סיכום העונה של שוגי

הגולשים המובחרים של בארסה מאניה מסכמים עונה, והפעם תורה של שוגי96. קריאת חובה!

זו הולכת להיות חפירה, עימכם הסליחה. יותר מדי אמוציות שנדחסו בעונה אחת. סיכום העונה שלי יהיה מחולק לשני חלקים. הסיכום היותר פרקטי והסיכום הקצת יותר רגשי שכתבתי בבוקר שאחרי ברלין.

 

אז שלושה ימים אחרי, כשכבר עיכלנו את הדבר הזה שאלוהים הנחית עלינו (ואתם יודעים למי אני מתכוונת), אפשר לסכם כמו שצריך. הטריפלט הזה מדהים, מרגש ומפתיע ושם את בארסה במעמד היסטורי מיוחד שאף אחד לעולם לא יוכל לערער עליו או לגמד אותו. לזכות פעמיים באותו עשור זה פנומנאלי וזה לא מקרי. אני חושבת שההבדל העיקרי בין העונה הזאת לבין העונה הראשונה של פפ היא שאז הכל היה בתולי וחדש, ולכן גם נתפס בעיני רבים כיותר מרשים. אני תמיד מעדיפה למצוא את הייחוד שבכל עונה ולהימנע מהשוואות, גם לבארסה של פפ וגם לבארסה של לוצ’ו יש ערך היסטורי עבור המועדון. בארסה של לוצ’ו עוד תיבחן במבחן הזמן והיציבות לאורך עונות נוספות, ורק אז אולי נוכל איכשהו להשוות.

 

אין ספק שמה שעשה את בארסה של לוצ’ו לקבוצה כל כך טובה, והדבר כמובן מתייחס בעיקר לחצי השני של העונה אחרי משבר סוסיאדד, אלו בין השאר הפגיעות ברכש. אפשר לצחוק על זובי עד מחר, אבל אפשר גם לפרגן כשצריך. קודם כל עמדת השוערים שבאופן אישי זו העמדה שהכי פחדתי ממנה. עם כל הוילדוזים, ואלדס היה שוער ענק שחששתי שישאיר אחריו חלל ענק. הרכישה של טר שטגן התבררה כמעולה, שוער שרשום על ליגת האלופות לא פחות משחקני השדה עם הצלות אדירות בשלבי הנוק-אאוט. והגיבוי של בארבו, כשוער המנוסה יותר, גם התברר כנהדר. בסופו של דבר, ההחלטה לחלק את הזמן ביניהם פר מפעלים הוכיחה את עצמה אבל אני לא בטוחה שבשנה הבאה נראה את זה ממשיך. אני מאמינה שכמו שתוכנן במקור, טר שטגן יתחיל לתפוס את אפודת השוער הראשון ותהייה רוטציה נקודתית כדי שבראבו לא יקבל היפותרמיה בפריזר עם הצעירים (נקודה שחייבת להשתפר בעונה הבאה).

 

הרכש הטוב גם בא לידי ביטוי בקישור עם ראקיטיץ’ שהוא שחקן של עבודה קשה. העזיבה של צ’אבי קורעת את הלב, וכולם יודעים שאין לו באמת תחליף, אבל ראקיטיץ’ השתלב נהדר במרקם הקבוצתי והוא אומנם לא צ’אבי אבל הוא מביא דברים אחרים שתורמים לאבולוציה של בארסה כקבוצה חדשה. בדומה אליו, גם סוארז הוא שחקן של עבודה קשה, מבחינתי רכש העשור של בארסה וזה רק אחרי עונה אחת. אני מאוהבת בו ובמה שהוא מייצג. אחרי קיץ של עינויים תקשורתיים, רצח אופי כלל-עולמי ועונש מופרז ולא מידתי (בעיניי), סוארז השתין על כולם בקשת. עונת בכורה לא פחות ממושלמת שמגובה בסטטיסטיקה מדהימה. הסופרסטאר הכי לא אגואיסט שנחת בחללית שלנו ואולי בגלל זה החיבור שלו עם מסי וניימאר גובל בשלמות. במקרה של ההתקפה הזו, וזה לא מובן מאליו לומר את זה כשמשחק שם חייזר שמחופש לבן-אנוש, השלם גדול מסך חלקיו. שלושתם היו מבריקים העונה.

