פתיחת העונה הזו היא הסוריאליסטית ביותר שלנו כאוהדי בארסה מאז ומעולם. הסיבה לכך היא שזו לא תחושה של תחילת עונה. זו תחושה של המשך קשה ומדאיג של העונה הקודמת ממנה יצאנו ללא תארים ועם הרבה מאוד רגעי מבוכה ואכזבה ואת זה אנו חושבים ואומרים עוד בטרם שריקת הפתיחה של משחק הליגה הראשון מול ויאריאל מחר בערב. מדוע? זה כבר לא משנה האם דמבלה חוזר בשיא הפורמה (חמסה חמסה), האם טרינקאו יתברר עם הזמן כרכישה מוצלחת, האם העזיבה של סוארס והפגיעה בקלוב דה אמיגוס השפיעה באופן חיובי, האם סרג’יניו דסט אכן יגיע וטפו טפו ימלא עבורנו את משבצת המגן הימני שלא נראיתה כקיימת באמת כבר 5 שנים והאם רונאלד קומאן ימלא תפקיד משמעותי על הקוים – זה לא משנה כי אי אפשר להצליח להתקדם מבלי לקדם צעירים, להביא מאמן מוכח ומתאים, לרכוש שחקנים בחוכמה או למכור שחקנים בחוכמה, להשתלט על חדר הלבשה על כל אופיו וגווניו ובכללי ליצור פרויקט ספורטיבי אמיתי כשיש לך הנהלת ברתומאו מעליך. ואני לא כל כך זוכר מתי תלו כישלון אחר כישלון בהנהלה בלבד, אך זו עובדה שמה שעבר בשתיקה ב-2013 למשל, כיום לא יכול יותר לעבור. אלה הם ורק הם. אבל את זה כולנו יודעים.
הקלישאה אומרת שהשמש תמיד תזרח מחר. בהקשרנו, יש גבול לכל תעלול, אפילו לאלו של הנחש במשקפיים. הראיון של מסי והביקורת הנוספת שהעביר בדבריו הטריים לסוארס, קריאות הבוז החוזרות והמתחזקות גם מבעד לערפל הקורונה, הצבעת אי האמון שטפו טפו בועטת חזק ומדירה שינה מעיני הנשיא וגם עצם קיום הרעיון שאולי, שוב טפו טפו, זה אולי תחילת הסוף – סוף סוף. מוכרחים לשקם את הקבוצה ההרוסה שלנו והמועדון הגוסס, בלי כל קשר ללנסות איכשהו לתת לליאו מסי את הכבוד שמגיע לו בטרם יעזוב. ונראה שלא משנה מה, הוא יעזוב. לא נגמרה התקווה והאמונה, יש אנשים שפויים שרוצים בשינוי מספיק בשביל שכל זה יקרה.
מחר, אם כן, נפתח את העונה רשמית מול ויאריאל בקאמפ נואו. מגפת הקורונה כאמור תגרום למעיכת כל לוחות הזמנים של כל אירופה ואיכשהו תדחוס עונת כדורגל מלאה ו-2 טורנירי קיץ גדולים כאשר אנו כבר כמעט באוקטובר וכששלב הבתים של ליגת האלופות לא החל עדיין (ההגרלה רק בעוד 5 ימים). בטווח זמן של כלום ושום דבר בערך, הקבוצות הגדולות ביותר באירופה היו צריכות לקיים קדם עונה יחסית מסודר, לרכוש \ למכור שחקנים ולהיות מתואמים ומוכנים לעונה מתישה חדשה לקראתה לא נחו כמעט. עם קדם עונה חצי כוח ועם הנהלה שנחה ודואגת לטנף את עצמה ואת שחקניה עוד קצת במקום להועיל לקבוצתה בשוק הקיץ, בארסה, יסכימו רבים, נראית כרגע כמועדון שהכי פחות מתפקד מכל הגדולות של אירופה. עם מאמן חדש ולא מוכח, תיאום לוקה בחסר, אותה הגנה עייפה, מובסת ומתוסכלת כשהשוער שמחפה עליה ישוב גם הוא רק בעוד חודש ולבסוף, אווירה לא קלה בכלל אצל השלד הותיק ובראשם הקפטן, השחקן הגדול בקבוצה וההבדל הכמעט בלעדי שבין דרג א’ באלופות, דרג ב’ ועד לליגה האירופית – היא תצטרך להתמודד עם לוח זמנים קשה ביותר הכולל את ויאריאל, סלטה בחוץ, סביליה בבית, חטאפה בחוץ וקלאסיקו בבית כשלפני הקלאסיקו תשחק גם את המשחק הראשון בשלב הבתים של ליגת האלופות, כשלרוב המשחק הראשון הוא מול הקבוצה הקשה של הבית. כל זה עד ה-25 לאוקטובר. יכולה להיות כאן הצלחה ענקית או, רוב הסיכויים, התרסקות איומה, אומר לו המם המפורסם של אייל שני… ולא בכדי.
