אלאס עם ניתוח מבריק של המשחק נגד בילבאו, מתורגם לפניכם. הניתוח מלמד המון על הגיוון המטורף שברצלונה יכולה ליישם.
עבורי, יש שני סוגי מאמנים: ריאקטיבים ופרואקטיבים. אלו שמגיבים לאיזשהו אירוע בלתי צפוי רק לאחר שהוא קורה ואלו שמעוצבים לצפות לאתגרים האפשריים. אלו שעובדים פחות ביצירה ויותר בהרס, ואלו שעובדים עם אידאלים, ולא בביטול אלו של אחרים.
זה מוביל אותנו לשני סגנונות, אידאולוגיות, פילוסופיות כדורגל עיקריות. איך שלא תרצו לקרוא לזה.
קבוצות ריאקטיביות מתחילות בהגנה. העדיפות הראשונה היא לא לספוג שער ולהגן כיחידה קומפקטית. הם נותנים לקבוצה היריבה להחזיק בכדור. הנעת כדור גורמת לשחקן להגיב ולזוז בכיוון מסוים, שבתמורה משפיע על כל תנועה אחרת ועל כל מהלך אפשרי במגרש מאותה נקודה והלאה. כשהיריב מאבד את הכדור, הקבוצה הריאקטיבית מנסה לתקוף במתפרצת.
קבוצות פרואקטיביות מתחילות בהתקפה והעדיפות הראשונה שלהן היא להחזיק בכדור. סגנון המשחק שלהן וארגון הקבוצה מכוונת להפעיל לחץ על היריב כך שהשחקנים יעשו טעויות בהגנה. המטרה היא למצוא עליונות מספרית בחלק כלשהו במגרש. למצוא את האיש החופשי (“האיש השלישי”) על ידי הנעת הכדור, מיקום טוב או תנועה של השחקן.
תמיד העדפתי סגנון כדורגל פרואקטיבי. צ’אבי אמר: “מי שהכדור אצלו, הוא המאסטר של המשחק”. אתה תמיד יכול להיות רב-תושייה ולהיות היוצר של ההצלחה שלך. “התקפה מתפרצת” תמיד היה ביטוי נרדף לכדורגל ריאקטיבי. אבל במשחק האחרון של בארסה נגד אתלטיק בילבאו, ראינו שהם עשו משהו נפלא ובמקביל גם פרדוקסלי. הם החזיקו בכדור, אבל גם שיחקו על מתפרצות. איך זה אפשרי? התשובה נמצאת אצל ריקרדו לה וולפה.
לבנות התקפה מאחורה (Salir jugando בספרדית) הוא משהו שריקרדו לה וולפה הנחיל בקבוצות מאז שנות ה-90, כשהדוגמה הבולטת ביותר היא נבחרת מקסיקו של מונדיאל 2006. בעונת 2005/06 גווארדיולה שיחק בדורדוס דה סינאלואה המקסיקנית, תחת חואנמה ליו, שם המאמן הקטלאני למד על סגנון של בנייה מאחור שנהוג לקרוא לו בספרדית “salida lavolpiana”. פפ הביא עמו את הסגנון הזה לברצלונה ב-2008 והפך אותו למפורסם. היום כמעט כל קבוצה בספרד משתמשת בסגנון הזה – חלק יותר, וחלק פחות.
מה שהופך את המשחק נגד אתלטיק למיוחד כל כך זה כמות המסירות של טר שטגן: 62 ניסיונות, מתוכם 51 היו מוצלחים. זו הכמות הגבוהה ביותר לשוער בליגה הספרדית מאז עונת 2005/06. ורק שתיים ממסירותיו עברו את קו החצי.
