“מסי הלך והתקרב אליי. זה היה רק חודש יוני, ושיחקנו נגד ארגנטינה במשחק ידידות באוסטרליה. בדיוק קיבלנו בעיטה חופשית, ועמדתי ליד הכדור עם וויליאן ועוד שחקן נוסף. לא התכוונתי לבעוט. עמדתי שם רק בשביל הטעיה.
לפתע פתאום, מסי ניגש ישר אליי, הסתכל לי בעיניים ואמר לי: ‘נו… אז אנחנו הולכים לברצלונה או לא?’
זהו. אין הסבר, כלום. הוא הסתובב והלך משם.
אפילו לא היה לי זמן לחשוב, רק אמרתי ‘אם אתה רוצה לקחת אותי, אני אבוא!’
צריך לקרות משהו ממש מיוחד כדי שאאבד פוקוס וריכוז באמצע משחק כדורגל, אבל מהרגע שמסי אמר לי את הדברים האלה, עד הרגע שוויליאן לקח את הבעיטה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה – ‘הוא רציני? למה הוא אמר את זה? אלוהים, מה הולך כאן?’
שיחקתי בליגה הסינית בגואנגג’ואו אברגרנדה באותה תקופה, ואף אחד לא היה מעלה על דעתו ומאמין שברצלונה תתעניין בי. חשבתי שאולי הוא התבדח, שהוא ניסה לבלבל אותי ולשחק לי בראש או משהו. אבל זה היה רק משחק ידידות… אז אולי בעצם לא?
אחרי המשחק, נתתי לשומר את החולצה שלי וביקשתי ממנו לתת אותה למסי. הוא חזר מחדר ההלבשה של ארגנטינה ונתן לי את החולצה של מסי בחזרה.
אז אחר כך חשבתי לעצמי, ‘רגע, זה אמיתי?’
אבל אחרי הסיור שלנו באוסטרליה, חזרתי לסין ולא שמעתי כלום על מעבר. חודש שלם עבר, ושכחתי מזה לגמרי. רק נהנתי מהכדורגל שלי בליגת העל הסינית. ואז, ביולי, התחלנו לשמוע את כל השמועות האלה על כך שברצלונה התעניינו בי.
התקשרתי לסוכן שלי ואמרתי לו: ‘בוס, למען השם, אני משתגע! רק תגיד לי אם זה אמיתי או לא!’
הוא ענה, ‘ובכן, זה מסובך. אולי כן, אולי לא’.
סימסתי לניימאר, ושאלתי אותו ‘בן אדם, זה רציני? אתה יודע משהו? אני משתגע כאן, ברצינות’.
אבל גיליתי שהוא בעצמו מתעסק בענייני מעבר משלו, אז הוא לא היה כל כך בטוח.
אתה יודע איך זה עם העברות כיום. אתה לא באמת יכול לסמוך על כלום. יש הרבה דברים להיכנס אליהם, ובכנות, ממש נהניתי מהזמן שלי בסין. לי ולאשתי היו חיים מדהימים שם, ושיחקתי כדורגל טוב מאוד. לפני שהתחילו השמועות על בארסה, הייתי בשלווה מוחלטת שם.
באוגוסט, חלון ההעברות עמד להסתיים, וזה היה נראה כאילו זה נגמר. שיחקנו על האליפות בסין בסוף השבוע ההוא, וחברים מברזיל ביקרו וישנו בבית שלנו והכל.
באותו לילה, הסוכן שלי התקשר אליי ואמר: ‘העסקה סגורה. אתה צריך להגיע לברצלונה לחתום על הניירת’.
וברצינות, לא האמנתי לזה. אמרתי לו: ‘זה אמיתי? ברצלונה שילמה? אתה עובד עליי?’
הוא ענה, ‘לא, לא, לא. זה אמיתי. אתה צריך להיות שם מחר’.
האם ציינתי שהשעה הייתה ארבע בבוקר?
ובכן, השעה הייתה ארבע בבוקר.
אמרתי לו: ‘אני לא יכול! החברים שלי מברזיל נמצאים כאן. השעה ארבע בבוקר!’
הוא ענה לי, ‘זו בארסה! תביא אותם איתך מצידי! פשוט תעלה על המטוס הבא, בן אדם!’
אז ארזתי מזוודה ויצאתי לשדה התעופה, ובחלק האחורי של המכונית, בהיתי בחלון בכביש המהיר, וחשבתי לעצמי… ‘מסי!’
