ניתוח כירורגי

הניתוח המצוין והמעלף של זונאל מארקינג לטקטיקה של בארסה מודל טאטה מרטינו.


בעולם מושלם, טאטה מרטינו בכלל לא היה ממונה למאמן בארסה הקיץ. בזמן שמועדוני צמרת בכל רחבי אירופה חיפשו מאמנים חדשים בגלל סיבות מקצועיות, אצל בארסה זה קרה בעקבות חזרת המחלה של טיטו וילאנובה.

הרקע של בארסה

זה גרם למשימה של טאטה להיות מסובכת אף יותר, כי לאחר העונה שעברה אנשים רבים תהו אם הגיע הזמן שבארסה תשנה את סגנון המשחק שלה. מרטינו לא מונה מפני שקודמו נכשל, אלא רק בגלל שהוא לא יכול היה להמשיך מסיבות בריאותיות.

בכל מקרה, בלתי אפשרי להתעלם מההפסד 7-0 בסיכום שני המשחקים לבאיירן מינכן בחצי גמר ליגת האלופות. זו הייתה תוצאה מפתיעה מאוד, והדרך שבה בארסה שיחקה וכמעט לא איימה על באיירן, העלתה שאלות רבות בקשר להמשך דרכה של הקבוצה.

לפני ההתמודדות בין שתי הענקיות, רבים ציפו למפגש בין שני סגנונות משחק דומים – האם באיירן תחזיק בכדור יותר מברצלונה? במקרה הזה בארסה החליטה להגביר את הטיקי-טאקה, במקום לנסות להרחיב את הגישה שלה. בסופו של דבר, באיירן ניצלה בשלמות את החסרונות הידועים של בארסה – מצבים נייחסים, חוסר גובה, חוסר כוח בקרבות פיסיים ויציאה לא טובה למתפרצות מהאגפים. טבעי שתעלה השאלה למה האובססיה הזאת עם החזקת הכדור?

למרות הכל, גם המחלה של טיטו היא אחד הגורמים לנפילה הזאת. בכדורגל תמיד זוכרים את ההקדשות בחולצות ודקות התמיכה לפני משחקים, אבל זה היה מפתיע כמה מעט נזכרה מחלתו של טיטו אחרי ההפסדים לבאיירן. אולי בגלל שחשבו שהבעיות הבריאותיות שלו לא השפיעו על הכדורגל, וגם ככה טיטו כבר חזר לספסל במשחקי חצי הגמר.

בכל מקרה, זה לא הגיוני שקבוצה תרוץ כל כך הרבה זמן ללא המאמן הבכיר שלה – טבעי שהיא תאבד בזמן הזה מהאינטנסיביות והריכוז שלה, במיוחד כאשר ג’ורדי רואורה לא נראה ככזה שמסוגל לשנות ולהנהיג. אי אפשר להוריד מהערך של הניצחון של באיירן, אבל צריך גם להסתכל על זה מהפרספקטיבה של בארסה: הם לא באמת רחוקים 7 גולים מאלופת אירופה, אבל זה כן היה סימן שצריך לבוא שינוי בטקטיקת המשחק.

הרקע של טאטה מרטינו

בארסה רצתה למנות מישהו שמתאים לפילוסופיית המשחק של בארסה – 4-3-3, החזקה בכדור, לחץ. הדימיון הבולט בין פפ לטאטה הוא ההערכה העצומה של שניהם למרסלו ביילסה. כמו שג’ונתן וילסון אמר, “מי ששיחק תחת ביילסה, יודע לשחק ביצירתיות ואמוציונאליות”. כמי ששיחק תחתיו ב-1992, מארטינו ידע היטב את העקרונות המרכזיים במודל של בארסה.

אד מאליון מה-Daily Mirror כתב שמרטינו הוא “מאמן מושלם לסגנון המשחק של בארסה. הסגנון שלו הרבה יותר מאוזן משל ביילסה, והדימיון של ניואל’ס שלו לברצלונה היה גדול יותר מההשוואה לאתלטיק בילבאו של ביילסה.”

עם זאת, מרטינו התפרסם בעיקר בזכות ההופעות הנהדרות כמאמן פראגוואי במונדיאל 2010 והקופה אמריקה 2011. בטורנירים הללו פראגוואי שיחקה מאוד הגנתי, תמיד הגיבה לשינוים של היריבה וגם הקשו מאוד על ספרד ברבע גמר המונדיאל, החמיצו פנדל כשהיה עוד 0-0 ולבסוף הפסידו רק 1-0.

עוד יותר יוצאת דופן היתה ההופעה בקופה אמריקה, שם פראגוואי העפילה לגמר בזכות 5 תוצאות תיקו רצופות. הם אמנם הובסו בגמר לאורוגוואי, שלחצה אותם בכל חלקי המגרש, אבל היה משהו ראוי להערכה בדרך של פראגוואי עד לפני אותו משחק. ברור לגמרי שטאטה לא הולך לשחק ככה עם ברצלונה, אך תהיו בטוחים שפפ או טיטו לעולם לא היו מעלים בדעתם לשחק הגנתי יותר.

