עשור לשער האגדי של אנדרס אינייסטה בגמר מונדיאל 2010. הנה פסקה מתוך הראיון של המהנדרס עם סיד לואו מה׳גרדיאן׳.
״2010. יוהנסבורג באופן בלתי נמנע עולה אל התודעה, הרגע בו הכדור הונח לפניו. בכל זאת לא היה זה רק השער, ישנו משהו עמוק יותר. צפו בגמר ההוא שוב, צפו בהארכה, זה יוצא מן הכלל: אינייסטה נראה כמרחף מעל השאר, דיוקן של המשחק שלו שמזוקק אל תוך 30 דקות של קרבה לשלמות. “זה גם מה שאני הרגשתי. אני לא יודע אם הייתי אומר שהרגשתי יותר טוב מכולם, אבל הרגשתי איזשהו כוח ממקום כלשהו. אותו דבר היה בגמר הגביע [הספרדי]: ידעתי שזה היה הגמר האחרון שלי עם ברצלונה, הגענו בדיוק מרומא, והמשחק הזה היה הכל. בדרום אפריקה, הרגשתי את זה ונדמה לי שזה היה מדבק – חבריי לקבוצה הרגישו את זה גם. היה ניכר שאני מקבל כמות מדהימה של נגיעות בכדור, הרגשתי שאני יכול לנצח בכל אחד-על-אחד, כאילו שהייתה רמה אחרת”.
״ואז, הגול. ישובה מול הטלוויזיה בספרד הייתה ג’סיקה, אשתו של דני חארקה, הקפטן של אספניול שחטף התקף לב קטלני שנה קודם לכן. היא לא צפתה באף משחק מאז; באותו הלילה היא צפתה באינייסטה פושט את חולצת הנבחרת שלו וחושף גופיה מוקדשת לחארקה״.
“כאשר מארקוס (כותב הביוגרפיה) סיפר זאת, הזלנו הרבה דמעות”, אינייסטה אומר. “יש דברים שהם מסמרי שיער ומסבים לך גאווה”.
״אינייסטה ביקש מהוגו, הפיזיותרפיסט, להכין את הגופיה דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה. “זו הפעם היחידה אי-פעם שעשיתי את זה”, הוא אומר, “אני לא יודע איך אפשר להסביר את זה, איך אפשר לכנות את זה: גורל או משהו. אני לא סייקיק [בעל כוחות על-טבעיים], אני לא יכול לראות את העתיד. חייבת להיות איזו מילה בשביל זה, למה בחרתי דווקא את הלילה הזה לכתוב את המסר, להבקיע, ואז להיזכר ולהוריד את החולצה, כי הרי קל מאוד להיסחף בכל הדברים והנה זה לא קורה לך. יש שם איזה דבר שדאג שהכל יקרה בדרך הזאת”.
״אם ישנו רגע אחד מסוים בקריירה של אינייסטה, הרי זה הרגע של דרום אפריקה. אולם יש בה גם משהו פחות מוחשי, פחות מוגדר על-ידי שניה בודדת – משהו שיותר ניכר בתחושות, ההנאה שבמשחק עצמו, הדרך בה הוא שיחק״.
“הכדורגל היה החיים שלי. הוא היה כך מאז שהייתי בן 4 או 5, מאז שהתחלתי לבעוט בכדור בכפר עם אבא שלי. זה היה המנוע, הכוח המניע של החיים שלי ושל החיים של אלה הסובבים אותי; אתה נהיה הציר שסביבו הכל מסתובב. הייתה לי חוויה נהדרת, שחלקתי עם המשפחה שלי. זה היה סיפור אגדה, באמת – כל מה שחייתי, איך שחייתי את זה. ואז משהו חדש יתחיל ש-, אני בטוח, יהיה מאוד יפה. הכדורגל היה החיים שלי ואני מקווה שהוא ימשיך להיות”.