אבל ברצינות, אם אתם חושבים שהמעבר שלי מגגואנגג’ואו לברצלונה מטורף, אז אתם לא מכירים את הסיפור המלא שלי. זה היה רק פרק 10.
כשהייתי בן 19, פרשתי לחלוטין מכדורגל.
במשך בערך חודש, נשארתי בבית בדיכאון. זה היה קיץ 2008. מסי היה בדרך לזכייה בטרבל עם ברצלונה, ואני הייתי על הספה שלי, חושב על מה אני הולך לעשות עם שארית חיי. בדיוק חזרתי לסאו פאולו אחרי ששיחקתי מעבר לים, בליטא ופולין, וזו באמת הייתה חוויה ממש טראומטית.
כשהגעתי לליטא, בהתחלה נהניתי. שיחקתי בווילנה, שהיא עיר ישנה מימי הביניים, כמו אלה שרואים בסרטים. זה היה שונה מאוד מברזיל, ולא דיברתי את השפה, אבל באמת הייתה שלווה. ואז, יום אחד, הלכתי בעיר עם אחד מחברי הקבוצה הברזילאים שלי, רודני, ואז קבוצה של בחורים ניגשו אלינו בצורה מאוד אגרסיבית, ו…
ובכן, זה עדיין מעצבן אותי לדבר על זה עד היום… אבל הם התחילו לעשות קולות של קופים ולהטריד אותנו.
לא הפרענו לאף אחד. רק הלכנו למאפייה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שחוויתי גזענות בצורה כזאת. ולצערי הרב, זאת לא הייתה הפעם היחידה. ברחובות, אנשים היו נתקלים בנו כדי לעשות פרובוקציות, להציק לנו ולקרוא לנו בשמות. במשחקים, אוהדי היריבה היו עושים קולות של קופים וזורקים עלינו מטבעות. זאת הייתה הרגשה מבחילה.
ידענו שזאת לא המדינה שלנו, אז היינו צריכים לקבל את זה ולנסות לעבור הלאה. אבל לאף אחד לא מגיע שיתנהגו אליו ככה. אחרי עונה אחת שם, עזבתי לשחק בפולין, אבל נפגעתי מהחוויה. זו הייתה פשוט תקופה בודדה מאוד עבורי. עזבתי את ברזיל בגיל 17 במטרה להעניק למשפחה שלי חיים טובים יותר, אבל כשחזרתי שנתיים מאוחר יותר, הייתי מאוכזב לחלוטין מהכדורגל.
אמרתי להוריי, לאשתי לשעבר, לסוכן שלי: ‘זה נגמר. אני סיימתי’.
ואתם יודעים מה אשתי לשעבר אמרה לי? היא כנראה הצילה את הקריירה שלי. היא אמרה לי – ‘לפרוש מכדורגל? אבל אתה לא יודע לעשות שום דבר אחר. אתה אפילו לא יודע להחליף נורה!’
אמרתי לה, ‘אני אלמד! לא יכול להיות שזה כל כך קשה!’
היא אמרה, ‘אבל תחשוב על ההורים שלך. זה יהיה חוסר כבוד כלפיהם, וכלפי כל מה שהם נתנו לך’.
היא צדקה. מאז שהייתי בן חמש, רץ אי שם ברחובות של זונה נורטה בסאו פאולו עם כדור, אמא שלי הייתה לצידי בכל מצב. כשהייתי ילד, אהבתי לשחק כדורגל כל כך הרבה עד כדי שפשוט לא הייתי מצליח לישון בלילה, בכנות. פשוט נהגתי לבהות בקיר ולחשוב, ‘לעזאזל, אני כבר לא יכול לחכות לבוקר כדי לגעת שוב בכדור!’
אחרי החוויה שלי באירופה, הפסקתי לאהוב כדורגל. אבל ידעתי שזה ממש יפגע בהוריי אם אפרוש, אז החלטתי לשחק עוד עונה. התחלתי את הקריירה שלי מחדש מהתחתית של התחתית, עם הר הסוכר מהליגה הרביעית בברזיל. בואו נגיד רק שזה לא ממש היה ליגת האלופות. היינו נוסעים באוטובוס במשך 8 שעות כדי לשחק, והיינו משחקים בטמפרטורה של 40 מעלות. בהתחלה, אמרתי לעצמי: ‘זה לא יקרה, אתה לא תצליח. אתה צריך ללמוד לבנות בתים או משהו, כי זה לא הולך לעבוד’.