“מרטינו הוכיח משהו על פני תקופה של 12 חודשים בפראגוואי, בהם הוא שיעמם את הצופה הנייטרלי ולעתים קרובות הרגיז את היריבה”, אומר רופרט פרייר ב-SouthAmericanFootball.co.uk. “הוא הראה לי צד אחר שלו – זה שהוא יכול להתאים את עצמו ליריבה. מרטינו הוא מאמן שיכול להתרחק מהשורשים שלו בעת צורך.”

שינויים בסגנון המשחק?

חלו שינויים קלים בסגל של בארסה העונה – ניימאר הגיע, בעוד שדויד וייה, תיאגו אלקנטרה ואריק אבידל עזבו (אף אחד מהם לא פתח יותר מ-17 משחקי ליגה בעונה שעברה). אבל הסגל נשאר מאוד דומה, ובמקום להתמקד בהשפעה של ניימאר, הוויכוח התמקד בטקטיקה של טאטה מרטינו.

הוויכוח הזה הפך נלהב במיוחד לאחר הנצחון 4-0 על ראיו וייקאנו בחודש שעבר. התוצאה, באופן ברור, לא הייתה הבעיה – אבל ממוצע החזקת הכדור דווקא כן. ראיו ניצחה במובן הזה את בארסה, כשהחזיקה בכדור 54% מהזמן. על פי Opta, זו הייתה הפעם הראשונה מאז עידן גווארדיולה שבארסה הפסידה בהחזקת הכדור.

זה לא החליש את בארסה בכלל. פדרו רודריגז כבש שער בעקבות התקפה מתפרצת טהורה, מה שהביא לתגובה ממאמן ריאל מדריד קרלו אנצ’לוטי: “היה מפתיע לראות התקפות מתפרצות מברצלונה”, הוא אמר הצהרה סתמית למדי, אבל הפך את זה למעניין כי מושג כ”כ פשוט, ושער כזה קטן, היה כל כך מפתיע עד שגרר תגובה ממאמן היריבה הגדולה.

למרות ההתפארות בממוצע הדיוק במסירות ב-5 השנים האחרונות, ברצלונה מחזיקה בכדור פחות מאשר בעבר. אם זה נראה כמו סתירה – מדייקים במסירות אך לא מחזיקים כמה שיותר בכדור – אפשר לפתור את ‘הבעיה’ בכך שברצלונה לא זוכה בכדור בחזרה כל כך מהר.


נקודות המבט של השחקנים

ג’רארד פיקה סיפר על השינוי תחת מרטינו. “היו לנו מספר שנים עם מאמנים תוצרת בית, פפ הראשון ולאחר מכן טיטו ואנו נוטים להגזים בסגנון המשחק שלנו עד שכמעט נהיינו עבדים לשיטה”, הוא אמר. “עכשיו טאטה הגיע מבחוץ. יש לו את אותה פילוסופיית הכדורגל, שמירה על החזקה בכדור, אבל יש לו גם אפשרויות אחרות, וזה דבר טוב, מפני שזה נותן לנו אלטרנטיבות. “אם היריבה לוחצת גבוה, אין שום דבר רע בכדור ארוך פה ושם. זה יכול לשנות את קצב המשחק ולתת לך מנוחה קצרה.”

“אם אנחנו מצליחים בהתקפות מתפרצות אז שווה לתת לזה צ’אנס”, אמר ססק פברגאס. “אנחנו עובדים על שיפור כמה דברים. אנחנו צריכים לשחק את המשחקים בדרך שבה הבוס רוצה מאיתנו.”

“ככל שיש לנו יותר וריאציות, כך טוב יותר”, אומר ליאו מסי. “יהיו ימים שבהם יותר טוב יהיה להחזיק את הכדור ולהעביר אותו מצד לצד, ובפעמים אחרות יהיה יותר טוב לשחק יותר הגנתי ולצאת להתקפות מתפרצות.”

היו גם כאלה שכעסו הדרך שבה בארסה ניצחה את ראיו וייקאנו. במארקה, אמיליאנו קונטררס שאל חמש שאלות על סגנון הכדורגל של מרטינו. “למה בארסה, אשר סגנון המשחק שלה שהיה מבוסס על החזקת הכדור, מוותרת באופן מודע על הזהות שלה שנתנה לה כל כך הרבה תארים בשנים האחרונות? למה אינייסטה וצ’אבי פחות חשובים מאשר קודם?” ראוי לציין, שכשראיו החזיקה בכדור יותר מבארסה, רוב המסירות שלה הגיעו מעמדות מאוד עמוקות.


הזהות

ובכן, כדי להבין למה ברצלונה לא כל כך אידיאולוגים תחת מרטינו, ראשית צריך לזכור בדיוק איך המערכת הקודמת הגיעה לכאן. זו היתה תוצאה של רצף נסיבות יוצא דופן, שאיפשר למועדון להיות מושרש יותר בזהות אחת מכל מועדון אחר בעידן המודרני.