שתי קבוצות פרואקטיביות פגשו אחת את השנייה. אצל אחת הכדור היה, השנייה רצתה אותו. ברצלונה ידעה שאתלטיק תסתער עליה, תלחץ גבוה מאוד ותאלץ את שחקניה לבצע טעויות, וכך להכניע אותה במשחק שלה. אבל בארסה הייתה צעד אחד קדימה. רב-תושייה. הכדור היה אצלם, לכן הם המאסטרים של המשחק. מה שבארסה עשתה, למעשה, זה לומר: בואו אלינו, תלחצו אותנו גבוה, אנחנו לא מפחדים. אנחנו מכירים ביכולות הטכניות שלנו, יש לנו תוכניות אחרות. אנחנו מזמינים אתכם לשליש שלנו, מה שאומר שההגנה שלכם תהיה בקו החצי. אם נצליח לגבור על שני קווי הלחץ הראשונים, על ידי יישום של 4 הטקטיקות בהמשך, עמדנו באתגר. יש לנו זמן ומרחב ככה, כמו שלקבוצה מבוססת מתפרצות יש כששחקניה מגנים נמוך ומתחילים מתפרצת מיד כשהכדור אצלם.
יש 4 דרכים בהן בארסה בנתה התקפה מאחור נגד אתלטיק, במטרה לשבור את הלחץ שלה ולהגיע לשערה:
1. להתחיל מכדור שוער
להתחיל התקפה מאחור מכדור שוער זה משהו קשה מאוד שמעט מאוד קבוצות עושות כהלכה. אתה צריך לערב את כל 11 השחקנים שלך, והכי חשוב שיהיו ממוקמים כהלכה. לבנות התקפה מאחורה משמעו אגרסיביות, חציית קווי היריב בחוכמה כדי להתקדם. אחרת אתה מוצא את עצמך עם שחקני הגנה שבועטים את הכדור בחצי מעגל עד שאחד מהם מעיף אותו קדימה כי אין מבנה, ואם אין מבנה, אתה לא יכול להעביר את הכדור מההגנה להתקפה.
כשאתה משחק בשליש שלך ואתה משתמש בשוער כדי לקדם את הכדור, למעשה אנחנו במצב של 11 נגד 10 שחקני שדה, כך שתמיד אפשר למצוא שחקן חופשי כשמניעים את הכדור היטב בין השחקנים. מה שבארסה עשתה פה, זה שהיא התחילה עמוק מאוד, השתמשה בבלמים ובשוער כדי להזיז את הכדור מצד לצד, אתלטיק ניסתה ללחוץ את בארסה, להעביר את הכדור לאגף, שם קל יותר ללחוץ (מכיוון שקו החוץ הוא שחקן ההגנה הטוב בעולם). אבל בארסה מעבירה את זה בחזרה לצד השני, מה שמפר את האיזון של המבנה ההגנתי. זה מותיר חצי של המבנה שלהם בצד השמאלי, חצי בצד הימני, וכך יש בור ענק באמצע, שם נמצא בוסקטס. זה מעניק לו זמן ומרחב, כך שהוא מוצא את ארדה עם כדור מוקשת, שעובר מעל קו ההגנה הגבוה של אתלטיק. הכדור הזה הוא כלי שמשמש לביטול שחקנים יריבים וכדי לשחק עם האיזון ההגנתי שלהם. תוך כ-20 שניות, בארסה הפכה מצב שבו היא נלחצת בשליש שלה, למצב בו היא מעבירה כדור מעבר להגנה של אתלטיק, ושחקניה שועטים לעבר שער היריבה עם מרחב עצום מלפניהם. כמו שמתפרצת הייתה נראית.