אבל לאט, לאט, לאט… רק דרך אימונים ומשחקים בכל יום, נפטרתי מהשליליות, וחזרתי לשמוח. טיפסתי מהליגה הרביעית לליגה השנייה ואז לליגה הראשונה עם קורינתיאנס.
שם, פגשתי אדם ששינה את חיי והפך למעין אבא שני בשבילי – פרופסור צ’יצ’ה. אני מתרגש בכל פעם שאני מדבר על צ’יצ’ה, כי אנחנו קשורים בצורה שהיא הרבה יותר מכדורגל. הוא היה מסתכל לי בעיניים, ויודע מתי הייתי בסדר ומתי לא. לא היינו צריכים לדבר במילים אפילו.
יש סיפור מצחיק שהרבה אנשים מכירים שמסביר את היחסים שלנו. כמובן, הייתה לנו עונה פנטסטית בקורינתיאנס ב-2011. זכינו באליפות ברזיל, אז הגיעו הצעות על רבים מהשחקנים שלנו, ואינטר רצתה להחתים אותי.
עם זאת, הייתה סיטואציה משוגעת כזאת שבה הסוכן שלי התקשר אליי ואמר שאינטר צריכה תשובה תוך רבע שעה. זה היה ממש לפני האימון, אז רצתי למשרד של צ’יצ’ה וסיפרתי לו מה קורה, אמרתי לו – ‘בוס, אני לא יודע… זו אינטר. אחד מהמועדונים הגדולים בעולם’.
וצ’יצ’ה אמר, ‘תראה, ההחלטה היא שלך. כמובן שאני רוצה שתשאר, אבל אלה החיים שלך. לך לחדר ההלבשה ותחשוב על זה. וכשתחליט, צא למגרש. אם אתה הולך להישאר, תעשה לי סימן של אגודל למעלה ואם לא, תעשה ההפך. ככה אדע’.
התקשרתי לסוכן שלי ואמרתי לו מה ההחלטה שלי. הוא אמר, ‘אתה בטוח?!’
אמרתי לו, ‘אני בטוח’.
יצאתי למגרש, וצ’יצ’ה ראה אותי, אז חיכיתי עוד שתי שניות כדי להוסיף קצת דרמה, ואז הרמתי את האגודל להראות שאני נשאר.
הוא נאנח לרווחה ואמר ‘אלוהים, הייתי בטוח שתעזוב!’
עבדתי עם צ’יצ’ה בקורינתיאנס במשך 4 שנים, וזו הייתה תקופת זהב בחיי ובמקצוע שלי. כשבסוף עזבתי לשחק בטוטנהאם בפרמיירליג, עברתי תקופה קשה בעונה השנייה שלי, והמון אנשים איבדו בי אמון. אבל אדם אחד שתמיד האמין בי היה צ’יצ’ה.
למעשה, אני רוצה להבהיר משהו לגבי התקופה שלי בטוטנהאם. אני באמת לא יכול להגיד אף מילה רעה על המועדון או על הבעלים. זה נכון שזו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי כשחקן, והיו תקופות שלא רציתי לצאת מהדירה שלי בלונדון מרוב לחץ בגלל שלא שיחקתי. בשביל כדורגלן, לא לשחק זה כמו להיות דג מחוץ למים. הרגשתי כאילו אני נחנק. מסיבה כלשהי, לא הייתי בתכניות של מאוריסיו פוצ’טינו. לא התאמתי לפילוסופיה שלו, אני מניח. אבל מעולם לא הייתה לנו מחלוקת. יום אחד, הלכתי לבעלים של המועדון ואמרתי לו שאם הם יקבלו הצעה שקרובה למה שהם שילמו עליי, ארצה לעבור הלאה. הם התנהגו באופן מאוד מקצועני לגבי זה.
בקיץ, טוטנהאם קיבלו הצעה קבועה מגגואנגג’ואו אברגרנדה, וחשבתי ‘למה לא?’
כל החברים שלי חשבו שאני משוגע.
הם סימסו לי, ‘סין? מה תעשה בסין?’
הגבתי, ‘זה סין, בן אדם! בוא נראה’!
אני חי על פי משהו שדני אלבס סיפר לי פעם, כשעברתי תקופה קשה בחיים שלי.
