פסטיבארסה

דעה אישית: חלקנו הקטן זכה לראות את הכוכבים האהובים עלינו, בים של עסקנות מלוכלכת, פוליטיקה מגעילה ושואו פרטי למדינת הקומבינה. טור הדעה של איליה.

נתחיל בשורה התחתונה – בארסה, על שלל כוכביה, ביקרה בישראל לראשונה זה 18 שנה, במסגרת מסע הקרקס הנודד הקיצי שלה. אחרי הציפייה הארוכה הם הגיעו לכאן שלשום למשך יומיים, כדי “להביא שלום” ועל הדרך לשמח את עשרות, או אפילו מאות אלפי האוהדים בארץ וברשות הפלסטינית, בלוח זמנים צפוף במיוחד.

אז מה היה לנו כאן? ביקור המבוסס על אידיאלים, שהצדיק את המוטו “mes que un club”; או אולי מסע יח”צני מאסיבי, ששירת בעיקר אינטרסים פוליטיים של כל המעורבים, למעט האוהדים האמיתיים של בארסה.

הפארסה הפוליטית החלה כבר שלשום, עם ביקורה של הקבוצה ברשות הפלסטינית. במהדורות החדשות בישראל לא היססו לדווח על כך שהנשיא רוסיי והיו”ר אבו מאזן דנו בפגישתם בבית לחם ב”דרכים לקדם את תהליך השלום”. אתם מבינים? אחרי אלפי קורבנות משני הצדדים, ודורות של מנהיגים ישראלים ופלסטינים שלא הצליחו להגיע לכלום ושום דבר, כל מה שצריך בשביל פתרון הסכסוך זה דוד חייכן מקטלוניה. אובמה, מאחוריך.

ואז הגיעה מסיבת העיתונאים הקצרה עם ג’יבריל רג’וב, פעם ראש הביטחון המסכל הכל יכול של הראיס ערפאת, והיום יו”ר ההתאחדות לכדורגל של פלסטין. הוא, מצדו, שמר על התדמית הקשוחה ונשא דברים קצרים, אך מאחורי גבו – שכונה ודאחקות של הליצנים אדריאנו ואלבס שלא הפסיקו להסתלבט עם יתר החברים. מה הם צריכים עכשיו את כל הדיבורים האלה על השלום? תנו להם לשחק כדורגל.

וכך היה גם אתמול בישראל. פרס ביקש ששחקני בארסה ילמדו את הישראלים והפלסטינים “לשחק טיקי טאקה כדי להבקיע את הגול לשלום”, ונתניהו הסביר ש”צריך את מסי, צ’אבי ואינייסטה על המגרש כדי לעשות שלום”. אם זה לא היה מביך, זה אולי היה מצחיק. בעיקר זה היה מיותר.

במקור, למי ששכח, גולת הכותרת של ביקור בארסה בישראל הייתה אמורה להיות משחק ראווה מול נבחרת ישראלית-פלסטינית. אבל לך תארגן משחק כזה כשהשלום רחוק מאיתנו כמו שרעל מדריד הייתה רחוקה מאליפות בשנה שעברה. אז מה עושים? אימוני ראווה – אחד לנו ואחד להם.

על הכרטיס לאימון בבלומפילד שנערך אמש, היה כתוב שכניסת הקהל תותר מהשעה 15:00. בפועל, גם מי שהתייצב שעה ואפילו שעתיים לאחר מכן, לאלץ להתייבש ולהתבשל בשמש הקופחת של תחילת אוגוסט בתוספת הלחות התל אביבית כמעט עד השעה 19:00. מחירי המים והארטיקים: למשכן את כרטיס השחקן של ניימאר. פרס הניחומים: הופעה של עינת שרוף והפעלות בסגנון קייטנה של הכרוז.

בניגוד לרשות הפלסטינית, שם הוחלט למכור כרטיסים לאימון בחברון לציבור הרחב, המארגנים בישראל התעקשו שלא לעשות זאת. כך, הרבה מאוד אוהדים אמיתיים של ברצלונה נשארו בחוץ, והתוצאה הייתה בהתאם.