 

אל מת’ייה לא התחברתי מהרגע הראשון אבל אי אפשר להתעלם שהעובדה שהוא הביא לנו נקודות חשובות במאני-טיים… כל עוד ההגנה שלנו התייצבה במתכונת הקודמת שלה (הרבה בזכות הסוויץ’ שפיקה עשה בראש), אין לי בעיה שהוא יסתום חורים על הספסל. את ורמאלן אי אפשר באמת לשפוט ברצינות ולגבי דוגלאס… לא נזכיר את שמו לשווא.

 

אם מסתכלים קדימה אני לא חושבת שבארסה צריכה לשנות יותר מדי. האמת? לא יכולנו לבקש זמן יותר טוב שסנקציית ההעברות תפעל עלינו. הקבוצה מגובשת ועובדת טוב על המגרש ואני בטוחה שמה שראינו העונה זה רק פרק אחד באבולוציה הטקטית של המודל הזה. בארסה התחילה לשחק טוב ויעיל רק בחצי השני של העונה, אז התחלנו לראות את החותם של לוצ’ו, וכל עוד הוא ממשיך אני מאמינה שהוא יצליח לייפות את המפלצת אפילו יותר. השם החם ביותר שמועלה בהקשר שלנו הוא פוגבה, שהוא ללא ספק שחקן מדהים עם פוטנציאל מפחיד. אני לא אתנגד שיבוא, אבל קשה לי לוותר על כל מי שב-11 שלנו, ואני לא יודעת עד כמה אנחנו זקוקים לו באמת. אני לא חושבת שוויתרנו לגמרי על הקישור, הקבוצה הזו לעולם לא הייתה מצליחה בלי תמנון כמו בוסקטס, גאון ושחקן מאני-טיים כמו אנדרס (לא עונה גדולה שלו, אבל עונה שבה ראו את הגדולה שלו בצורה מובהקת) והארד וורקר כמו ראקיטיץ’. ההתקפה המושלמת וההגנה היציבה פשוט נגסו בהילה המפוארת של הקישור של בארסה, אבל הוא עדיין חי וקיים.

 

כמה מילים על מסי כי אי אפשר שלא. כל עונה אנחנו חושבים שהוא בשיא, ואז הוא מטפס עוד שלב. כנראה שכמו בארסה כולה, גם מסי היה צריך לאכול קצת חרא כדי להידלק מחדש. אם זה המונדיאל, או העונה הקודמת נטולת התארים או בכלל הסכסוך עם לוצ’ו, אין לי מושג… אבל מסי השנה העלה את המשחק שלו ללבל אחר לגמרי, והוא לא רואה אף אחד שמדגדג אותו. רוב האנשים יזכרו לו את ההקפצה מול נוייר או את המבצע האישי המדהים נגד בילבאו, אבל אם מישהו רוצה להבין באמת את הקסם של היצור הזה- שיצפה במשחק נגד סיטי במקדש. במחצית הראשונה. שליטה אבסולוטית של שחקן בודד שאימלל את התכולים בלי להבקיע אפילו שער אחד. מסי אולי לא כבש הכי הרבה בעונה הזו, אבל מבחינתי זו הייתה העונה הכי טובה שלו. הוא היה שם כל זמן שהיינו צריכים אותו, ועשה כל פעולה באומנות שאני לא יכולה להסביר במילים. הלוואי וישלים את החלום וייקח עם ארגנטינה את הקופה בקיץ, אין ראוי מהגדול אי פעם.

 

קשה לי לבחור שחקן מצטיין אחד (חוץ מההוא שם למעלה), אבל אני אלך על פיקה. שסוף סוף הבין שאסופת התלתלים לא תחזור לשחק, והוא צריך לקחת את עצמו בידיים. לקחת אחריות. כמובן שהקרדיט להגנה צריך להינתן גם למסצ’ראנו הבלתי נגמר, אלבה ואלבס (כן גם אלבס), אבל מבחינתי ההישג הכי גדול של לוצ’ו מבלי להתייחס לתארים לכשעצמם, זה ההתעוררות של ג’רי. והנאום בחגיגות זה רק הקינוח לעונה נהדרת.

