רושם עוד פרק אדיר.
תחיה אחרי שפל, חזרה לחיים בחסות מאמן גרמני קפדן, ילד מרוקאי/גנאי בן 17 וחבורה של גברים שרובם צמחו בלה מאסיה.
איזה פרק מדהים זה, וכמה פרקים עוד מחכים לנו! אז מזל טוב מועדון אהובה שלי, מזל טוב לאיבר בלתי נפרד מהגוף שלי, מזל טוב ברצלונה, לחיי 125 השנה הבאות. ויסקה בארסה!