השחקן היחיד שזכה לעידוד המוני היה מסי, שכידוע מהווה את הסממן העיקרי למדד תופעת הטרמפיזם (למרות היותו נציג האל עלי אדמות), בעוד שהקריאות של הקולס האמיתיים בתחתית השערים 4 ו-5 ליתר השחקנים, כמו פינטו וטייו, בקושי נשמעו. מעבר לכך, הרבה לפני שהאימון הסתיים ביציעים כבר נראו לא מעט “קרחות” בולטות, שהשאירו החבר’ה שכל קשר ביניהם לאירוע היה מקרי בהחלט.

רבים ממי שנותרו, דאגו להעכיר את האווירה. למשל אותו נער שעמד לפניי וצרח על ואלדס ופינטו “כושילימסבאשלכם (כך במקור), תבעטו כבר לפה”, בתקווה שהכדור יגיע ליציע והוא יוכל לחזור הביתה עם שלל. מאחוריי ישב מאמן של קבוצת ילדים, ששמה שמור במערכת, שהפציר באחד הילדים בצעקות: “מה אתה עושה? אל תחזיר” – כשהכדור אכן הגיע ליציע. אין ספק, חינוך למופת של “הישראלי היפה”.

והיו כמובן גם ה”כוכבים” שפרצו לדשא. אני ספרתי חמישה (!), אבל יכול להיות שפספסתי עוד כמה. תגובת האבטחה הייתה כל כך אימפוטנטית, שאת המעצר החמישי כבר ביצעו השחקנים בעצמם. זה מרגיז ומביש, וספק גדול אם העבריינים האלה ייענשו כפי שמאפשר החוק.

גם ההיערכות של בארסה לא הייתה במיטבה, לאור העובדה כי התכנון המקורי למשחק הראווה – בוטל. כך, למשל, האוהדים שישבו בשערים 4 ו-5 זכו לראות מקרוב רק אימון שוערים, כשיתר ההתרחשויות היו רחוקות מהם, מה גם שהן לא היו מרתקות במיוחד. דמיינו לכם מצב בו הסגל של בארסה היה מתחלק לשתי קבוצות, שהיו משחקות שתי מחציות בנות 15 דקות זו מול זו. ההרכב הראשון מול המחליפים, או אולי הקבוצה של מסי נגד הקבוצה של ניימאר. אבל במקום זה ראינו בעיקר משולשים משעממים במרכז המגרש.

אז למה הביקור הזה בכל זאת היה שווה? בגלל אותם גיבורים קטנים שהתייצבו לתחילת האימון על הדשא. בגלל אותו נער קטע רגל עם קביים, שקיבל את ההזדמנות להכניע את ואלדס ופינטו. בגלל אותו ילד קטן נכה עם חולצה של מסי, שזכה להחליף מסירות, חיוכים וחיבוקים עם הכדורגלן הגדול בעולם. הילדים האלה לא ישכחו את זה לעולם. הם גם לא ישכחו שעשו את זה מול קהל של אלפים, ואותם כנראה לא מעניין אם אלה היו אוהדים אמיתיים של בארסה, שיודעים לדקלם את ההרכב שזכה בגביע אירופה לאלופות ב-1992, או בילדים רנדומליים שהובאו לבלומפילד בהסעות המוניות של משרד החינוך.

בארסה כנראה לא תביא את השלום המיוחל למזרח התיכון, ומי שנהנה יותר מכל מהביקור היו כרגיל הפונקציונרים למיניהם – מהגדולים ביותר ועד הקטנים ביותר. החל מביבי ושרה, שזכו לסמול טוק ותמונה חיובית עם מסי על הדשא בכפר המכבייה, ועד הסדרנים המקומבנים בבלומפילד שהצליחו להגניב חתימה או שתיים. אבל בינינו, מישהו היה מוותר על החוויה הזאת בדיעבד? כנראה שיעבור עוד לא מעט זמן עד שצ’אבי, אינייסטה ויתר החברים יהיו במרחק הליכה מ”אבו חסן”.

טור אורח

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023