 

ובנימה קצת יותר אישית…

יש לי יחסי אהבה- שנאה עם המשחק הזה שנקרא כדורגל. בסופו של דבר הכל מתנקז לרגעים הקטנים שעושים אותנו באמת שמחים בחיים, וזה הרי ידוע שאי אפשר לחוות אושר אמיתי בלי להבין מה זה עצב, כעס או תסכול. ביום שבת, קצת אחרי שניימאר כבש את הגול השלישי, השחקנים היו בטירוף. חגגו את הפרי האחרון שנותר להם לקצור בעונה המשוגעת הזאת. עונה שבה הם השיגו הכל וכנגד כל הסיכויים. נזכרתי בטיטו. נזכרתי בשחקנים בוכים כשברקע הקול המצמרר של הילדים שלו. נזכרתי במסי מרים ידיים לשמיים ופעם אחת לא מודה רק לסבתא. נזכרתי בתמונה של מסצ’ראנו אוחז בדשא כאילו אין לו יותר במה להיאחז. ובהתפרקות של בוסקטס לרסיסים בדקת הדומייה. נזכרתי בכל הרגעים שמעכו לי את הלב כאילו היה גוש פלסטלינה. כל הרגעים האלה שחשבתי לעצמי- למה אני צריכה את הנטל הזה בחיים שלי, כאילו אין לנו מספיק צרות משלנו כאן במדינה אני צריכה לנכס לעצמי גם צרות של אנשים שאני לא מכירה מפאקינג קטלוניה. ואלה בדיוק הרגעים שאני קצת שונאת את המשחק הזה.

 

אבל יש גם צד שני למטבע. צד ששווה לקום בשבילו בבוקר, לנשום, לחיות. בגיל 6 בערך הייתי במשחק כדורגל לראשונה בחיי. זה היה בקריית אליעזר, במשחק של מכבי חיפה, שהלכתי בעל-כורחי עם אבא (מודה, העדפתי את המומינים באותה תקופה). אני אשקר אם אני אגיד שאני זוכרת משהו מהמשחק הזה, אבל אין לי ספק שזה מה שגרם לי להידבק בחיידק. בתור ילדה לא הבנתי כל כך מה הקטע שגוררים אותי למשחקים, אבל עם השנים, ככל שהתבגרתי, הבנתי שתודה לאל- לחיידק הזה אין מרפא. לא הייתי סולחת לעצמי בחיים אם הייתי עוברת חיים שלמים בלי להגיע לבארסה. כמעט הכל אנחנו מחליפים בחיים- דירות, בני זוג, מכוניות, עבודות… ובין כל אלה תמיד טוב לדעת שיש את הדבר האחד הזה בחיים שאף פעם לא יתחלף. שגם ברגעים הכי נמוכים, אני אוכל להתנחם בו. בין אם זה הסיבוב החמקמק של צ’אבי, סלאלום על-אנושי של מסי או גליץ’ מתוזמן של מסצ’ראנו. רגעים קטנים כאלו שאפשר לראות בלופים ביוטיוב בלי שיימאס. אז העונה הזאת מכילה בתוכה כל כך הרבה רגעים כאלו. ודווקא בגלל שבעונה אחת עברנו את הטרנספורמציה הכמעט בלתי אפשרית הזאת, מקבוצה שחשבנו שההישג הגדול שלה יהיה בחירות בקיץ ועד לשלושת הגביעים המבריקים האלו, דווקא בגלל זה הטריפלט הזה מתוק ומרגש מאין כמוהו. אני חוגגת היום 24 ובין כל הדברים שאני מודה עליהם- בריאות, אושר, משפחה, חברים וכו’, אני מוצאת גם רגע להודות על חבורת גברים מקטלוניה, שמעולם לא הכרתי באופן אישי, אבל גרמו לי לחבק ולקבל את כל מה שטוב ורע בחיים. ויסקה בארסה!

אדמין

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023