זה התחיל כמובן מגווארדיולה – הקטלוני שגדל כאוהד ברצלונה, היה כילד מביא כדורים בקאמפ נואו, ועלה להרכב הראשון מגיל צעיר בזכות יוהאן קרויף, שאמר לו להתמקד בעיקר בשמירה על הכדור מתפקיד הקישור המרכזי העמוק שלו. כאשר קריירת המשחק שלו דעכה, הוא המשיך לדבר על אמונתו בכדורגל. הוא התחיל בבארסה ב’, בה השריש את עקרונותיו ולאחר מכן העלה משם לקבוצה הבוגרת שחקנים כמו פדרו ובוסקטס. עם הקבוצה הראשונה הוא העלה הרכב כמעט על טהרת הלה מאסיה, עם שחקנים שגדלו עליו. גם טיטו היה במצב מושלם כעוזרו של פפ כדי להמשיך את השושלת.

כולנו יודעים את זה – כולנו קראנו את זה מאות פעמים בחמש השנים האחרונות. אבל אתה לא יכול להתפאר מזהות המועדון בלי להודות שהיה זה מערך ייחודי של נסיבות שהביא להצלחה האדירה הזאת, ואז מתפלאים למה זר מארגנטינה ללא ניסיון קודם בכדורגל ספרדי לא מוכן לשים דגש על הזהות. הרי זה ייקח עשר, עשרים או שלושים שנה עד שכל הנסיבות יתחברו למועדון מפלצתי כמו בארסה של גווארדיולה. מרטינו עדיין מתמקד בנקודות החוזק של בארסה, אבל הוא לא יכול להיות משהו שהוא לא.

“יש לכם מאמן שלא הגיע מהלה מאסיה ולא הולנדי”, כפי שניסח זאת בפשטות מרטינו.

הגנה

איזור אחד בו מרטינוללא ספק הלך בדרכם של גווארדיולה ו-וילאנובה הוא סירובו (או סירובו של המועדון) להחתים בלם חדש. שני המאמנים הקודמים היו מרוצים כשהסתמכו על קשרים כמו חאבייר מסצ’ראנו, אלכס סונג וסרג’יו בוסקטס לכיסוי העמדות הללו, אבל בהתחשב בכושרו הלא יציב של פיקה, בבעיות הכשירות של פויול ובעזיבתו של אריק אבידל, זה בהחלט מפתיע שלא הוחתם שחקן נוסף בעמדה זו.

מבחינה מסויימת זה קצת מהנה, כפי שכמה אנשים טוענים, שברסה ממשיכה להשקיע בנקודות החזקות שלה ולא מנסה להעלים את נקודות התורפה שלה – זה בהחלט יותר מעניין מנקודת מבט טקטית. עם זאת, זה נראה יותר ויותר כמו רשלנות וניהול כושל, העיקר בהתחשב בכך שסונג לא ממש יכול להחשב להצלחה בעונת הבכורה שלו. התפתחותו של מארק ברטרה היא סיבה אחת להיות בכל זאת אופטימיים.

עדיין, אי אפשר להתייחס למצב בהגנה מבלי להתייחס לכלל – יש להתייחס לתבנית ותכנית המשחק הכלליות של ברסה. המועדון לא ממש היה צריך עוד בלם כשהחזקת הכדור ומשחק הלחץ היו בשיאם. הטיעון של גווארדיולה שקשר יכול לעשות את העבודה הזו בצורה מצויינת – כי ברסה לוחצת כה גבוה במגרש שהבלמים יבלו את רוב המשחק קרוב לקו החצי, ומשחק ההגנה ישען בעיקר על מיקום, סיבוב וריצה – הוא מאוד הגיוני.

עם זאת, חולשת הבלמים תמיד בולטת יותר כשמשחק הלחץ אינו אינטנסיבי מספיק, ומשחק המסירות אינו דומיננטי כבעבר. אם מרטינו לפעמים מוכן לוותר על החזקת כדור ולהתמודד עם הלחץ שמפעילה הקבוצה היריבה, כמו למשל מול ראיו, עוד בלם הוא נחוץ. באותה המידה מאמינים רבים כי ברסה זקוקה לתכנית ב’ בהתקפה כשדברים לא הולכים כמו שצריך, הם גם צריכים בלם “מסורתי” כתכנית ב’ כשדברים לא הולכים כמו שצריך בהגנה – זה אפילו עוד יותר בולט מבהתקפה.

לחץ

אם כך, עלינו לתהות עד כמה ברסה אכן לוחצת. מרטינו העדיף לשחק משחק לחץ אינטנסיבי בארגנטינה, וכשמסביב עלו טענות כי הכוכב הגדול של ברסה התחיל לעבוד פחות קשה על המגרש, מרטינו טען בקיץ כי “כשמסי מתחיל את משחק הלחץ זה חשוב מאוד לקבוצה”.

