כשהייתי צעיר הגבתי להפסדים צורמים בזעם. הייתי חייב לכתוב כדי לשחרר את כל מה שהרגשתי. מאז למדתי להסתכל על דברים בפרופורציה והדחף לכתוב אט אט נעלם. גם אני לא הצלחתי להרדם אחרי מאורעות אתמול. זו לא תחושת זעם, כי אחרי השער הרביעי הזעם הפך לאדישות, אבל הדחף לשחרר את כל מה שקורה לי בפנים חזר – אז אני שוב כותב.
נתחיל מהבשורות הטובות – העונה נגמרה.
הכתובת התחילה להיכתב על הקיר בהפסד 4-0 לפ.ס.ז. העדפנו להביט לכל כיוון אפשרי מלבד על הכתובת שהופכת לברורה מיום ליום. שנתיים וחצי בדיוק אחרי אותו הפסד מגיע פיקה, ביום שיהפוך להיות ככל הנראה היום הכי שחור בהיסטוריה של המועדון, ואומר: “אנחנו כבר לא תחרותיים. אי אפשר להסתיר את זה יותר”.
הדחקנו אחרי ההפסד 3-0 ליובנטוס. הכחשנו אחרי ההפסד 3-0 לרומא.
כשדמבלה החמיץ מול שער ריק במקום לגמור את הסיפור של ליברפול אמרתי לחבר “אתה תראה, ההחמצה הזאת תעלה לנו בכרטיס לגמר” – זה כמה הכתובת הייתה כבר על הקיר. יותר משנה חלפה מאז ה-4-0 לליברפול ועדיין המשכנו להסתכל על הכל חוץ מעל הכתובת הזו שכבר מתנוססת על המצח של כל אוהד בארסה.
מודה ומתוודה, האמנתי לפני המשחק שאפשר לנצח את באיירן. אנשים יהללו את באיירן על תוצאה שפשוט מעלימה את כל הפגיעות הדפנסיבית של הגרמנים. בתחילת המשחק באיירן איפשרה לבארסה להניע כדור בנוחיות וחשפה שטחים גדול מאוד באגפים. מסי ביום פחות רע עושה מזה נקניקיות. כנ”ל גווארדיולה.
הקטטסטרופה של אתמול היא תוצאה של קבוצה שפשוט חירבנה במכנסיים בהגנה, של קבוצה שהפסיקה להילחם בדקה ה-63, של מאמן שהכין את הקבוצה שלו למשחק הזה ברמה של ליגה למקומות עבודה.
עברנו הרבה רגעים יפים בשנתיים וחצי האחרונות. בעיקר בזכות איזה מסי אחד שטישטש את אובדן הזהות של המועדון עם הקסם שלו מדי שבוע.
מסצ’ראנו אמר שלשום “זה בסדר להפסיד כל עוד אתה נאמן לזהות של המועדון ולשיטה שהמאמן מכתיב לשחקנים”. זה שורש הכאב מההפסד – אובדן הזהות. רבאק, כמה פעמיים בשנתיים האחרונות עברתם משחק שלם של בארסה בלי לצלול לטלפון משעמום? מסי על המסך ואני בטלפון?! פאקינג נורה אדומה!
לא ארחיב על מחדלי ההנהלה. הרבה דיו נשפך על מעלליו של ברתומאו ושות’. כולנו יודעים כבר כמה עמוק הקרע שהוא יצר. יש דברים שלא באשמתו, כמו עזיבת ניימאר שפגעה מאוד (בזמנו לא היו בשוק אופציות טובות יותר מדמבלה וקוטיניו), הפרישה של אינייסטה, ואפילו העזיבה של אלבס שיכל למשוך עוד קצת אבל הייתה מגיעה מתישהו (הפיאסקו של סמדו גם לא אשמתו). אבל מה שבאמת צורם לי הוא הוויתור על ארתור וקוקורייה. זה עוד יושב לי כמו עצם בגרון.
בארסה יכולה בקיץ אחד לעשות הרבה. שיפוץ הקאמפ נואו חייב להיכנס רשמית להשהייה. לפחות עד אחרי שמסי יפרוש. עם כל הצער המצב הכלכלי של המועדון, בתוספת בעיית תקציב השכר ומשבר הקורונה פשוט לא מאפשרים זאת והצורך בשיפוץ הוא לא מיידי כמו הצורך בבניית סגל צעיר ותחרותי שוב. כל המזומנים שבארסה יכולה להרשות לעצמה לשפוך צריכים להיות מופנים בדחיפות להבאת דם חדש.
ואין סיבה שזה לא ייקרה. אפילו מכירת שחקנים במחירי הפסד למטרת גיוס כספים עדיפה על פני סגל רע שיביא להפסד של אותם כספים כתוצאה מחוסר הצלחה ספורטיבית.
הכנסות ממכירות של טודיבו, ראפיניה, אלניה, וידאל, סמדו, אמרסון, ג’וניור פירפו, אומטיטי, בריית’וויט, נטו, קוטיניו וגריזמן אמורות להספיק כדי להביא שני בלמים (גארסיה ואופמקאנו, כאילו דה), מגן ימני (שימו עין על דסט של אייאקס), יורש לאלבה (גרימאלדו?) ומחליף לסוארס (כרגע לאוטרו נראה כאופציה הכי טובה בשוק).
גם תבוסה של 8-2 לא תפחית אפילו בקצת את גודל ההצלחה של בארסה בעשור האחרון. ואם רעידת האדמת שמתקרבת תביא לסוף העידן השחור של ברתומאו שנה קודם, אז למרות הבאסה – זאת באסה הכרחית. והיא עדיפה על פני הפסד מינימלי שהיה משאיר אותנו בהכחשה, או ניצחון והפסד בחצי הגמר.
הכתם של אתמול יישאר, התוצאה המהדהדת תוזכר עוד הרבה וזה יצבוט לנו בכל פעם שזה יקרה. אבל אנחנו עוד נחזור לשמוח. כי החיים הם גלגל.
ויסקה בארסה
