עלייה לרגל

אנדי תומאס, עיתונאי של SB Nation, כתב את הכתבה המדהימה הבאה, שתרגמנו עבורכם. תקראו ותיהנו:

יש שתי דרכים לגשת לקאמפ נואו. הראשונה, שהיא כנראה הנכונה, היא מאיפה שהאוטובוסים של האוהדים מגיעים. אתם הולכים דרך הקשת שכתוב עליה “ברצלונה: ברוכים הבאים”, חולפים על פני אדם לבוש כחייל רומאי בצבעי בלאוגרנה, מאיזושהי סיבה לא ברורה, ונכנסים למה שנראה כמו רחוב פרוורי קטן. ברוכים הבאים ללב המשונה של בארסוויל, חבר. 90,000.

הנה הכניסה למוזיאון בארסה, איפה שהסיורים מתחילים, ממש ממול לבן אנד ג’ר’יז. יש את הג’מייקה קופי אקספיריינס, לצד בר הסלטים, אף על פי שאסטרייה דאם לאגר אקספיריינס יהיה שם מדויק יותר כנראה. יש את אולם הספורט ליד, ממנו דולפות צעקות שמחה החוצה אל אור השמש. והנה לב לבו של העניין: החנות של המועדון, שם אפשר למצוא כל דבר שמוכיח שברצלונה היא אכן יותר ממועדון. זה צעצוע חמוד, זאת חולצה מותאמת אישית, זה ברווז גומי…

זה דצמבר, ולכן יש גם קישוטי חג המולד תלויים ברחוב, על אף שבמהלך שעות היום הם נראים פחות כמו קישוטי חגיגה נוצצים ויותר כמו כדורי שיער ענקיים ומגושמים. חלפו מתחתיהם ודרך נקודות הביקורת, ותמצאו את עצמכם ברחבה המרכזית ממול האצטדיון, סוף סוף יכולים להסתכל כמו שצריך על הקערה הענקית עצמה. אתם עומדים לצדו של הפסל של אגדת המועדון לאזלו קובאלה, כולו כוח ועוצמה טהורים, ומעריכיכם את הפרצופים הענקיים של ליול מסי, ג’רארד פיקה, ניימאר ודיילת חסרת שם המחייכת בנימוס. התלבושת שלה היא היחידה שלא תראו עליה מעוטר הכיתוב “קטאר אירווייז”.

מכל הזוויות, במיוחד אם אתם הולכים לאצטדיון ממרכז העיר, הקאמפ נואו נראה כמו חניון. שני חניונים, למעשה: חניון בטון אחד בגובה כמה קומות שעומד באמצע שדה בטון מגודר. אני חייב להודות, זה חניון רב-קומות די מרגש, עם הרבה פינות חלקות וזוויות עבות. אבל זה מרגיש קצת מוזר, כאילו האצטדיון יושב עם כתפיים שפופות, בוהה החוצה מהעיר. אולי קטאר אירווייז לא רוצים את העסקים שלכם אם אתם הולכים למשחק.

 

* * *

 

לאו מסי הוא הכדורגלן הטוב ביותר שאי פעם התקיים. האינטרנט לא גדול מספיק כדי להבהיר את דיוקה של האמת במשפט הזה, אבל בואו לפחות נסכים שיש סיכוי שהוא נכון. וכך, גם למשפט הבא יש סיכוי שהוא נכון:לאו מסי הוא הכדורגלן הטוב ביותר שאי פעם יתקיים.

שוב, האינטרנט לא גדול מספיק. אבל כשהסיכוי הזה קיים, אז ללכת לברצלונה לראות את מסי משחק פה, במועדון שגידל וטיפח אותו, באצטדיון שסוגד לו, זה לא סתם דרך נחמדה לבלות כמה שעות של יום חופש. זה סוג של עלייה לרגל, משהו שחייבים לבצע. העתיד עשוי להכיל את השאלה “האם זכית לראות את מסי משחק?”, וזו תהיה בושה אם העתיד גם יכיל את התשובה “לא”.

בכל אופן, זהו אחר הצהריים של יום ראשון בברצלונה, ומסי פותח. אלה חדשות טובות לכולם מלבד שחקני ההגנה של ריאל סוסיאדד, אבל חדשות טובות במיוחד לכתב שקנה כרטיסים כדי לראות אותו לפני חודשיים, רק כדי שהוא יעשה משהו שהוא כמעט לא עושה: נפצע. הוא החמיץ 8 משחקים אחרי שקרע את הרצועה התיכונה בברכו השמאלית, אף על פי שברצלונה הצליחה להסתדר במאבק בלעדיו, ניצחה 7 והבקיעה 21 שערים בתהליך. הוא חזר כשעה לפתיחת הקלאסיקו שבוע שעבר, נכנס כשהמשחק כבר בתוצאה 3-0, ובעוד זה כנראה היה צעד מתוכנן ורגיש כטיפול בשחקן פצוע מצדו של המאמן, לואיס אנריקה, זה נחמד לדמיין את החילוף הזה כאצבע אמצעית ענקית מכוונת לאורך המגרש בברנבאו. אנחנו מועכים אתכם בבית, ואפילו לא היינו צריכים את השחקן הטוב בעולם כדי לעשות זאת.