אבל פאקו חמס, המאמן של ראיו, הסכים כי השליטה בכדור של קבוצתו במשחק מול ברסה (עוד על כך בהמשך) התקיימה חלקית מכיוון ש ברסה לא רצו ללחוץ, ואכן אף נשארו יותר מאחור. מרטינו הודה כי הוא יותר ורסטילי בכל מה שקשור למשחק הלחץ. “כשהיריב מתגונן ומשתמש בכדורים ארוכים קשה יותר ללחוץ וחשוב מאוד לזכות בכדור”, הוא אמר.

“משחק הלחץ הוא משהו עליו יש להתאמן, אבל הוא גם תלוי במוטיבציה ובאמונה של השחקנים”, הוא אמר בהזדמנות אחרת. תחת גווארדיולה, הקבוצה נראתה עייפה באביב, ובכמה מקרים נראתה אפילו תשושה בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות. האם ברס יכולה להמשיך לבצע את משחק הלחץ לנצח? ג’ונתן ווילסון טוען כי “חוק שלוש השנים [החוק שטוען שלקבוצות יש מחזור של מקסימום שלוש שנים לפני שהן מתחילות את הירידה הטבעית שלהן] מסתבר כנכון במיוחד לקבוצות המשחקות משחק לחץ”, ולמרות שברצלונה זכתה באליפות תחת וילאנובה בשנה ה’חמישית’ של עידן זה [עידן פפ + טיטו], הייתה ירידה ברורה בשנה הרביעית, האחרונה של גווארדיולה. זה נראה סביר כי ברסה תלחץ אינטנסיבית בכמה משחקים, אבל תהיה פסיבית יותר באחרים.

בעיות גובה

כלומר, ברצלונה תהיה יותר חשופה להתקפות בגובה. חולשתם מבחינה זו הייתה ברורה בעיקר בניצחון 3-2 על סביליה בקאמפ נואו, כשברסה נראתה חלשה בצורה מפתיעה במיוחד במצבים נייחים – שער חוקי לגמרי של הקבוצה האורחת מקרן נפסל, לאחר מכן סביליה השוותה במצב דומה. כמו כן היה הניצחון 3-2 על ולנסיה, כשהלדר פושטיגה הבקיע פעמיים – שער אחד מבעיטת יעף מהרמה, שער נוסף מהרמת קרן לקורה הקרובה.
מצבים אלו חשפו את החוסר בגובה בהגנה, אבל בנוסף העלה שאלות לגבי הסיבות שבגינן מרטינו זנח את השיטה הקודמת של ברסה בשמירה, שיטת השמירה האזורית, כשהוא מעדיף את שיטת השמירה האישית.

הבעיה אינה כי ההצלחה שלהם בכדורי גובה ירדה – העובדה היא כי אחוזי ההצלחה הינם סטטיים למדי – אבל הם צריכים להתמודד עם יותר כדורים גבוהים, כמעט פי שתיים ממה שהיה בעונתו האחרונה של גווארדיולה.

שילוב של שלושה גורמים – א) הנטייה הגוברת של ברסה להישאר מאחור, ב) חוסר ההשקעה בבלם וג) השינוי בשיטת השמירה – גורמים לכך שברסה מבלה זמן ארוך יותר בהגנה מאשר תחת גווארדיולה או וילאנובה, וסביר להניח כי תהיה יותר חשופה לספיגת שערים. ויקטור ואלדס, עם זאת, נמצא ביכולת אדירה בעונה זו.

קישור

סרג’יו בוסקטס הוא ככל הנראה השחקן שנמצא במקום השני ביציבותו בברסה (אחרי הברור מאליו) ועד כה העונה הוא היה מכריע. נראה כי הוא שיחק בתפקידים שונים בכמה משחקים שונים: ב-4-1 על ריאל סוסיאדד הוא במקרים רבים מיקם את עצמו מאוד עמוק, כמעט כבלם שלישי – חלקית מכיוון שסוסיאדד משחקת בשיטה שמשתמשת כמעט בשני חלוצים, מצב נדיר בליגה הספרדית. עם זאת, זה לא גרם לברסה לעבור ל-3-4-3, כמו שעשתה רבות תחת גווארדיולה – זה נראה כאילו בוסקטס פשוט שיחק בתפקיד קצת יותר הגנתי.

בהזדמנויות אחרות, משחק הלחץ של בוסקטס היה מעולה. בניצחון 3-2 על ולנסיה, למשל, הוא זכה בכדור גבוה במגרש מה שתרם ל’שער’ מוקדם של ניימאר שנפסל בטענת נבדל, ואז עשה שוב את אותו הדבר דקות לאחר מכן, כשאפשר לפאברגאס להכין למסי את השער הראשון במשחק. נגד סביליה הוא מצא עצמו בעמדה מתקדת כשיירט הרחקה לא טובה, מה שהביא לאסיסט של אנדרס אינייסטה לאלבס לשער הראשון, ואפילו באותו משחק נגד סוסיאדד, כשהוא שיחק בצורה יותר הגנתית, הוא מצא עצמו בפאתי הרחבה כדי לזכות בכדור במהירות, ובעט חזק לרשת ממרחק. התיקולים שלו בד”כ היו גבוה יחסית במגרש:

הוא קריטי משתי בחינות – הוא מגן על הבלמים ועוזר לחבריו בקישור ללחוץ, והכושר הגופני שלו הוא חשוב בצורה יוצאת דופן לברסה – לאף אחד אחר אין את התבונה שלו בלמצוא תמיד את המיקום הנכון.