ואם כן צריך בסופו של דבר לדבר כדורגל, הרי שבשורה התחתונה לא בטוח שקומאן לא יבחר בדרך השמרנית כקודמיו ויפתח עם בוסקטס, דה יונג ופיאניץ’ בקישור. רק שעכשיו לפחות אי אפשר כבר לתקוע את מסי, סוארס וגריזמן מקדימה. יתכן שימשיך באותו הקו של להציב את גריזמן קרוב למסי, טרינקאו ודמבלה \ פאטי באגפים. בסדר מצדי, אולי מצד כולנו. המלחמה היא אמנם לא על המגרש כיום אלא מחוצה לו, אבל גם במצבים כאלה, נרצה רק בניצחון הקבוצה ולא פחות.
שיהיה לנו בהצלחה. באי אמון. וגם בפתיחת העונה הקרובה – נצטרך אותה בשני המקרים.
לכל העדכונים ואם רציתם לדעת עוד פרטים על כל מצב הרכישות והעזיבות עד כה במועדון, הכל מסוקר כמובן בעמוד הפייסבוק ובאתר.
מה שלומך ויאריאל?
הצוללת הצהובה חוותה עונה די הפכפכה כאשר פתחה אותה בצורה מגומגמת, צברה תאוצה אך מצאה את עצמה עד סוף השנה נאבקת מול הקו האדום, אז החל הבלאגן בהנהלה ובין חאבי קאייחה שפוטר לאחר 6 משחקים ללא ניצחון אך חזר זמן קצר לאחר מכן בכדי להוציא את ויאריאל מהבוץ ועם ניצחון במחזור האחרון מול אייבאר, הבטיחה לעצמה את המקום השישי ואת שלב הבתים של הליגה האירופית.
חאבי קאייחה עזב בסוף העונה בכל זאת, אותו החליף אוניי אמרי לאחר 4 שנים הרחק מספרד. המאמן הבאסקי כזכור הוביל את סביליה ל-3 זכיות רצופות והיסטוריות בליגה האירופית (בנפיקה, דניפרו פטרובסק, ליברפול) ואחריהן עזב את האנדלוסים לטובת אתגרים חדשים – אם נעמיד פנים שהכישלון שלו עוד לפני כן בספרטאק מוסקבה מעולם לא ארע. בפריז אזרו לא מעט אומץ כשנתנו לו את המושכות לקראת עונת 16-17 וזה נראה היה טוב, עד שאתם זוכרים מה קרה. בעונה לאחר מכן, מול מדריד זה נראה היה אפילו טוב יותר, אבל… אתם זוכרים מה קרה. התחנה הבאה הייתה ארסנל בעונת 18-19 ושוב, ההתחלה הייתה מבטיחה ברמות עם 22 ניצחונות רצופים ו-0 הפסדים עד סוף דצמבר, אך היו אלו כרגיל הפציעות וחוסר היציבות המהדהד שמגיע אחרי מספר קטן של מעידות, שגרם לארסנל לסיים במקום לליגה האירופית בלבד, כישלון אדיר עבור התותחנים ועבור אמרי שצופה ממנו להשיב את ארסנל לליגת האלופות בראש ובראשונה. ארסנל גם הגיעה לגמר הליגה האירופית באותה העונה והובסה בו 4-1 מול צ’לסי. הביקורות לא איחרו לבוא: “אוניי ונגר” נקרא הבאסקי בידי אוהדי ארסנל שראו בו כתחליף די פחדני ושמרני למאמן הצרפתי המיתולוגי. אמרי פוטר עוד לפני אמצע העונה הקודמת ורק ביולי האחרון שב לויאריאל. במסיבת העיתונאים היה זהיר בשאיפותיו אך ריאלי: “החלום הוא לזכות בתואר עם ויאריאל, אם לא אז כן לשחק במסגרות האירופיות”. הוא דיבר אמנם באופן בנאלי על ההרגשה של לשוב הביתה ועל יצירת פרויקט חדש שאוהדי הצוללת יתחברו אליו, אך בהחלט הרגיש נינוח ונראה שהגיע למקום שנכון עבורו.