הוא אמר לי, ‘אנחנו רק ילדים שמשחקים בגשם, בן אדם. אם זה לא עובד, אז מה? זה סוף העולם? לא, גבר. פשוט נמצא מקום אחר לשחק בו’.
שיחקתי כדורגל במשך כל חיי, בכל רחבי העולם, ודבר אחד שלמדתי הוא שהדבר החשוב ביותר הוא להנות מהמקצוע שלך. אתה צריך ללכת לישון בלילה במחשבה ש’לעזאזל, אני כבר לא יכול לחכות לבוקר כדי לגעת שוב בכדור!’
אתה יכול לשחק את הכדורגל הכי טוב שלך רק תחת התנאים האלה. אם אתה משחק בליגה הטובה בעולם אבל אתה אומלל, מה הטעם? אנשים אמרו שוב שהקריירה שלי נגמרה כשהלכתי לגגואנגג’ואו, אבל… ובכן, כשנסעתי באוטובוס בליגה הרביעית בברזיל, אף אחד אפילו לא ידע מי אני בכלל! הייתי בקבר, בן אדם. הייתי מת בעיני העולם.
אז עמדתי לשחק בסין תחת פליפה סקולארי? האם זה נשמע כל כך רע? הייתי שמח לגבי זה, באמת.
כמובן, בזמנו, לא חלמתי על לשחק במונדיאל נוסף. ובהחלט לא חלמתי לשחק בברצלונה. המטרה שלי הייתה פשוט לשחק כדורגל טוב, בכל יום. כשצ’יצ’ה נבחר לאמן את ברזיל ב-2016, הייתי שמח בטירוף בשבילו, כי זה הגיע לו. נהגתי לומר לו בזמנו בקורינתיאנס – ‘פרופסור, אתה תמיד מדבר על שחקנים שראויים. ובכן, אני יודע שאתה ראוי לאמן את הנבחרת הלאומית יום אחד”.
אבל, בכנות, לא ציפיתי ממנו לזמן אותי.
ואז יום אחד הוא שלח לסין את בנו, מתיאוס, כדי לצפות בי משחק, כי הצלחנו מאוד שם כקבוצה וזכינו בהרבה תארים. אני חושב שהוא פשוט היה סקרן, כאילו ‘מה הולך עם פאוליניו בסין?’ וזה הפך לקומדיה כי כשמתיאוס הגיע, אמרתי לאשתי – ‘ברברה, בבקשה, בבקשה, בבקשה תוודאי שמתיאוס מגיע למשחק כמו שצריך. כי התנועה בכבישים כאן מטורפת לפעמים וזה מסובך מאוד להגיע לאצטדיון, ואני חייב שהוא יראה אותי משחק’.
אבל מסיבה כלשהי, אף מונית לא הייתה זמינה, והם הגיעו לאצטדיון עם טוק-טוק. זה היה משוגע. לא ניסיתי לעשות משהו מיוחד באותו יום. רק שיחקתי כמו שאני משחק תמיד, כי חשבתי ‘הם מכירים אותי’.
אחרי המשחק, חיכיתי וחיכיתי… לא ציפיתי לכלום. ואז כמה שבועות לאחר מכן, הייתה מסיבת עיתונאים של הנבחרת למוקדמות המונדיאל, והשם שלי עלה בזימונים.
כולם בתקשורת אמרו – ‘איך צ’יצ’ה יכול לזמן את פאוליניו? הוא בסין!’
צ’יצ’ה נתן לי הזדמנות להראות לעולם שאני לא מת. ואני חושב שהראתי את הערך שלי הרבה פעמים במוקדמות. בכדורגל, דברים קורים תוך שבריר שנייה. אני לא השחקן הכי טכני, אבל שבריר השנייה הזה הוא התחום שתמיד הייתי מומחה בו. משהו קורה, ובאנג… אתה לא יכול אפילו לחשוב. אתה פשוט צריך להיות שם. אתה צריך לתפוס את זה.
הייתה בדיחה שצ’יצ’ה נהג להגיד באימון. הוא מסתכל על כל השחקנים המדהימים – ניימאר, קוטיניו, ז’סוס, מרסלו – ואומר ‘אתם תמיד חייבים להיות מוכנים להיות שם כשאנחנו תוקפים, למרות שכולנו יודעים שגם ככה הריבאונד איכשהו תמיד יגיע לפאוליניו’.
