כבר ראינו הפסדים, אלוהים כמה הפסדים חלפו לנו מול העיניים. ראול, ואן ניסטלרוי, טאמודו, טרי, טורס, היגוואין, דיבאלה, כריסטיאנו, מנולאס, אלכסנדר ארנולד, ועוד הרבה לפני ובאמצע. כשאתה צעיר זה קשה, וככל שאתה מתבגר אתה לומד לקבל את זה קצת יותר טוב. אתה מספר לעצמך דברים שכבר ידעת, במקרה הטוב אתה נותן תחזיות אופטימיות לשנה הבאה ובמקרה הרע מוריד ציפיות כי ככה זה כשאתה אוהד ואתה לא הנער בן ה15 שהיית שיתרגש מכל שטות. אז מה לעזאזל קורה פה?
אתה בן 30, הבעיות מרגישות ממשיות יותר, המדינה בכאוס, הקורונה ממשיכה לייצר השלכות סוציו-אקונומיות ובריאותיות שנים קדימה, כבר יש לך חשבונות לשלם, ולחלקנו יש אנשים אחרים לדאוג להם. יש לך דאגות של אנשים מבוגרים, אתה לא בן 15 יותר למה זה קורה? למה קשה לך לישון? למה אתה קם עצבני? למה אתה כועס על משהו שהוא לא אמור להיות כזה חשוב? או למה לעזאזל ציפית?
אהדה כנראה זה משהו שורשי. זה עמוק בנו. מעל כל רציונליזציה, מעל כל תפיסה או הסתכלות בוגרת. זה לראות קבוצה שגדלת עליה קורסת, זה כבר פחות ופחות להזדהות עם משהו שהערצת כנער, זה עדיין משפיע לך על היום, זה עדיין להרגיש כבוי כשאתה קם בבוקר, ומה אני אגיד, מזל שהיום שאחרי זה יום שבת. כשאנשים מבוגרים אחרים שרואים אותך כחלק אינטגרלי בעולם הבוגר שלהם ישאלו אותך:” מה קרה? אתה נראה עייף ומוטרד” לא תאלץ לענות בחצי אמת משהו כמו ” סתם, לא ישנתי טוב”. לך תצא ילד ותגיד שאתה מבואס בגלל משחק, רק בשביל לקבל תשובה כמו “יש דברים גרועים יותר”. את זה אני יודע, בחיי שכן, אבל זה המעט שיכול לשמח אותנו כשהיתר רחוק מלהיות מדהים השנה. לא מאמינים לי? אפילו קלופ אמר את זה.
פרגוסון תמיד אמר, שתמיד קיים כוכב שזוהר מעל הקאמפ נואו. פעם ראיתי אותו, היום כבר בקושי. 16 שנה היו לי ללמוד להתמודד עם כישלון והצלחה בקבוצה, כנראה שעוד לא ראיתי הכל.
מה שבטוח, כל מי שנשאר כבר לא יכול להיקרא אוהד הצלחות, ולכל אוהדי הכשלונות, נקווה שיגיעו חדשות טובות.