אם שאלתו של קונרארס (ראו את הטור במארקה שהוזכר קודם לכן) היא למה לצ’אבי ולאינייסטה חשיבות פחותה תחת מרטינו – והבה ונניח, לרגע, כי ניתוח זה של המצב הוא אכן נכון – התשובה היא כי הם לא ברמה הגבוהה בה היו בעבר. יכולתו של אינייסטה ממשיכה להיות טובה מאוד – בעונה שעברה סטטיסטיקת האסיסטים שלו הייתה בשמיים; בעיה שלו בעבר הייתה כמות המסירות האחרונות הנמוכה שלו.

אבל צ’אבי כבר אינו מה שהיה פעם. הוא עדיין שחקן מצויין, עדיין שחקן ברמה עולמית. אבל יכולתו בין 2008 ל-2011 הייתה יוצאת דופן – הדומיננטיות שלו במשחקים גדולים הייתה כזו שלא נראתה בעבר. ב-2009, למשל, הוא הגיע לברנבאו, השלים את המספר הגבוה ביותר של מסירות ועשה ארבעה אסיסטים בניצחון 6-2. הוא כמעט עשה את אותו הדבר עונה לאחר מכן, כשאיקר קסיאס מנע ממסי שני שערים בהתמודדויות אחד על אחד מה שגרם לכך שצ’אבי עשה “רק” שני אסיסטים במקום ארבעה בניצחון 2-0בחצי גמר אליפות העולם נגד גרמניה הוא השלים את המספר הגבוה ביותר של מסירות, רץ הכי הרבה, ונתן את האסיסט לשער היחיד במשחק. אלו רק שלוש דוגמאות, אבל זה היה המצב הרגיל במשחקים הגדולים.

עובדה זו – הירידה הקטנה אך המשמעותית ביכולתו של צ’אבי – היא בלי ספק הסיבה העיקרית בגללה מרטינו מאמין פחות במשחק המסירות. האמת שזו צריכה להיות העת בה צ’אבי לאט לאט ירד ויתן את המושכות ליורש שלו – אבל הדברים לא הלכו בצורה הכי חלקה מבחינה זו. היכולת הלא-יציבה של פאברגאס בשתי העונות שחלפו, וההרגשה כי הוא אופציה קצת “אנרכית” מבחינה טקטית (בניגוד חד להחזקת הכדור רבת המשמעת של צ’אבי) גורמת לכך שהוא אינו מחליף מוצלח במיוחד.

המצב של תיאגו נוהל בצורה רעה מאוד לפחות מבחינה אחת, ובמקום להיות הדבר הגדול הבא של ברסה בעמדת הקשר המרכזי, הוא הקשר המרכזי הגדול הבא של גווארדיולה בבאיירן. בהתחשב בחוסר יכולתו של סונג להרשים (הוא היה יכול, לפחות בתיאוריה, לאפשר לבוסקטס לשחק מעט גבוה יותר במרכז המגרש), גישתו של מרטינו הינה מובנת.

אך עם זאת, האם השפעתו של צ’אבי אכן ירדה? הוא עדיין משלים יותר מסירות מכל שחקן ליגה ספרדית אחר, ועדיין יש לו ממוצע דיוק במסירות של 93%.

אבל נותר עוד לראות האם צ’אבי עדיין יכול להיות דומיננטי במשחקים הגדולים – וישנה הרגשה שיהיה לו קשה לשחזר את תצוגותיו מהעבר נגד ריאל מדריד ובשלבי הנוק-אאוט של ליגת האלופות. אם זה המצב, מרטינו לא יכול להסתמך על שליטה בכדור וחייב למצוא אלטרנטיבות.

צ’אבי ואינייסטה פותחים בעמדות הקשרים הקדמיים רק כחצי מהמשחקים – שלושה משמונה בליגה, אחד משניים בליגת האלופות, אחד משניים בסופר קאפ.

פדרו וסאנצ’ז

פדרו תמיד היה שחקן ההתקפה המתאים ביותר לברצלונה. הוא לא מוכשר כמו מסי, ניימאר, אנרי, איבראהימוביץ’ או וייה – אבל יותר מכל אחד מהם, הוא תמיד חלק מהמערכת. הוא יודע איפה למקם את עצמו, מתי ללחוץ, אלו מאוצים לבצע. הוא מוכן תמיד להיות שחקן-דמה אם צריך, כדי לאפשר למסי לשגשג, ועם זאת הוא מסוגל להבקיע שלושער (במשחק החוץ מול ראיו). אם ברסה תשחק יותר בהתקפות מתפרצות העונה, הוא יהיה מאוד מתאים לכך.

