מול המפולת האחרונה, היה קשה לאוהדי בארסה לחייך כבר הרבה מאוד זמן. ואז הגיע הערב. אחרי שנים של של הפקרות, שנים של כישלונות, שקרים, אחיזת עיניים וכן, גם שאננות מה של אוהדים ואולי של חלק מהשחקנים, הטוב ביותר שהיינו צריכים שיקרה, קורה: ז’וזפ מריה ברתומאו, נשיא בארסה מ-2014 וממשיך דרכו של עוד נוכל, אחד סנדרו רוסיי, מתפטר ביחד עם כל חברי הנהלת הבושה והשחיתות מה שמזמן בחירות לנשיאות המועדון בעוד כ-40 עד 90 יום. החבל על צווארו של נשיא הבושה של בארסה התהדק מהשניה בה מסי פתח את פיו, אבל בימים האחרונים זה באמת כבר היה נראה כמו הסוף. הוא המשיך לשקר, להכחיש ולהתכחש, לסרב לקחת אחריות ולהניח למועדון ולאוהדיו להמשיך הלאה תוך שהוא מוסיף להשתמש בכל טקטיקה שפלה אפשרית למשוך זמן. הממשל הקטלוני – יותר מזה? – המשיך לדחות את בקשותיו של ברתומאו ונראה היה כי גם הם על סף מאיסה בנשיא הבכיין שעכשיו גם האשים אותם בקיום הצבעת אי האמון, בכך שהם “לא מאפשרים לנו לדחות”. השופרים כבר הפסיקו להתעלם מגסיסתו של ברתומאו כנשיא, סגניו כבר ביקשו ממנו להתפטר יחד איתם כי די, אינאף איז אינאף, עכשיו גם השחקנים חזרו לעמדה נגדית מולו וסירבו למו”מ בנוגע לשכרם. הם כנראה הבינו למה, זה לא היה הזמן לשתף איתו פעולה כלשהי. כמובן שהמלחמה עצמה לא נגמרה ואולי הבחירות תהיינה המערכה האחרונה בה, אבל אוהדים יקרים, זה כבר נכון שנים אבל עכשיו יותר מתמיד – אין הפסד גדול מדי וקשה מדי, אם חווינו אותו או שעוד נחווה, שלא היה שווה את העזיבה של חבורת הזבל שהביאנו עד הלום. לך. לך! לך!!!
לא בפעם הראשונה הבעיות העיקריות שלנו נחשפו במערומיהן, דווקא במקדש הביתי ודווקא מול היריבה הנצחית. משחק שיכולנו איתו ויכולנו כנראה גם בלעדיו בעידן הנוכחי, אבל זה היה חייב להגיע. והנה, אפילו הגענו למספר מצבים והזדמנויות. היינו גם מנצחים בנסיבות אחרות. והשיפוט? לא סימפטי, בהחלט לא. צהוב שני שכרגיל הגיע לקאסמירו אך… לא הגיע, פנדל יותר ממפוקפק שנבדק ונשרק, פנדל שעיתוני מדריד, שופטי עבר ידועים ואגדות מדריד בעצמן אמרו באופן נחרץ כי איננו פנדל ושוב אי אחידות בשימוש ב-ואר. עם זאת, אחרי הכל, הרבה מאוד מזה הייתה לסוג של אחיזת עיניים. מראית עין שלעתים רחוקות במשחק הזה הייתה משלהבת, אבל רוב האוהדים שרואים את הקבוצה לא מהיום יכלו להבחין שזו עדיין רק מראית עין כשהקבוצה כן מראה רצון ונכונות אבל בפועל איננה מתואמת מספיק, לא מתורגלת כמעט בכלל במשחק בנגיעה וממשיכה במשחק לחץ חיובי, אך מועיל בערך כמו לשאול את ברתומאו פשוט “למה? למה?!”. חסר תועלת כאמור. לא אחת מדריד השתחררה מאותו לחץ סימפטי של בארסה די בקלילות ואף באלגנטיות לעתים, כואב לי לומר, וחיסורים של שחקנים כמו קרבחאל והזאר מנעו מהם גם לתרגם את זה ליותר סכנות עבורנו. גם בזמנים רעים של בארסה בשנים האחרונות, בקלאסיקו זה נראה היה אחרת. כאן, נראינו כמו מדריד מול בארסה ב-2018-19, קבוצה חסרת כיוון וחסרת יכולת שפגשה במודל שברירי של בארסה אך לא יכלה מולו – לא במאניטה ולא בהדחה מהגביע. לא משנה כמה ניסתה.