אז מסי מתחיל, אבל הוא מתחיל לאט. אכן, לא נראה שהוא זז בכלל בדקה הראשונה שהוא משחק: הוא עומד גבוה בכנף הימנית בזמן שהכדור מקפץ לו בצד שמאל, וכשההזדמנות הראשונה של ברצלונה מגיעה הוא לגמרי לא רלוונטי למתרחש. ניימאר אוסף את הכדור באגף שמאל, גולש לו לתוך החצי של היריבה, ואז – בדיוק כשלואיס סוארס צועק “פה!” ו”תמסור!”, מצביע קדימה – הוא מחליק את הכדור בין המגן לבלם ומשאיר את האורוגוואי לאחד-על-אחד עם השוער. אולי מותש מכל הצעקות, הוא הצליח רק לשחרר בעיטה חלשה לרגליו של השוער.

 

* * *

 

על הנייר, השלישייה הקדמית הזו מגוחכת. על המגרש, זה מאוד מעניין: ניימאר, סוארס ומסי מרימים את עצמם, אבל המאמן עדיין צריך להבין איך להוציא את המיטב מהם. אולי זה מפתה פשוט לומר: “לכו ותכייפו, אנשים”, אבל לא נראה שלואיס אנריקה הוא סוג המאמן הזה, וזה מהר מאוד מתבהר שמסי לא עומד סתם ככה כי בא לו, כי הוא לא מעוניין או לא כשיר. זו התכנית.

 

ריאל סוסיאדד עובדים קשה ומסתגרים בחריצות, וככאלה הם נוגעים ממש קצת בכדור. כשהם מצליחים לגעת בו, לפחות שניים ולעתים שלושת משחקני הקו הדמי של ברצלונה עושים מחוות של טובה של לחץ, מעדיפים במקום זאת לשמור על עמדתם, מציקים לקו ההגנה. אפילו סוארס ההיפראקטיבי נצמד לעמדתו, מגביל את הפיזוזים שלו לשטח שמסביב לשני הבלמים, מקפץ לפני ומאחורי קו הנבדל. מכונת הלחץ של פפ גווארדיולה פורקה, והימים בהם מסי הוביל את בארסה בעבירות כנראה תמו.

 

זה לא אומר שברצלונה פחות מסוכנים באיזושהי צורה. הקבוצה של גווארדיולה דאגה להימנע מהבעיה הזו, שהכדור לא אצלה, בכך שהיא וידאה שהיא מחזיקה בו כמה שיותר זמן. כאן, הקבוצה של לואיס אנריקה מכוונת לתכנית שהופכת את שתי הקבבוצות לפגיעות יותר. לפעמים, ברצלונה למעשה אומרת ליריבותיה, ספציפית למגני הקו: קדימה. אתם יכולים להתקדם, לעשות עיקוף, בהצלחה לך. כי אם אנחנו נשיג את הכדור – ורק שתדעו, אנחנו לא רעים בזה – אז זה יהיה 3 על 3, ואתם לא תעצרו את ה-3 שלנו עם ה-3 שלכם. האם ראיתם את ה-3 שלנו? ה-3 שלנו גאונים. אתם כנראה לא תעצרו אותם גם עם 6.

 

* * *

 

עבור אלו מאיתנו שלא רואים אותו כל יום, מסי הוא שחקן שקיים יותר בשידורים החוזרים מאשר ברגע האמת. תצפו בו עושה משהו אבסורדי על המסך, ויחלפו רק שניות בודדות עד שהטלוויזיה תראה לכם אותו שפעם נוספת, בהתחלה קצת לאט יותר, ואז מאחורי השער, ואז עוד פעם ממבט עילי. המתינו עוד דקה או שתיים ויהיה וידאו בלופים בטלפון שלכם. ותנו לזה עוד 10 דקות בערך, וקטעי הווידאו האלה ייערכו ויעוצבו ויתפזרו לכל עבר. הנה ז’רום בואטנג, נופל לתוך כיור. הנה ז’רום בואטנג, והנה אמוג’י בוכה ענקי עליו.