2. להזמין את היריב לחצי שלך
בארסה זוכה בכדור חופשי במרכז המגרש. אתלטיק מסודרת היטב במבנה שלה וכל שחקניה נמצאים בין הכדור לשערה. הם מוכנים להגן עמוק וזה תמיד קשה למצוא דרך בין שחקני הגנה במבנה קומפקטי, שמחכים בחצי שלהם, כולם מאחורי הכדור. בארסה מתחיל בכך שהיא מעבירה את הכדור אחורה, מזמינה שחקנים לצאת החוצה וללחוץ. ואז היא עושה את זה שוב. אומטיטי מעביר את הכדור אחורה לטר שטגן. אתלטיק מגיבה ומעבירה את קוויה גבוה יותר, קדימה. עכשיו כל המשחק מתנהל בחצי של בארסה, אבל הכדור אצלה. בארסה, שוב, משתמשת בשחקן ה-11 שלה כדי להגיע לעליונות מספרית. ברגע שאומטיטי נלחץ לקרן שלו, הוא מעביר כדור ארוך לקישור. עכשיו הכדור רופף. המבנה ההגנתי רופף. השחקנים של אתלטיק לא יודעים מה לעשות. סוארס בא קצת אחורה, הבלמים לא הולכים אחריו, עכשיו יש לו את מסי פנוי. המשחק השתנה לגמרי. רק לפני כמה שניות, בארסה נלחצה עד הקרן שלה – משהו שהיא הזמינה – ועכשיו כל השחקנים של אתלטיק עם הפנים לשער שלה, בריצה אחורה, מנסים לעצור מתפרצת.
3. לזכות בכדור השני במרכז המגרש, לתקוף הגנה לא מאורגנת
כאן בארסה מעבירה את הכדור אחורה ומזמינה את אתלטיק לצאת וללחוץ גבוה. הם מאלצים את טר שטגן למסור כדור ארוך. זה מה שהם רצו. לאלץ את בארסה לאבד את הכדור. הם מצליחים בכך לשנייה אחת, כי בארסה זוכה בכדור השני. זה תמיד חשוב לזכות בכדורים השניים. עכשיו המבנה שוב שבור, מבולגן. יש בור גדול במרכז המגרש. ראקיטיץ’ מוסר למסי והמתפרצת יוצאת לדרכה. שני המגנים מתפרצים קדימה, שני הקשרים מתפרצים גם הם. כאוס מוחלט. כשהכדור אצל מסי, בנקודה מסוימת, יש לו 6 חברים לקבוצה ו-7 יריבים מאחורי הכדור. אפשרויות רבות בכל מקום. עבורו, זה לא קשה למצוא חבר לקבוצה. הדבר החשוב ביותר הוא שכשטר שטגן נאלץ לבצע מסירה ארוכה והכדור היה רופף, לבארסה היו יותר שחקנים מאחורי הכדור מאשר לאתלטיק. לבארסה הייתה האפשרות לתקוף במתפרצת, לאתלטיק לא.
4. לגבור על הלחץ עם מסירות או דריבל מהירים
לבסוף, אפשר לגבור על קו הלחץ הראשון עם חילופי מסירות מהירים או עם דריבל, בייחוד בשלבים המאוחרים של המשחק. בסרטון פה זו הדקה ה-80 של המשחק. שחקני אתלטיק עייפים אך עדיין מנסים ללחוץ. אחרי שעוברים את קו הלחץ הראשון, המשחק פתוח וקל יותר להעביר את הכדור מאחורי ההגנה.
“אני מתעב את כל המסירות לשם המסירות, את הטיקי טאקה הזה. זה זבל ענקי ואין לו תכלית. אתה צריך למסור את הכדור עם מטרה ברורה, עם כוונה להביא אותו לתוך השער של היריבה. זה לא למסור את הכדור רק לשם מסירתו.” – פפ גווארדיולה.
וכמה שהוא צודק. כל הרעיון ב”משחק המיקום” (juego de posicion) הוא שהשחקנים מוסרים את הכדור אחד לשני בשטחים קטנים כדי שהם יוכלו למצוא את האיש השלישי, הפנוי. אז הם שוברים את הקווים. וברגע שעושים את זה, המשחק פתוח. בניית ההתקפה מאחור של ברצלונה משרתת מטרה מאוד ספציפית וברורה, וכשהיא מבצעת אותו נכון, זה אחד מכלי הנשק הטובים ביותר שעומדים לרשותה.