חוזרים על כך מתחילת העונה, קשה לתפקד במערך של קומאן. יש שיחשבו שהוא משרת שחקנים כמו קוטיניו למשל, אבל עד כה הוא ממשיך להיות יותר גורע ממוסיף וכמו כן, גורם לאוהדים הקוראים להחליף את ה-4-3-3 הקלאסי בטענה ש”עבר זמנו”, לחשוב שוב. אי אפשר להילחם בקישור של מדריד ובמשחק הלחץ שלה עם דה יונג ובוסקטס חסרי אונים ובלי קשר נוסף שיוריד מהעומס, יחטוף כדורים במרכז המגרש, יתפעל את האגפים וישתף פעולה עם מסי, מה שיוריד מהפרעוש עוד קצת לחץ. קומאן לא מבין את זה. אך מעבר לחילופים המאוחרים והחסרי תועלת (לא הבנתי, היית מרוצה ממה שראית ומהתוצאה? לא היה צורך לעשות שום חילופים עד הדקה ה-82? נאדה?), הנקודה המדאיגה ביותר היא אי קיומו של איזשהו אופי. אין שום תחושה של התעלות, של מלחמה כנגד חיסרון, דחיפה כלשהי בשביל לחזור למשחק. לא באמת. בפועל, מאבדים את הביטחון ואת העשתונות גם כשיש עוד בהחלט סיכוי והתוצאה היא לא… 8-2 או משהו כזה. ומרגיש שבכל פעם שהם נקלעים לפיגור ולקושי, הם נלקחים אחורה אל אותו ערב ולא יכולים למצוא מוטיבציה לחזור. אגב, אם עד עכשיו היה קשה להסתכל אפילו אל עבר קומאן עבור מוטיבציה ברגעים של חוסר אונים, מה יקרה כשנעלה למשחקים עם קומאן שכנראה יושעה לאחר דבריו כנגד השיפוט?
עד אז בכל מקרה, ממשיכים במסע המשחקים המפרך. לבארסה 4 נקודות בלבד עד כה בחודש אוקטובר בליגה וניצחון אחד במחזור הראשון של שלב הבתים. כעת יוצאים למשחק קשה מאוד אצל יובנטוס ומסיימים את החודש אצל אלאבס. לטורינו נצא כמובן בלי פיקה המושעה, בלי קוטיניו, אומטיטי וטר שטגן הפצועים. מעניין יהיה לראות האם קומאן למד את הלקח שלו במערך החדש והבעייתי ואולי ינסה לעלות עם קשר נוסף, אם לא, אז בהחלט ניתן לראותו פותח עם דמבלה בימין, פאטי בשמאל, מסי וגריזמן שיתכן והפעם כן יפתח. בהצלחה לנו, עם אראוחו ולנגלה נצטרך את זה.
מה שלומך יובנטוס?
אנדראה פירלו נשאל במסיבת העיתונאים האחרונה על נקמה בבארסה עבור ברלין 2015 וענה שהמשחק שייך לעבר. לא מבין באיזו נקמה מדובר אחרי הדומיננטיות מול בארסה ב-16-17 בשני המשחקים והשלישיה בטורינו מול אפס שערים ו-0 בעיטות לשער מצד בארסה ב-180 דקות. הוא גם דיבר על המשחק של מחר, בדומה לקומאן למעשה, כמשחק “לא מכריע אך חשוב”, שזו גישה מעניינת אך מעט חסרת ביטחון עבור שני המאמנים. שניהם מנסים להביא אל הבמה פרויקט חדש לאחר מספר פרויקטים שכשלו (כן, בואו לא נשווה בין הפרויקטים ובין הכישלונות למען השפיות) ומשחקים גדולים הם סוג של התרופה.
