הקפיטא’ הנצחי, מי אם לא הוא, התיישב לשיחה עם רמון בסה השבוע בראיון ל-‘אל פאיס’ אחרי הניצחון הגדול בברנבאו. הוא דיבר, בין היתר, על השאיפות שלו לעתיד, על הקלאסיקו, על מדריד.
מראיין: ציפית לדומיננטיות כזו של הבלאוגרנה?
“לא. היה לי אמון וביטחון בקבוצה, אבל הברנבאו הוא איצטדיון כ”כ קשה למשחק וציפיתי למשחק מאוזן יותר. בארסה הייתה עדיפה ונעלה בהרבה”.
מראיין: מה הבעיה עם ריאל מדריד?
“הם ניסו להתחרות בתוכנית משחק בה בארסה שלטה באופן מוחלט. הם רצו לשמור את הכדור והם לא הצליחו לעשות זאת, והם גם לא היו מסוגלים ללחוץ כי בניית המשחק של בארסה הייתה נקייה וקלה, הם תמיד מצאו שחקן חופשי בין הקווים. בארסה שיחקה את אחד המשחקים הטובים ביותר בשנים האחרונות, כל השחקנים היו מושלמים”.
מראיין: מאחר שאתה חבר טוב של לואיס אנריקה, תמיד סמכת עליו ובטחת בו. מה אתה רואה בו?
“הוא היה מאוד חשוב בחיי ולימד אותי הרבה דברים. יש לו אופי חזק, הוא מקצוען גדול ותמיד אומר לך דברים בפנים, נעימים או לא. הוא לא מטעה אותך”.
מראיין: לואיס אנריקה הבין איך להתמודד עם האגו של מסי, ניימאר וסוארס.
“לא רק האגו של החלוצים, אלא גם של אנדרס וצ’אבי לפני. לבארסה יש שחקנים ברמה עולמית בכל העמדות. המשחק שלהם הוא יוצא מן הכלל והכוח שלהם הוא באחדות שלהם, הכישרון הוא מובן מאליו. שלושת החלוצים הם בחורים נחמדים והם ‘מקריבים’ את עצמם למען טובת הקבוצה, זה המפתח. האגו שבר קבוצות מאוד משמעותיות. כל אחד מהם צריך לדעת מהי העבודה שלהם ולשכנע את עצמם שהם חייבים להיות שאפתנים, כי לנצח זה נחמד, לעשות את זה שוב מרגיש הרבה יותר טוב”.
מראיין: האם אתה עדיין נהנה מהכדורגל של בארסה?
“כן, זהו הכדורגל אותו חייתי. אני אוהב את הקבוצות שרוצות לשחק ויודעות איך לעשות את זה. אחד מהדברים שהיו לנו עם גווארדיולה הוא שלא רק תקפנו, גם מאוד נהניתי מאיך שהגנו. למרות הכישרון והגדולה של הסגל, עבדנו כמו מועדון קטן, נתנו חשיבות לפרטים כמו האסטרטגיה, ההרגלים… ועשינו הגנה, המון”.
מראיין: האם אתה מבין מדוע אנשים שורקים לפיקה בוז?
“לא. הוא שחקן חיוני לנבחרת ספרד, הוא תמיד הראה את פניו. אלו ששורקים לו טועים, למרות שאתה חייב לכבד אנשים. אף אחד לא יכול לפקפק במחויבות שהשחקנים הקטלאנים נתנו לנבחרת ספרד, נתנו את כולנו”.
מראיין: הנבחרת הלאומית, בארסה, הכדורגל. היכן נמצא אותך?
“ייסדתי חברת ייצוג שחקנים עם איבן דה לה פניה ורמון סוסטרס. איבן מלא התלהבות מכדורגל, הוא אוהב לגלות כישרונות חדשים, הוא צופה בשחקנים כל הזמן והוא דיבר איתי על ניימאר וקוטיניו כשהיו בני 14. רמון הולך לטפל בהיבטים החוזיים, הכספיים והמשפטיים”.
מראיין: מה יהיה תפקידך בסוכנות?
“התפקיד שלי יהיה להעביר את הידע שלי, הניסיון שלי, במטרה ליצור כדורגלן מקצוען יותר. אני רוצה להיות מאמן שעוזר להם לחשוב על דברים, לקבל החלטות ולנהל את הרגשות והאמוציות שלהם במצבים קשים בתבונה. אני לא רוצה להיות מאמן בלתי נראה, אני מקווה להפוך את פיתרון הבעיות לקל יותר, בהתחשב בעובדה שהייתי צריך לעבוד לבד למשך זמן רב כי לא התחלתי לשחק עם בארסה עד שהגעתי לגיל 17. לא היה לי את החינוך שיש לילדים בימינו”.
