טעות פרוידיאנית (ע”ש הפסיכולוג הנודע) היא כזו הנעשית שלא במודע.
הפיכתו של מסי לפלורידיאני נעשתה מאוד במודע.
אחרי מה שנראה היה כסאגה מתפתחת, שלא לומר לימבו – מצב בין חיים למוות – מסי לקח החלטה שמשמעותה היא פרישה דה פקטו. לאוהדי הכדורגל בכלל וברצלונה בפרט נוצר איזה חלל שקשה למלא, ובכל זאת שווה לנסות לתת היגיון שיסייע בעיכול ההחלטה הזו של מסי, וביחד עם הזמן והאהבה לגדול מכולם, החלל הזה יתמלא.
זו דרכו של עולם וזו הדרך בה בחר ללכת הטוב מכולם.
מסי רצה לחזור לברצלונה, אבל בתנאים שלו, ללא שיהוי, ללא אי וודאות שביקש למנוע מעצמו ומשפחתו. הביקורת מצידם של האוהדים שהמתינו לשובו בכליון עיניים, אוזניים וארבע גפיים, על לוח הזמנים הבלתי אפשרי שמסי נתן לברצלונה מובנת ומוצדקת.
אמרת שאתה רוצה לחזור? אז תן צ’אנס אמיתי עם שבועיים שלושה שבהם המועדון יכול לנסות למכור שחקנים ולהסדיר את הרישום מבחינת הפייר פליי והליגה.
הכל נכון, אבל חשוב לזכור שהביקורת הזו ניתנת מזווית האוהדים,
מהזווית של מסי הדברים נראים מעט אחרת. תבינו, ליאו מסי הוא לא אחד שישחק בלבבותיהם של האוהדים סתם כך. משפחת מסי סוחבת טראומה משנת 2021, אז ההודעה שלא ימשיך במועדון חייו נפלה עליו ועל משפחתו כרעם ביום בהיר. הטראומה הזו גררה אלרגיה מסוימת כלפי אי וודאות והתלות באנשים אחרים בקביעת עתידם. ולמרות שבניגוד ל 2021 הפעם הדברים נעשו בשקיפות מלאה מולו, מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים.
שוב, מסי רצה לחזור לברצלונה, אבל האמת היא שאנחנו האוהדים רצינו את זה והיינו זקוקים לזה יותר ממנו.
ולנו אין את הטראומה שלו. מהראיון האחרון שהסביר את החלטתו ומהשכל הישר, אפשר להבין שהדברים היו דינאמיים: הוא רצה כדורגל תחרותי, הוא רצה את זה אך ורק בברצלונה, אך הרצון הזה נסוג מפאת הטראומה, ואמנם ההחלטה נלקחה ממקום טראומתי, אך גם ממקום רגוע.
מחד, האלרגיה הזו לחוסר הוודאות שהולידה הטרואמה שלו, גררה צורך בהחלטה מיידית ללא שיהוי, ללא סבלנות כלפי הניסיון של בארסה לאפשר את הגעתו. ככה זה עם אלרגיה, היא לא סבלנית. מאידך, השלווה שהביא איתו גביע העולם והרגיעה מהמרדף לאחר שהשיג את מבוקשו, עזרו לו לצאת לפנסיה במיאמי בלב ובראש שקטים יותר.
שימו לב שעד כה לא הועלה כאן העניין הכלכלי. פשוט כי הוא לא היה לב העניין.
עובדה: מסי סירב להצעה המגונה מערב הסעודית (שכר של 600 מיליון נטו וקרוב למיליארד לעונה ביחד עם חסויות וכל הג’אז הזה). כסף זה לא המנוע של ליאו מסי.
אמריקה בכלל ומיאמי בפרט יכולות להיות מאוד טובות למשפחת מסי:
יש להם שם כבר בית, יש שם קהילה לטינית גדולה ובתי ספר בספרדית, אגווארו שם ואולי בהמשך בוסקטס וסווארס יגיעו. אמריקה תהיה חוויה תרבותית שמשפחת מסי יכולה להוסיף לסל החוויות של הילדים, ואם בכל זאת לגעת במעט בעניין הכלכלי, אז השותפויות עם אפל, אדידס והליגה האמריקנית טומנות בחובן פוטנציאל עסקי גבוה מאוד. מיאמי גם קרובה לארגנטינה וזה אף פעם לא מזיק.
לסיכום, מערך השיקולים של מסי נראה ומדורג כדלקמן:
– ברמה האישית: הרצון/צורך לקבל החלטה ללא שיהוי מכל הסיבות שהובאו לעיל, וקצת אחרי זה הרצון לסגור מעגל בצורה יפה בברצלונה.
– ברמה המשפחתית: ברצלונה נפלאה אך מיאמי לא רעה. סעודיה פחות רלוונטית.
– ברמה הספורטיבית: רק ברצלונה באירופה, כן כן, לא לא. הוא היה שמח להמשיך לעוד עונה/שתיים ברמות הגבוהות אבל כבר שלם עם מה שהשיג בקריירה הספורטיבית שלו.
– ברמה הכלכלית: סעודיה עם הצעה לרייר עליה, מיאמי עם פוטנציאל עסקי משמעותי.
אם מסתכלים על זה אפשר להבין שהייתה פה התלבטות אמיתית בין ברצלונה למיאמי.
בסוף חשוב שנזכור שמסי לא שיחק בנו. הוא בעיקר שיחק עבורנו.
והוא עשה את זה הכי יפה ואמיתי וטוב ששחקן אי פעם שיחק עבור קבוצה בענף הכדורגל.
שוב, מובן לגמרי התסכול שלנו כלפי חוסר הסבלנות של מסי, אבל כאמור, זה חוסר סבלנות שהוא תולדה של רגישות גבוהה לחוסר וודאות.
ותראו את התמונה הזו. איך אפשר לכעוס עליו בכלל?! חיים שלנו בלב.
בהצלחה ליאו, תהנה מהחיים עם המשפחה היפה שלך, אוהבים אותך!