את יובה פגשנו בפעם האחרונה לפני 3 עונות בשלב הבתים. זו יובה הפינאליסטית של 16-17 עדיין עם אלגרי על הקווים ועם רכישות חשובות כמו בנטאנקור, שצ’זני, די שיליו, ברנרדסקי, מוטווידי, הובדס וההשאלה – שתהפוך לרכישה – של דוגלאס קוסטה. יובה הנפלאה כרגיל לוקחת את הליגה בהליכה ובכל המסגרות, מנובמבר ועד סוף העונה, יש לה 2 הפסדים. אחד לנאפולי בליגה, השני ב-3-0 מול מדריד. וזה יכל להיגמר אולי אחרת, זה היה קרוב, אבל מייקל אוליבר חשב אחרת. יובה שגברה על טוטנהאם 2-1 בלונדון בשמינית הגמר, אחרי שזו כבר הוציאה קודם לכן תיקו 2-2 בטורינו, הייתה שווה יותר וזו הייתה הזדמנות נוספת עבור הקבוצה הלוחמת של אלגרי. עונת 18-19 נפתחה כשבשורותיה עומד כריסטיאנו רונאלדו בן ה-34 שהפך איך לא למלך שערי הקבוצה עם 28 שערים, 6 מהם בליגת האלופות, 5 מהם בשלב הנוקאאוט, כולל אותו שלושער מפורסם מול אתלטיקו מדריד שמחק פיגור 2-0 מהמשחק הראשון. אבל יובה הדי מבוגרת לא יכלה מול התופעה המדהימה שהיא איאקס מודל 18-19ומפסידה 2-1 בטורינו. עוד מ-2015 יובה התחילה במודל שניסה לרוץ עד הסוף והתחושה הייתה שזה יגיע, אבל בסופו של דבר אלגרי עזב ויובה נכנסה אל עידן שלא ברור עד הסוף מה השתבש בו.
העונה שעברה הייתה תחת שרביטו של מאוריציו סארי שהגיע ליובה לאחר זכיה גדולה עם צ’לסי בליגה האירופית. יובה הביאה שחקנים כמו היגוואין, ראמזי, ראביו, בופון ששב מעונתו ההזויה בפ.ס.ז’ וכמובן מתיאס דה ליכט שיכל להיות בלאוגראנה, היה צריך להיות בלאוגראנה, אבל ברתומאו הוא טיפשאנה. בלי הפסדים בליגה עד דצמבר ועם 16 מ-18 אפשריות בבית לא פשוט עם אתלטיקו, לברקוזן ולוקומוטיב, דברים נראו מבטיחים עבור הביאנקונרי אך רק נראו. בעיקר לאחר פגרת הקורונה, יובנטוס נראיתה לא טוב והמתיחות בין סארי לשחקנים, שלא נראיתה טוב גם בזמנים טובים יותר, נראיתה גם על המגרש וכללה תבוסות 4-2 אצל מילאן, 2-1 אצל אודינזה, 2-0 אצל קליארי ו-3-1 ביתי אל מול רומא. אליפות בקושי הושגה עם פער של נק’ מאינטר השניה, ואוהדיה של יובה ידעו לא להתלהב מדי לקראת שמינית גמר ליגת האלופות. חלק מהבעיות של יובה היו בחוסר מעוף משווה בהתקפה, בעיקר עם פציעתו של פאולו דיבאלה. ליון הייתה קבוצה הגנתית נפלאה ולא חששה מיובה התשושה, 1-0 ביתי והפסד 2-1 בגומלין לאחר שער חוץ יקר ערך של ממפיס, עשה את העבודה עבור ליון ועשה את העבודה עבור אוהדי יובה שקיבלו מה שרצו – את סארי בחוץ.
כבר בתחילת אוגוסט מונה אנדראה פירלו האגדי למאמן יובה. הקשר הנפלא ששיחק באינטר, במילאן וביובה, שזכה ב-2 אליפויות אירופה עם מילאן ובגביע העולם עם איטליה (מצטיין משחק הגמר) התגאה במעמדו החדש שהוצג ולא הסתיר שכמאמן הוא שואב הרבה השראה מיוהאן קרויף, מפפ גווארדיולה ובמישור קרוב יותר אליו, מאנטוניו קונטה. מוקדם עוד להגדיר את יובה של פירלו, בעיקר בשל שלל הפציעות וההיעדרויות שנובעות מוירוס הקורונה, אבל נראה שיובה הזו משחקת יותר בסבלנות ולא ממהרת למצוא רק את ראשו של כריסטיאנו (על הפנדלים אפשר להתווכח. ברוח טובה) בהתקפת מעבר. בין הרכישות הבולטות של פירלו תוכלו למצוא את פדריקו קייזה, רולנדו מנדרגורה, אלברו מוראטה שמגיע לקדנציה נוספת במדי הזברה, ווסטון מק’ני הקשר האמריקני הצעיר וכמובן, ארתור מלו שהגיע בעסקת מכבסה מתועבת של הנחש המתפטר. תוסיפו לזה משקל עודף במיוחד שיובה השילה כמו היגוואין, פיאניץ’ ומאטווידי ותקבלו ממוצע גילאים סביר יותר.