מראיין: אבל כל המאמנים שהיו לך האמינו בך.
“שמונים אחוז מהמאמנים שהיו לי לא היו נותנים לי מקום בהרכב מההתחלה, רק שניים או שלושה מהם. הייתי צריך לעבוד קשה, מעולם לא נכנעתי כשנתקלתי בספקות וזה מה שאני רוצה שהשחקנים יבינו. אנחנו גם בבנייה של ‘הבית ספר של קרלס פויול’, פרויקט עולמי נדיב עם ילדים, בשביל שילמדו איך להסתגל לעולם הכדורגל. אני צריך להמציא את עצמי מחדש בהתבסס על הניסיון והידע שלי, להסתגל לחיים חדשים בעצמי”.
מראיין: למרות שהיית עוזרו, לא רצית להחליף את אנדוני זוביזארטה כמנהל המקצועי של בארסה, מאוחר יותר שללת להציג את עצמך באותה עמדה תחת המועמד ז’ואן לאפורטה, ולבסוף, לא רצית להיות עוזר המאמן של רוברטו מנצ’יני באינטר. מה אתה רוצה להיות?
“היו לי כמה הצעות שהפתיעו אותי וגרמו לי להרגיש גאה, אבל כשאתה מפסיק לשחק אתה צריך שקט נפשי. למרות שאני אסיר תודה לזוביזארטה ולמועדון, אולי מיהרתי לקחת את העמדה הזאת. אני אומר את זה כי עדיין נאלצתי לקבל את העובדה שאני כבר לא כדורגלן. רציתי לשחק עד גיל 40 או 41 כמו פאולו מאלדיני, לברך שלי היו תוכניות אחרות”.
מראיין: מה היו ההרגשות שלך כשהבנת שלא תוכל לשחק יותר?
“לא יצאתי מהמיטה, גם עם מוטיבציה ואושר. זה לא קל לעבור מהעולם בחוץ למשרד. היה לי קשה לקבל את השינויים בחיי. מעולם לא הפסקתי להתאמן כשנפצעתי. כבר החלטתי לעזוב לפני העזיבה של זוביזארטה וגם הוא וגם המועדון ידעו את זה. לא רציתי להישאר, לקחת כל תפקיד ושכר. אבל למדתי המון, הייתי עד לצד האחר של הכדורגל. גם לא הרגשתי מוכן להיות העוזר של מאנצ’יני”.
מראיין: האם היו לך הצעות כלשהם להמשיך לשחק?
“אם הייתי מסוגל להמשיך לשחק, הייתי ממשיך בבארסה. זה לא היה עניין של ללכת לליגה אחרת או לקבוצה פחות תובענית, הצבתי את הסטנדרטים של עצמי ואם אני לא ב-100%, אני לא משחק”.
מראיין: ומה שלום הברך שלך?
“מרגיש הרבה יותר טוב. המעבר היה קשה. חוסר-הנוחות הפיזית שלי לא אפשרה לי חופש ושקט נפשי לחשוב. הייתי צריך לפרוש מכדורגל ולאחר מכן לא יכולתי לעשות שום ספורט כלשהו כי הברך שלי מלאה בנוזלים בגלל הבעיה עם הסחוסים שלי. זה באמת ממש קשה להפסיק לשחק ועל גבי זה לא להיות במיטבך הפיזי. תרגול כל ספורט גורם לי להרגיש חי ונותן לי חופש לחשוב. עכשיו, אני יכול לעשות פעילות גופנית בכל יום”.
מראיין: האם נכנסת ללחץ ופאניקה?
“כששיחקתי, אף פעם לא פחדתי, הייתי אדם מאוד חיובי וחשבתי שהכל הולך להיות בסדר. אולי זו הייתה טעות לא להפסיק להתאמן, לא ביום אחד, אבל רציתי להיות עם הקבוצה ללא קשר לתוצאות. אבל אז, כשפרשתי מהמשחק, היו לי ספקות. למרות שהרופאים הרגיעו אותי, סבלתי יותר משנהנתי מעצמי”.
מראיין: היה לך רגע קריטי?
“פחדתי לרדת במדרגות. לפעמים זה ככה עם הברך שלי. כשפרשתי מכדורגל, הלכתי מ-100 ל-0. הזדקקתי לזמן כדי לשקול מה רציתי לעשות. דברים נעשים מתוך תשוקה וחלומות, בדיוק כמו הכדורגל”.