אלכסיס סאנצ’ז ממשיך לתסכל – למרות שהוא בסה”כ משחק בצורה חיובית, חסרה לו איכות אינדיבידואלית (או ליתר דיוק, יציבות של איכות אינדיבידואלית) כדי להצדיק עד כמה הוא משחק בשליש האחרון של המגרש. מסי וניימאר מוצאים אותו מרגיז לפעמים, והוא יכול ללמוד מפדרו, להיות פחות אנוכי ולשחק בצורה יותר פשוטה – אם כי ריצת שחקן-דמה מצויינת שלו עבור מסי בשער נגד אייאקס יכולה לרמוז כי הוא לומד.

בגלל ההבדל ביכולת הטקטית שלהם, פדרו בודאי יועדף במשחקים הגדולים – סאנצ’ז, מסי וניימאר מקדימה בקלאסיקו, למשל, יהיה יותר מדי אגרסיבי, אם כי זה לא היווה בעיה נגד סוסיאדד.

ניימאר

ניימאר הוא שחקן מוכשר בצורה יוצאת דופן אבל הוא מסוגל גם להיות שחקן קבוצתי. בעוד הוא הפגין כמה נגיעות פנטסטיות ויכולות מרשימות, הוא בהחלט הרבה כבוד במשחקו למסי, וניסה לפעמים אף יותר מדי למסור לארגנטינאי בפעמים מסויימות, כאילו הוא מנסה נואשות להדגיש את העובדה כי הוא לא מנסה לקחת את תשומת הלב לעצמו.

אבל לא ניתן להתווכח כי ברסה צריכה את האינדיבידואליות של ניימאר. בלי מסי בעונה שעברה הם תפקדו בצורה מוזרה בעונה שעברה בהתחשב בכך שזו קבוצה כה מוכשרת – ניימאר יכול לספק קסם כדי לפתוח את ההגנה בעצמו. הוא שיחק בשמאל, ובכמה משחקים כשמסי נסחף לימין, שיווי המשקל היה מושלם.

כשמסי היה חסר, ניימאר הפך להיות השחקן המרכזי של הקבוצה – דבר ששחקני התקפה אחרים לא ממש מרגישים נוח איתו. הוא היה השחקן הטוב ביותר בניצחון 4-1 על ויאדוליד, כשהבקיע שער ובישל שער נוסף.

מסי

נטען כי מסי היה מרוצה במיוחד מהגעתו של מרטינו – שניהם הגיעו מרוסאריו, מסי שיבח את יכולותיו של מרטינו כמאמן בעבר, ואפילו נאלץ להכחיש כי הייתה לו יד במינויו. “אין לי שום קשר לעובדת חתימתו של מרטינו ואני לא צריך לתת שום הסברים”, הוא אמר בקיץ. “זו הייתה ההחלטה של הנשיא [סנדרו] רוסל והמועדון. אמרתי בעבר כי הוא מאמן טוב, אבל אני לא צריך להסביר דבר.”

הדיון המרכזי לגבי מסי בתחילה היה לגבי העובדה כי הוא הוחלף פעמיים ע”י מרטינו לקראת סיום משחקים בהם ברצלונה הובילה בצורה משמעותית, והיו דיווחים (ככל הנראה מאוד מוגזמים) על חוסר שביעות רצון שלו מכך. זה נכון כי מסי לא אוהב להיות מוחלף, חלקית בגלל הרצון העז שלו לשמור על יכולת הכיבוש המדהימה שלו, אבל מרטינו פשוט חייב להגן עליו יותר.

העובדה כי מסי כמעט ולא נפצע הייתה בעבר אחת התכונות הכי חשובות שלו, אבל ברסה היו חלשים מאוד בלעדיו בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות בעונה שעברה, וזמן המשחק שלו חייב להיות מנוהל בקפדנות. החלפתו של מסי לא צריכה לגרום לשום כותרות שליליות, אם כי עוד יש לחכות ולראות את מרטינו יהיה אמיץ מספיק כדי להשאיר אותו על הספסל גם בפתיחת משחקים. הפציעה של מסי במשחק מול אלמריה הייתה חסרת מזל למדי מבחינתו של מרטינו, אבל רצונו לתת למסי לנוח יותר נשארת הגיונית. “יש לי מחוייבות לדאוג למסי. אנחנו צריכים שכל השחקנים יהיו בריאים ובעיקר הוא, הוא צריך להיות בריא לרגעים המשמעותיים ביותר של העונה”, הוא אמר.

מעניין אף יותר הוא התפקיד של מסי בקבוצה. אין ספק לגבי העמדה הטובה ביותר שלו בהתחשב ביכולת הכיבוש שלו בעונות הקודמות, למרות שבעונתו האחרונה של גווארדיולה היו כמה ניסווים עם מסי בתפקיד אחורי יותר, וסאנצ’ז מקדימה כמספר תשע שמותח את ההגנה.