יובה סובלת מפציעות מפתיחת העונה וזה בהחלט השפיע לכדי פתיחה מגומגמת עם 9 נק’ בליגה מ-15 אפשריות (3 תוצאות תיקו), אך בליגת האלופות פתחה ברגל ימין עם 2-0 קשה אצל דינאמו קייב שהפך את פירלו למאמן השלישי בהיסטוריה של יובה שפותח קמפיין אלופות עם ניצחון חוץ. הנה ההרכב שפתח מול דינאמו קייב:
שצ’זני.
דנילו, קייליני (דמירל), בונוצ’י.
קייזה, ראביו, ראמזי (ברנרדסקי), בנטנקור (ארתור), קוודראדו.
קולוסבסקי (דיבאלה), מוראטה.
דה ליכט, קייליני, בונוצ’י, אלכס סנדרו וכריסטיאנו רונאלדו לא יהיו זמינים עבור פירלו שזו מכה קשה… מול כל קבוצה אחרת בערך. לצערנו, שם המשחק כשזה נגד בארסה הוא קישור וקישור לוחץ של בנטנקור, ראביו, ראמזי ויתכן שגם ארתור יכנס למשוואה, יכול לפרק די בקלות את המערך הבעייתי של רונאלד קומאן וכשמול לנגלה שנמצא בתקופה רעה ורונאלד אראוחו הצעיר יעמוד פאולו דיבאלה שכבר עשה לנו בעיות רבות בעבר, אתם יודעים שבארסה מעולם לא הייתה כאן פייבוריטית. גם אם יובה מגיעה כמעט בלי בלמים. בכל מקרה, מערך של שלושה בלמים כמובן שלא יהיה כאן וקוואדראדו יירד לאחור. עוד אחד שאמלל את הגנת בארסה בעבר ויכול לעשות את זה לג’ורדי אלבה שוב בכיף ובחינם. שיהיה לנו בהצלחה.
במפגשי העבר:
~ חוסה רמון אלשנקו הקפטן בחילוף מחוות עם הקפטן גאיטנו שיראה, מרץ 1986 ~
היסטוריה ארוכה ועשירה ביותר לבארסה ויובנטוס אשר הולכת יובל אחורנית ומטפסת לה עד היום וביותר ממפעל אירופי אחד. המפגשים הקרובים יהיו מפגשים 14 ו-15 במספר בין השתיים בכל המסגרות, העשירי והאחד עשר בליגת האלופות \ גביע אירופה. זוגות משחקים, הרבה זוגות, מלבד משחק גמר בלתי נשכח אחד. נתחיל.
71\1970: גביע ערי הירידים; שלב 32 האחרונות: בארסה מארחת בסוף אוקטובר של 1970 את הגברת הזקנה לשלב 32 האחרונות של גביע ערי הירידים. הייתה זו העונה האחרונה של מפעל זה לפני שהפך בעצם להיות גביע UEFA. בארסה, שזכתה 3 פעמים בגביע, מארחת את יובה בקאמפ נואו למשחק הראשון. אבל בארסה של ריפה ורשאק לא מספיק טובה מול יובה שבשורותיה משחק… פביו קאפלו. האלר ובאטגה כובשים ראשונים, מרסיאל רק מצמק רבע שעה לסיום וזה הפסד ביתי מעציב. הגומלין לא החזיק בתוכו תקווה רבה, באטגה וקאפלו בעצמו כבשו תוך 20 דקות, לואיס פוז’ול מצמק 7 דקות לסיום. יובה המשיכה להגיע לגמר ולהפסידו ללידס יונייטד.