אי שם למעלה בגן עדן, וללא כל התועלות של שאר הדברים, מסי נראה כמו שני דברים. הראשון זה גאון. ריאל סוסיאדד לוחצים עליו די טוב, והוא לא הצליח להוציא לפועל אף אחת מאותן ריצות בהן הוא גולש על פני ומסביב ודרך שחקני ההגנה כמו נחש בדשא גבוה, אבל הוא עדיין יוצא דופן. השער הראשון הגיע כשהוא, עם הפניו לשער ועומד בנחת, מקפיץ מסירה מביכה למעלה ומעבר לשחקן ההגנה שהיה באמצע תהליך של לעשות הכול נכון. אל השטח נכנס דני אלבס, שהרים את הכדור לניימאר, שניער את הרשת.

השני זה עצוב. אני לא טוען שהוא עצוב. זו לא איזו טענה שרואים שהוא מותש מהמעמסה הכבדה מכל צילומי הפרסומות האלה, או הניבויים שיעבור למנצ’סטר סיטי, הוא הצורך להעמיד פנים שהוא אוהב את לואיס סוארס. אבל הוא נראה עצוב: הראש למטה, ידיים שמוטות, כתפיים נפולות כשהוא מכתת רגליו חזרה מעוד מהלך התקפי שלא כל כך עבד. אולי כמו שיש בנות שנראות עצבניות בהבעת פנים טבעית, כך גם המבט הטבעי שלו מזכיר לנו איה, החמור מפו הדוב.

אתם רואים את זה לפעמים בטלוויזיה, בעיקר אחרי שהוא אולץ להחטיא עוד פנדל. אך בעוד המצלמות ללא ספק ישמחו להישאר עוד קצת, הן חייבות לזוז ולעקוב אחרי הכדור. כשאתם שם, ואתם מוצאים את עצמכם בסוג של מצלמת-שחקן אישית, אתם חופשיים לצפות בו מדדה את דרכו חזרה בקצב העדין שלו, בוהה בנעליים המבריקות שלו. יש לזה את האפקט המסקרן שגורם לו, כדורגלן מחונן ברמות אדירות המשחק בקבוצה שבנויה סביבו, להיראות מבודד באופן משונה, פגיע באופן מוזר. על אף המאגרים המדהימים של אמונה עצמית וביטחון שנדרשים כדי להפוך לשחקן כזה טוב, אין בו שום יוהרה.

 

* * *

 

הקאמפ נואו, לפחות בראשון בצהריים נגד ריאל סוסיאדד, לא תרם במיוחד ליצירת אווירה. האצטדיון הוא קערה פתוחה, והרבה מהרעש נבלע על ידי השמיים. זה לא משחק חשוב, והוא נערך מול קבוצה מוגבלת אך חרוצה. חוויית המשחק תלויה גם במיקום המושב שלך. אלו מאיתנו שיושבים ליד העננים, כפי שאתם יכולים לדמיין, עוברים חוויה שונה לגמרי מאלו שדבוקים מאחורי אחד השערים. ולבסוף, הוא לא מלא: סך הכול 74,020 אנשים החליטו לקחת חלק במשחק אחר הצהריים הזה.

וגם, יש תוף.

למרות זאת, בהתחשב בכל זה, הקאמפ נואו עדיין מרגיש מיוחד ובמובנים מסוימים די מוזר. ספציפית כשסוארס מצליף בכדור בוולה כדי להכפיל את יתרונה של בארסה, ומובן כעת שלה ריאל לא הולכים להיות חצופים ולהרוס משהו במשחק. העצבים נרגעו, האצטדיון מושרה באווירה בטוחה יותר. “זה כאילו כולם באו לראות ‘מיצג ראווה של הכדורגל'”, כפי שאמר האיש לידי.

זו לא בהכרח ביקורת. אם כדורגל זה לכולם, אז די הגיוני שיש הרבה דרכים לעשות זאת. אכן, אולי אלו לא יותר מנסיבות טבעיות של לתמוך בברצלונה בנקודה הזו בהיסטוריית הכדורגל. הם טובים. טובים מאוד. והם טובים כבר זמן מה, אפילו כשהם לא במיטבם, הם בין הקבוצות החזקות בעולם, והיו מספר נקודות במשך העשור האחרון בהן לא היה ניתן לפקפק בכך שהם הטובים ביותר.

שזה אומר שלצפות בכדורגל בברצלונה זה לא כמו לצפות בכדורגל ברוב המועדונים האחרים, שם התוצאות והמזלות הולכים בדרכים יותר מסורתיות ובלתי יציבות, שם ההתנהגות של האוהדים תואמת את הנעשה. הם לא לבד בזה, כמובן – אנחנו חיים בעידן בו שולטות בליגות ביד רמה סופר-קבוצות שזוללות נקודות – אבל זה תמיד מטריד להיתקל בקהל כדורגל שלא נראה שהוא פועל על ערבוב של צורך באגרסיביות ותוקפנות ומתח עצבני. יש תחושה נעימה ובלתי נמנעת של כורח המציאות במקום הזה, היא כה חזקה כך שהרעשים הרמים ביותר במהלך היום מגיעים כשהשופט נמנע מהוצאת כרטיס צהוב לשחקן יריב. אף על פי שיש מצב שזה בסך הכול עניין פיזי פעוט, לפיו שריקות עוברות באוויר יותר בקלות.