עדיין, זה מאוד מפתה לשאול האם מסי עדיין משחק בעמדת “התשע המזוייף” בה הוא הצטיין תחת גווארדיולה. בעמדה זו, הציוות שלו במרכז היה מרשים מאוד בהתחלה, בהתחשב בכך ששיחק באגף ימין לפני כן. אטו ואנרי (ומאוחר יותר פדרו ו-וויה) שיחקו גבוה מול מגני היריבה, בעוד מסי שיחק כ”מספר 10″ ולא “מספר תשע”, כקשר הרביעי לפני ששעט אל ההתקפה. זו הייתה שיטה חסרת חלוץ אמיתית.

בעונת 2010-2011, לדוגמא, מסי היה לפעמים יותר קשר מחלוץ במשחקים גדולים – נגד ריאל מדריד, הוא ירד שוב ושוב אחורה אל מתחת לקשרים האחוריים של ריאל על מנת לקבל כדור, מה שהותיר אותו עם ארבעה שחקנים שעליו לגבור עליהם בדרך לשער. זה נראה קצת מוגזם מדי, ולמרות שהתוצאות היו טובות בסך הכל, במשחקים מסויימים זה נראה בעייתי.

כעת זה יותר נדיר לראות את מסי עושה זאת. הוא עדיין מאוד מעורב בבניית משחק המסירות, כמובן, אבל ישנה תחושה כי הוא ככל שהוא משחק כשחקן ההתקפה הקדמי ביותר, הוא יותר ויותר הופך לחלוץ טהור. הגיחות שלו לעמדות אחוריות שלו עדיין ברורות, אבל מישהו הצופה בו בפעם הראשונה יופתע לדעת כי תפקידו הינו חלק ממהפכה טקטית.

עד עכשיו, נראה כי נגד קבוצות טובות יותר מסי משחק עמוק יותר ותורם יותר למשחק המסירות – שערו השלישי נגד ולנסיה היה דוגמא נהדרת לתפקיד הכפול שלו, כשהוא תפקד כשחקן נוסף בקישור לפני שמיהר קדימה להבקיע. במשחקים אחרים, עם זאת, נראה כי הוא מוכן לתת לאחרים לשלוט במרכז המגרש, ומתמקד בסיום של מהלכים.

תחת מרטינו, מסי הוא חלוץ טהור יותר מבעבר – הוא כרגע מוסר כ-10 מסירות פחות בממוצע למשחק ביחס לעונה שעברה, אבל בועט לשער מעט יותר.

מערך

גווארדיולה היה מאמין גדול ב-4-3-3 לפני שיותר ויותר הגיע למסקנה כי יש צורך בשיטת משחק נוספת. שיטת התשע המזוייף היא רק שינוי קל, ולאחר מכן הוא ניסה מגוון רחב של שיטות מ-3-4-3 עם יהלום בקישור ועד, בנקודה מסויימת, משהו שיותר דומה ל-3-3-4. זה היה מרתק, וההתעקשות של גווארדיולה שברסה חייבת להתפתח על מנת להישאר ביתרון על יריבותיה הראתה צניעות מעוררת התפעלות, אבל זה מפתה להניח שהוא פשוט עשה יותר מדי ניסויים בעונתו האחרונה.

עד עתה מרטינו העדיף 4-3-3 קלאסי. נראה כי יש פחות שינויים עמדות תוך כדי המשחק, והתנועה – אולי הדבר המשמעותי ביותר שהפריד בין ברסה של גווארדיולה לבין כל קבוצה אחרת שיכולה להחזיק את הכדור בצורה טובה – מרשימה הרבה פחות. עד עתה, אולי רק השילוב של פדרו ואלבס באמת מרשים מבחינת התנועה.

המשחק ההגנתי היחסית של בוסקטס, וההתקפי היחסית של מסי, גורמים לכך שברסה ככך הנראה הפכה יותר צפויה מבחינת המערך – פאברגאס, שהתחיל את העונה היטב, נותר כשחקן הכי פחות צפוי במובנים של תנועה, אבל האם הוא יקבל כזה חופש (או האם בכלל יפתח) במשחקים הגדולים?

ועדיין, לא ראינו את מרטינו פוגש קבוצה יריבה מהפסגה של הכדורגל, ולכן יהיה מעניין לראות את השינויים שהוא יעשה במשחקים כאלה. שיטת המשחק של ברסה בעבר ב”משחקים גדולים” הייתה לשים את אינייסטה באגף שמאל להשלים את פאברגאס, אבל זה אומר להשאיר את ניימאר בחוץ.

גם מסי ככל הנראה לא אוהב שמזיזים אותו מהעמדה המועדפת עליו, ולכן ניתן לטעון כי למרטינו אין יותר מדי אופציות טקטיות. זה יהיה פרמטר מאוד משמעותי בעיקר בשלבי הנוק-אאוט של ליגת האלופות – הכוח שבעומק הסגל בליגה מעולם לא היה כה מרשים, והתכנית הרגילה (Plan A) לא אמורה להיתקל בבעיות נגד רוב הקבוצות הקטנות.