86\1985: ליגת האלופות; רבע הגמר: צמד מפגשים מרתק עמד לקחת חלק ברבע הגמר הזה, בין בארסה שלא ראתה גמר אלופות כבר חצי יובל מאז ההפסד מול בנפיקה, לבין מי אם לא אלופת אירופה עצמה יובנטוס, שניצחה בגמר של 85′ את ליברפול עם שער של נשיא UEFA המפוקפק לשעבר ועדיין-אגדה גדולה ביובנטוס, מישל פלאטיני. בארסה אירחה בתחילת מרץ של 86′ את האלופה שבשורותיה תמצאו לא רק את פלאטיני אלא גם את מיכאל לאודרופ כמובן, ש”בילה” כמה שנים מוזרות ביובנטוס, זכה בכמה תארים ומיד לאחר מכן עבר לבארסה והשאר היסטוריה. המשחק עצמו היה שקול, מרתק ועם זאת משמים מאוד. אבל, 81 דקות לקחו לחוליו אלברטו לכבוש שער מיוחל שניצח את המשחק בקאמפ נואו וקידם יפה את הגומלין: בטורינו, כבש סטיב ארצ’יבלד לאחר 30 דקות בלבד. מישל פלאטיני הצליח להשוות עם הירידה להפסקה מה שהפך את המחצית השניה למתוחה ביותר. זה לא עזר הרבה לגברת הזקנה ובארסה הדיחה את האלופה, המשיכה לחצי גמר מטורף מול גטבורג שם חזרה מפיגור 3 שערים וניצחה בפנדלים, לבסוף הגיעה עד הגמר מול סטאווה בוקרשט שם לא הצליחה לכבוש מול 11 המקומיים של הרומנים והובסה 2-0 בפנדלים אומללים. זה היה צריך להיות הראשון של בארסה, אבל פיצ’י אלונסו שכבש שלושער מדהים מול גטבורג, סופסל בגמר ונכנס רק בהארכה…
91\1990: גביע המחזיקות; חצי הגמר: בארסה ויובה נפגשו שוב ב-10 לאפריל בקאמפ נואו והפעם במפגש היחיד במסגרת גביע המחזיקות. שתי עונות קודם לכן בארסה זכתה בגביע הזה ע”ח סמפדוריה בגמר, הפעם סמפדוריה הייתה האלופה ובארסה ראתה את הגמר מולה. היא ראתה מולה הפעם גם את מיכאל לאודרופ, הפעם באזולגראנה. עם זאת, זה לא התחיל טוב עם שער מוקדם של פיירלואיג’י קזיראגי אחרי בלבול איום ונורא בין אלברטו פרר לזוביזארטה. אבל הפעם זו הדרים טים של קרויף שחזרו בגדול במחצית השניה. סטויצ’קוב בצמד מהסרטים (תראו את התנועה בשערו השני) וגולאסו של סלינאס (מיקום זוועתי של סטפאנו טאקוני) קובעים 3-1 אדיר בבית. הגומלין בדלה אלפי היה קשה אך נגמר רק ב-1-0 של רוברטו באג’ו. בארסה המשיכה לגמר שובר לב מול היונייטד. לא נורא, זו לא הייתה זכייתנו האחרונה במפעל הזה – עונה אחר כך נזכה אפילו בתואר יותר נחשק (שוב ע”ח סמפדוריה)…
03\2002: ליגת האלופות; רבע הגמר: בארסה של אנטיץ’ הייתה, בלי להעליב, הסחלע, השאריות של קבוצה נהדרת שגם זכתה בכמה תארים בסוף המילניום. ועדיין עם אוברמארס, קלייברט, הארנבון הבוגדנון סביולה או אפילו ריקלמה, זאת לא יובנטוס מודל תחילת העשור הקודם. הנסיך דל פיירו, דוידס, נדבד, זמברוטה, צ’ירו פררה ועם בופון בשער? המפגש הכפול הזה ברבע הגמר הרגיש יותר כמו חצי גמר 2008 מול היונייטד – אחת מבין השתיים פחות הייתה שייכת למעמד. אבל זה לא בא לידי ביטוי במשחק הראשון, אז פאולו מונטרו כבש אך בארסה הצליחה להשוות בעזרת סביולה ולסיים ב-1-1 אופטימי בטורינו. בבית, אז בניגוד למשחק הראשון גם לואיס אנריקה הקפטן פתח, שוב כבשה יובה ראשונה במחצית השניה עם שער פנטסטי של פבל נדבד האגדי. צ’אבי הצליח להשוות בכל זאת והמשחק עבר להארכה אמנם לאחר שלבארסה הגיעו בבירור שני פנדלים שהיא לא קיבלה. אבל מול יובה עם אדגר דוידס שהורחק, דברים אמורים היו ללכת אולי אחרת. ואז כאמור זה הגיע, הגבהה של אלסנדרו בירינדלי אל רגליו של מרסלו סלאייטה 6 דקות לסיום ההארכה. ועולמנו חרב. מזכיר את ההדחה מול צ’לסי ב-2012…
15\2014: ליגת האלופות; הגמר: הכל היה מוכן. האליפות כבר נלקחה בעזרת השער של ליאו מסי 25 דקות לסיום בויסנטה קלדרון; גביע המלך היה שלנו אחרי הצגה פשוט מטורפת של הפרעוש, הטריפלט זעק לשמים ובארסה שוברת השיאים של ה-MSN במיטבה, הייתה ראויה לו. היריבה, יובה, ממש לא הייתה פראיירית והראתה זאת כשהדיחה את ריאל מדריד בניגוד לשלל התחזיות, אבל הגמר, כמו הגמרים האחרונים שלנו, התחילו בשער מוקדם. זה הגיע לאחר מהלך אדיר של ניימאר ואינייסטה שנגמר ברגליו של ראקיטיץ’ ופנימה. אלברו מוראטה, אותו אחד שהדיח את ריאל מדריד ויפגוש בבארסה שוב, איזן את התוצאה גם מולנו במחצית השניה אך לזמן קצר מאוד עד השער הקילרי של לואיס סוארס והריצה ליציעים על רקע סמל הקבוצה בענק. בארסה המשיכה ללחוץ וללחוץ ויובה לא ויתרה, אבל זה נחתם בשער של ניימאר בתוספת הזמן ואושר גדול לכולנו – זה היה יום ההולדת הכי טוב בחיי מן הסתם.