 

* * *

 

המיפוי של כדורגל לדת הוא גם נדוש מאוד וגם חוטא למציאות כה עמוקות. מלבד כל יתר הדברים בעולם, רק מעט מאוד אלים נדרשים להילחם אחד בשני על בסיס שבועי, עם כמה כיף שזה יכול להיות. באופן כללי, אלים חכמים מספיק כדי להישאר מצדו השני של הזכוכית הכהה. כדורגלנים מצליחים להתחמק מזה רק כשהם נוסעים הביתה. אבל יש מספיק בהשוואה – “הנשמה של הנסיבות חסרות הלב”, אם תרצו – שזה די אפשרי לחשוב על ללכת לראות את מסי בקאמפ נואו בתור עלייה לרגל, בתור מסע לראות משהו שאולי לא אלוהי באופן מפורש, אבל בבירור הוא מיוחד ועוצמתי ואולי אף משנה חיים.

וזה אומר שזה בהחלט שווה לזכור את מילות האזהרה שמיוחסות למונסראט, המקדש מימי הביניים שנמצא בהרים החדים והיפים, רק שעה מחוץ לברצלונה. עידדו עליות לרגל:

“… לא לאבד את הרוגע אם הם נכשלים בהבאת תשובה פלאית לתפילות… שכן אלוהים, ממנו כל הטוב מגיע, יודע יותר טוב מאיתנו מה נכון ומתאים לנשמותינו.”

כל זה זו דרך עקיפה לציין שאחרי שחלפה שעה, הבקיעה ברצלונה שלושה שערים, אבל כולם הובקעו על ידי האנשים הלא נכונים. לניימאר יש שניים, לסוארס יש אחד. מסי לא הבקיע אף לא אחד. ולפחות ילד קטן אחד בחלקו העליו של הקאמפ נואו מתחיל להשמיע את תסכולו מעובדה זו.

בוודאי, יכול להיות שזהו שיעור מהעולם בניהול ציפיות, שמלמד אותנו שרק מפני שבאתם כל הדרך כדי לראות את מסי, לא אומר שהוא חייב לרפא כל צרעת שאתם נושאים עמכם. אולי זו תזכורת שיש יותר בחיים האלה, ובכדורגל, מאשר שערים. אך עם זה כך, אז זהו לא שיעור ששחקני ברצלונה הקשיבו לו. הם כאן כדי לשמח אנשים, וכך עם יתרון שלושה שערים, וכשהנקודות כבר מובטחות בכיסם, הם מתכנסים לחלקו האחרון של המשחק: מבצע “הענק למסי שער”.

כשהזמן בורח לו לאיטו, נדמה שזה הולך להיכשל. תחילה מסי מנחית בעיטת וולה שמאלית ממש קרוב לקורה, ואז הוא מאנפף מכה למשקוף. ניימאר, סוארס ואנדרס אינייסטה מנסים להביא לו את הכדור במקומות מבטיחים, אבל ניסיונותיהם מסוכלים על ידי רשלנות או הגנה איתנה. נראה שהעולים לרגל ישובו הביתה רק עם העדות לנסים הנחותים יותר של מסירות ומגעי קסם.

אבל אז, זה בא. כשנכנסים לדקה ה-90, ניימאר מחליף מסירות עם סוארס, ואז הוא עושה משהו ערמומי כדי לחלוף על פני מגן. אחרי שעצר רק כדי לנגב את הדם מידיו, הוא מעביר בעדינות את הכדור לרוחב רחבת החמש, ומסי, כמעט בוודאות השחקן הטוב בעולם, כנראה השחקן הטוב בהיסטוריה, ויכול להיות השחקן הטוב ביותר שאי פעם יהיה, מרים את הקאמפ נואו על רגליו בכך שהוא דחק לרשת ריקה משני מטרים.

 

* * *

 

לעזוב את הקאמפ נואו, כמו לעזוב כל אצטדיון כדורגל גדול ולא מוכר, זה תהליך מעורפל של תסכול בו אתה מנסה להבין איפה אתה, מה היעד הבא שלך, ומה הדרך המהירה ביותר מהראשון לשני. אבל לאווירה השמחה אין קצה. הקבוצה הביתית ניצחה, הם שיחקו נפלא לסירוגין, והעולים לרגל השיגו את מה שבאו עבורו. ואף אחד לא צריך לדאוג לגבי שום דבר. המשחק תם, אבל החנות עדיין פתוחה.

מערכת בארסה מאניה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023