יותר מסירות ארוכות?

ברצלונה משחקים יותר על מסירות ארוכות העונה, מה שנותן תחושה יותר דומה לזו שהייתה בעידן של לפני גווארדיולה, בו הם באופן טבעי שלטו בכדור, אבל לא הייתה אובססיה לשליטה זו. “אנחנו לא רוצים לשנות את סגנון המשחק של הקבוצה, אבל אני ראיתי את המגן של ברסה רפאל מארקז שולח כדורים ארוכים לפני חמש שנים”, אמר מרטינו. “זה לא אומר שאנו משנים את סגנון המשחק אם אנו מוסיפים אלטרנטיבות לסגנון המשחק שלנו”. שוב, ברסה הרחיבה את המגוון הטקטי שלה ולא שינתה אותו בדרמטיות.

“ויקטור ואלדס שלח 20 כדורים ארוכים בניצחון של ברסה 4-0 על ראיו ואייקאנו ו-16 מהם היו ללא שום מטרה ברורה”, גיים באלאג אמר. “זה פשוט לוותר על החזקת הכדור.” היו עוד הרבה יותר מסירות ארוכות ביחס למשחק המקביל אשתקד:

למרטינו היה הסבר. “ראיו לחצו אותנו והפכו את משחק המסירות הקצרות לקשה יותר. הייתה לנו את האופציה לשחק עם כדורים ארוכים ומדי פעמים יש לעשות זאת על מנת להגיע לאזורים אחרים במגרש.” פאקו חמס, מאמנה של ראיו, הסכים עם הערכה זו כשאמר כי ראיו שלטה בכדור “ע”י הליכה לכדור, לחץ גבוה, בעיקר לחץ על הבלמים שלהם.” כששחקנים ההגנה של ברסה נלחצים, הם יוותרו על הכדור יותר בקלות מבעבר.

אבל ברצלונה שולחת דווקא פחות כדורים ארוכים מבעונה הקודמת. מה שהם עושים יותר זה שליחת כדורי רוחב ארוכים בהתקפה. השער היחיד בניצחון 1-0 על סלטיק הוא דוגמא טובה, לפני המשחק מרטינו אמר “אנחנו צריכים לשלב בין שליטה בכדור בחלק מהזמן ומשחק לרוחב בחלק מהזמן.”

בגדול, ברסה תבקיע יותר שערים מהתקפות מהירות וניצול שטחים בצורה ישירה העונה, מה שיתאים מאוד לניימאר בעיקר, אבל כנראה גם לפאברגאס, פדרו וסאנצ’ז. “אנו רוצים להוסיף משתנים נוספים למשחק שלנו עם שינויי קצב וגישה יותר רוחבית”, אמר מרטינו.

התוצאה הברורה היא כי ברסה בועטת לשער יותר העונה, אם כי יריבותיה בועטות יותר לשערה שלה גם כן.


החיסרון הוא כי ברסה אולי לא תשלוט במשחקים בצורה כה קלה – משחק השליטה בכדור היה נשק הגנתי ולא רק התקפי.

סיכום

אנחנו עדיין בשלב מוקדם של העונה של ברסה, ועונת 2013-2014 שלהם (כמו כל העונות שלהם) ככל הנראה תוכרע על סמך בין ארבעה לתשעה משחקים: משחקי הקלאסיקו נגד ריאל מדריד, ומשחקי הנוק-אאוט בליגת האלופות יהיו המבחנים האמיתיים של מרטינו.

עד כה, כל הראיות מראות כי מרטינו מנסה למצוא פשרה בין שיטת הכדורגל הרגילה של ברצלונה לבין גישה יותר מגוונת. זה נכון בעיקר ביחס למשחק המסירות – מבחינה זו ברסה עדיין תהיה בראש כל טבלאות השליטה בכדור בספרד, אבל היא תשלח יותר כדורים ארוכים להתקפה, בעיקר כשיהיה לחץ על שחקני ההגנה שלה. הירידה הקלה ביכולת הקשרים, והאופציה של התקפות יותר מהירות עם כדורים ארוכים, גורמות לזה להראות הגיוני. משהו דומה נכון גם למשחק הלחץ – זה עדיין חלק חשוב ומשמעותי מהגישה של ברסה, אבל יתכן כי “יכובה” ו”יודלק” במשחקים מסויימים על מנת לשמור על כושר המשחק של השחקנים ולא להתישם. התקפות מתפרצות תהיינה יותר תכופות בעונה זו גם כן.

נראה כי ברצלונה מצאה את האדם המושלם – מישהו שמעריך את התכונות והיכולות של המשחק המסורתי של ברסה, אבל בנוסף רוצה גם לעשות התאמות על מנת להפוך את הקבוצה לפחות צפויה ויותר גמישה טקטית. בהתחשב בכך שברסה בכלל לא רצתה להחליף את מאמנה במקור, עד כה זה עובד לא רע בכלל.

מקור.

סשה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023