2016-17: ליגת האלופות; רבע הגמר; הייתה בהחלט הרגשה מוזרה ומטורפת באוויר לקראת הגומלין מול פריז, הרגשה שבארסה בקאמפ נואו תבוא לכבוש ולא להפסיק לכבוש עד שתעפיל שלב. היא אכן עשתה זאת באחד הרגעים האיקוניים ביותר שנזכור בהיסטוריה הברסאית, אבל שילמה מחיר כבד: בוסקטס הוצהב וידענו שיחמיץ את יובה. כבר אז סרג’י בוסקטס התחיל לרדת משיאו, ועדיין היה לכולם ברור שאין לנו לאן ללכת וזה סוף הדרך של בארסה של לוצ’ו בעונה הזו אם בוסקטס לא משחק – וכך היה. וכל קריאות השופרים “להאמין” ולחשוב שאנו הולכים לכבוש איזו רביעייה עכשיו מול אחת מקבוצות ההגנה הטובות ביבשת, זה היה די מביך. חאבייר מסצ’ראנו היה הרבה הרבה מעבר לשיאו ולא יכל לתפקד מול יובנטוס ובשילוב עם הגאונות של לוצ’ו להכניס את ז’רמי מאת’ייה שהיה אחלה קונוס מול קוודראדו, יצר לנו מצב פרייסלס. 3-0 במשחק הראשון מול MSN מנוטרלים, 0-0 בגומלין וסך של 5 בעיטות לשער ב-180 דקות. אנדרה גומש…
2017-18: ליגת האלופות; שלב הבתים; צמד המפגשים האחרון עם יובה עד כה. הרבה שוערים נפלאים מסי ‘כבש’, גם כאלה שהיו בטוחים שאותם לא יעבור (נויר). הרבה מהם גם אגדיים. אף אחד מהם לא היה ג’יאנלואיג’י בופון… עד לפני 3 עונות. זוכרים את הדיבורים אז בסמפטר של אותה עונה? בארסה החדשה של ואלוורדה מלאת האופי והביטחון, טובה יותר בהגנה, טובה יותר במשחק הלחץ, מאוחדת יותר ואיכותית יותר. בדיעבד, מה אפשר לומר אחרי עונה שלמה עם 3 הפסדים בלבד (אספניול, לבאנטה, רומא…)? שזה לא היה נכון? אם כן, אז למה קרה מה שקרה מול רומא? אבל סטינו משהו מהנושא – ליאו מסי עושה היסטוריה ומוסיף לרשימת השוערים מולם כבש את ג’יג’י בופון, אחד השוערים הגדולים בכל הזמנים, במה שהייתה כנראה ההזדמנות האחרונה של השניים לפגוש אחד את השני במשחק (שצ’זני צפוי לעמוד בשער מחר). צמד נפלא כשראקיטיץ’ מוסיף אחד, 3-0 בבית. בחוץ רק 0-0 שגם יכל להיגמר בניצחון עם ניסיון ממש קרוב של דיבאלה. הנה לכם תקציר:
ובסך הכל, המאזן מול יובנטוס לא נע לטובתנו עם 4 ניצחונות, 5 הפסדים, ו-4 תוצאות תיקו (13 מפגשים בסך הכל). הסטטיסטיקה הזו קצת משקרת מאזן השערים מאוד צמוד אך עומד על 15-14 לטובת בארסה.