הם תמיד צוחקים על כך שהכדור עוקב אחריי כמו קסם.
ואמרתי, ‘לא, פרופסור! אתה תמיד מדבר על ‘ראוי’, ‘מגיע’. אתה צריך להיות שם כדי לכבוש!’
כשנכללתי בסגל למונדיאל, זה לא היה רגע של אושר רק עבורי, אלא עבור כל המשפחה שלי.
אבל אני רוצה לשתף משהו שלא הרבה אנשים יודעים. הרבה אנשים מסתכלים מבחוץ ואומרים ‘וואו, הגעת מסין לברצלונה. איזה סיפור מדהים. איזה נס’.
אבל, למעשה, אחרי שהגעתי לברצלונה, הגיע אחד מהרגעים הכי דרמטיים בחיי. באותה התקופה, ברברה הייתה בהיריון עם תאומים. הם היו אמורים להיוולד בדצמבר, ישר לפני חג המולד. יום אחד באוקטובר, היא אמרה לי שכואב לה מאוד ושאני צריך להסיע אותה לרופא מיד. היא תמיד סירבה ללכת לבית החולים על כל דבר, אז ישר ידעתי שמשהו לא בסדר.
כשהגענו לבית החולים, הם עשו כמה בדיקות ולקחו אותה היישר לטיפול נמרץ. התאומים שלנו ניסו לצאת אל העולם, אבל עברו רק 28 שבועות. זה היה מסוכן מאוד. הרופאים רצו שהיא תחזיק עוד שבועיים לפני שהם יוולדו כדי לתת לריאות שלהם הזדמנות להתפתח.
אני זוכר שהתקשרתי להוריי בברזיל ואמרתי להם ‘מה יקרה? הם יחיו?’
זה היה מפחיד.
אבל אשתי היא פייטרית. היא החזיקה מעמד במשך 7 ימים… 14 ימים… 20 יום…
בלילות רבים ישנתי על הכורסה בחדר. אבל הייתי חייב להמשיך לשחק
כדורגל במהלך היום. ב-30 באוקטובר, הייתי צריך לשחק בליגת האלופות נגד אולימפיאקוס ביוון. לא היה דבר שיכולתי לעשות. הייתי חייב לעלות על המטוס.
בלילה ההוא, קיבלתי שיחה מברברה שאמרה לי שבתנו, סופיה, ובנינו, זה פדרו, נולדו.
אשתי החזיקה 21 ימים. בכיתי ובכיתי. רציתי להיות שם כדי לראות אותם יוצאים אל העולם. אבל הם כאן. וזה מה שמשנה.
שניהם היו צריכים להישאר באינקובטור בבית החולים במשך חודשיים. הם לא היו מספיק חזקים כדי לבוא הביתה. בתקופה ההיא, הכדורגל היה נראה ממש לא חשוב. אנשים דיברו על הביצועים הטובים שלי על המגרש במדי ברצלונה, אבל באופן אישי, זאת הייתה תקופה מאוד קשה. היו ימים שהייתי מתכונן לאימונים ובו זמנית חושב על הילדים שלי שמחוברים לצינורות בבית החולים.
אני צריך לתת את כל הקרדיט לאשתי. היא הייתה הגיבורה. אני – אני רק הייתי צריך לשחק כדורגל. היא הייתה צריכה להילחם על החיים של הילדים שלנו. זה בלתי נתפס איזה חוזק אישה יכולה למצוא אצלה כשילדיה בסכנה.
ב-23 בדצמבר, סופיה וזה פדרו הגיעו הביתה.
זאת הייתה מתנת חג המולד הטובה ביותר שאי פעם קיבלתי.
אנשים שומעים על הסיפור שלי, ואומרים ‘בן אדם, עברת מסין לברצלונה. עכשיו אתה הולך למונדיאל. איך אתה יכול להסביר את זה?’
אני לא יודע. הכדורגל מלא בעליות ומורדות. הוא בלתי צפוי. בדרכים רבות, אני מרגיש שאני אותו השחקן שהייתי כשהלכתי לסין. לעבור מסין לברצלונה זה מדהים, אבל זה לא נס. לא מדובר בחיים או מוות. זה רק כדורגל.
נס זה כשאתה חוזר הביתה מהכדורגל, ולא משנה מה הייתה התוצאה באותו יום, הילדים שלך מסתכלים עליך, והעיניים שלהם אומרות ‘שלום, פאפא’.”