ויאריאל ביצעה מסע רכש מאוד מעניין העונה. ראשית, היא ניצלה ככל שיכלה את דרמת העזיבות שהתרחשה בולנסיה והחתימה את פרנסיס קוקלן, דני פארחו הותיק שכבר שיחק תחת אמרי כמובן וכמו כן, החזירה אליה מהשאלה גם את ז’אומה קוסטה מהעטלפים. עוד החתמות בולטות מאוד כוללות את חרונימו רולי שזכור לנו מכמה משחקים לא רעים בכלל מולנו במדי סוסיידאד ושיתחרה עם סרחיו אסנחו הנהדר אף הוא על אפודת השוער הראשון; פרוויס אסטופיניאן המגן האקוודורי שהגיע מווטפורד אחרי כמה עונות השאלה בספרד תמורת 16 מיליון יורו (!) ולבסוף, אולי גולת הכותרת היא טאקה קובו המוכשר שיכל לפרוח במדינו די בקלות, אך… טוב, נו. הכישרון היפני הצעיר הושאל לצוללת הצהובה מריאל מדריד בעסקה מצוינת לשני הצדדים ורק נותר לראות האם יהיה לכך אימפקט.
בין העזיבות המשמעותיות אפשר למצוא את אלו של שניים מהסמלים הגדולים של ויאריאל, ברונו סוריאנו שפרש וסנטי קסורלה שמתכונן כנראה גם הוא לשם כאשר חתם באל סאד. עוד אפשר לציין את אנס אונאל שעבר לחטאפה ואת טוקו אקמבי המוכשר שעזב ל-ליון.
קדם העונה של ויאריאל לא התעלה למקום טוב, לא שיש לזה משמעות. היא ניצחה את קרטחנה ואת ריאל סוסיידאד והפסידה לטנריפה, ולנסיה וללבאנטה. את העונה פתחה במשחק הפתיחה של הליגה בסרמיקה מול הואסקה ששבה לליגה הראשונה ואף הדהימה את ויאריאל כשעלתה ליתרון עם סיום המחצית, אך הצוללת הצהובה ניצלה ממבוכה עם שוויון בפנדל (מורנו) במשחק שנגמר 1-1. במחזור השני שוב אירחה והפעם את אייבאר. גם הפעם ירדה לפיגור בדקה ה-50 אך שערים של מורנו ופאקו אלקאסר העניקו להם את ניצחונם הראשון בעונה.
ההרכב שפתח מול אייבאר:
אסנחו
פדרסה (אסטופיניאן), טורס, אלביול (צ’אקלה), גספאר.
גומס, קוקלן (איבורה), פארחו, צ’וקווזה (קובו).
אלקאסר (טריגרוס), מורנו.
לא יכנסו לסגל בשל פציעה, כנראה: קרלוס באקה, אלברטו מורנו, רמירו גרה.
בעונה הקודמת ומפגשי העבר:
אתמול לפני שנה, אירחה בארסה את ויאריאל בקאמפ נואו בפעם האחרונה – אז עוד עם קהל וגם עם ואלוורדה. היה זה משחק די מוזר. בארסה לא הצליחה לייצר מצבים משמעותיים מדי אך שלטה היטב, שער די נדיר של גריזמן מקרן של מסי ועוד גולאסו משוגע מ-25 מטר של ארתור הביאו לנו ניצחון 2-1 די דחוק (קאסורלה צימק בגולאסו משלו) אך במרכזו, הפציעה של מסי בסוף המחצית הראשונה. באותה תקופה בארסה עוד החזיקה בניצחונות רצופים על גבי ניצחונות רצופים. הבלוף כרגיל לא מתגלה מיד בתחילת העונה הרי.
בארסה אירחה את ויאריאל 20 פעמים בביתה ולא נוצחה על ידי הצוללת הצהובה בקאמפ נואו מאז עונת 07-08 (2-1), אז הייתה הקבוצה האחרונה, עד מלאגה ב-2016-17, שניצחה את בארסה גם בבית וגם בחוץ בעונה אחת ושמה אינו ריאל מדריד. זהו היה הניצחון האחרון של ויאריאל אצלנו גם באופן כללי. אגב, לבארסה בקאמפ נואו יש בנוסף כבר 9 ניצחונות רצופים על הצהובים.
ומה לגבי מדד מסי? גם מול ויאריאל הפרעוש מחזיק במספר שערים דו ספרתי של 14 שערים ב-22 משחקים, 8 מהם נכבשו בבית. הנה צמד השערים הראשון שכבש מול ויאריאל, אי שם בשלהי עונת 09-10:
