רגע לפני הגמר בוומבלי 2011, פפ גווארדיולה חולק עימנו את היומן האישי שלו לפני גמר האלופות ההיסטורי של בארסה בוובמלי 1992.
זה היה יום ארוך, ארוך מדי. ארוחת בוקר, מעבירים קצת את הזמן, שוב אוכלים, סיאסטה קצרה שבה היה בלתי אפשרי להרגיע את החלומות… באותו זמן קראתי ספר אותו רציתי לסיים לפני הגמר. קניתי אותו בתחילת העונה, רק ביקשתי ממוכר הספרים ספר שמן מאוד, לא היה משנה לי איזה, רק שיהיה קצת רומנטי. רציתי להעביר עם הספר הזה את הנסיעות ואת האימונים שלפני הגמר. המוכר נתן לי את הספר “Bella del señor” של אלברט כהן, שהיה בן 600 עמודים. סיימתי אותו מעט לפני שעלינו לאוטובוס שלקח אותנו לוומבלי. הסוף, היפה כל כך, עשה לי עור ברווז, עור ברווז שליווה אותי עד לאוטובוס.
קרויף הציג את ההרכב שעות ספורות לפני המשחק, ממש לפני שעלינו לאוטובוס. הוא לא עשה שום דבר מיוחד, היו לו רק סמן ולוח. יוהאן לא סיבך את העניינים יותר מדי, הוא עשה את הכל פשוט. הוא נתן את ההרכב, צייר שלושה או ארבעה חיצים, הוא אמר משהו לגבי כיסוי של מאנצ’יני, ויאלי ולומברדו, וסימן את צ’אפי, נאנדו וחואן קרלוס, וזהו. הוא אף פעם לא הוסיף לחץ למשחק, ולא לנו. מאוחר יותר, בחדר ההלבשה, אחרי החימום ולפני שעלינו למגרש, הוא אמר את מילותיו המפורסמות: “צאו ותיהנו”, אני זוכר זאת מצוין. “כבר סבלנו מספיק במשך כל העונה כדי להגיע עד לכאן”, הוא אמר. היינו בוומבלי ונגמר הסבל. “תעשו לי טובה” הוא אמר “תסתכלו על המגרש, על הקהל, על האצטדיון המרהיב הזה ותהנו”.
עבורו, זה היה מאוד קל לומר זאת, ברור. באוטובוס , בדרך לאצטדיון, היה שקט מוחלט. אף אחד לא פתח את הפה. ניתן היה לראות עד כמה היינו לחוצים. ואם כל השחקנים הללו, המנוסים כל כך התנהגו כך, איך אתם חושבים שהייתי אני? הייתי בחור צעיר, ועמדתי לשחק בגמר, בוומבלי! היסטוריה טהורה, המקדש של הכדורגל, עם מגרש מדהים. ואני הייתי שם, רק בן 21.
אף פעם לא יכולת לראות את יוהאן מתוח, הוא תמיד חייך. בדיוק לפני הגמר הזה הוא נראה לי מאוד רגוע. לי הוא לא אמר שום דבר במיוחד. הוא תמך בי מאוד בהתחלה, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בליגה הראשונה, אבל ככל שצברתי יותר ניסיון, הוא דרש ממני כל פעם יותר. לי זה לא נראה רע, לא.
אני לא זוכר את המשחק ממש טוב, זה לא היה קרב מרהיב מבחינת כדורגל. הייתה לי התחושה שאנחנו לא משחקים טוב, אבל כשראיתי את השידור החוזר בטלוויזיה, זה לא נראה כל כך רע. שיחקנו כמו תמיד, תקפנו, לקחנו את היוזמה. רצינו את הכדור מהרגע הראשון, אבל זה היה משחק מאוזן. להם היו שתי הזדמנויות גדולות, אבל אנדוני (זוביזארטה) היה מצוין. סמפדוריה הייתה די הגנתית, המאמן שלה, וויאדין בוסקוב, הוביל אותם לשחק בצורה אגרסיבית. ההזדמנות הטובה ביותר שלנו הייתה הבעיטה של סטויצ’קוב לקורה.
אחרי 90 הדקות המשכנו ב-0-0. גמר טיפוסי: מעט כדורגל, הרבה מתח ואי-וודאות. אחרי החלק הראשון של ההארכה, התוצאה עדיין הייתה 0-0. אני כבר חשבתי על הפנדלים. והם הלחיצו אותי. חשבתי: “לא עוד פעם, בבקשה”. כנער בלה-מאסיה חוויתי גמר ב-1986, שהיה דרמטי עבור הקבוצה, עבור המועדון, עבור כל ברצלונה וגם עבורנו, הילדים בנוער א’. בפעם הראשונה בגמר היינו פייבוריטים, בסביליה, מול סטיאווה בוקרשט. והיו פנדלים. והשוער שלהם, דוקאדם, עצר הכל. בוומבלי כולנו חשבנו על זה, על אותה שנה לא נעימה, כמובן. מועדון כל כך גדול והוא אף פעם לא זכה בגביע אירופה לאלופות! יכולנו להיות הראשונים ולא יכולנו לאכזב. לא שוב.
עוד גמר שמוכרע בפנדלים. זה היה בלתי נסבל, בגלל המתח העצום, הלחץ. במגרש, בחלק השני של ההארכה, כבר התחלתי להכין את עצמי מבחינה מנטאלית למקרה בו איאלץ לבעוט אחד מהפנדלים. מבחינתי, הייתי מעביר את התור שלי לרונאלד (קומאן). היה עדיף שהוא יבעט את כולם. הוא אף פעם לא נכשל בכך. כן, לפעמים, אבל רק במשחקים חסרי חשיבות. אבל באלו שנחשבו, הוא לעולם לא שגה, לעולם לא. רונאלד גם גרם לי לשחק יותר טוב, הוא תמיד היה שם במשחקים החשובים. הוא היה שחקן ההגנה הראשון שבנה את ההתקפות מאחור, המסירות שלו היו הבסיס לכדורגל ההתקפי שלנו.
אבל אז הגיעה הדקה ה-111. יוסביו נפל בין שני שחקני היריבה, השופט ראה עבירה, אולי בגלל חסימת הכדור. קומאן כבר הבקיע שערים רבים מבעיטות חופשיות, וכמובן, אני ציפיתי שיבעט גם את זו. הוא היה ערובה בעניינים כאלה, אבל אני המשכתי לחשוב על הפנדלים. בהמשך נודע לנו שהוא, באקרו וחריסטו התאמנו על בעיטה כזו כמה פעמים, מבלי ליידע את היתר. בוומבלי, הייתי מאחוריהם, לא רחוק מדי. חריסטו נתן את הנגיעה, באקרו עצר את הכדור ורונאלד בעט. שני מגנים עזבו את החומה, הם פתחו, ומשם הכדור נכנס. הוא נכנס כמו חץ, מאחורי השוער. זה הוביל להתפוצצות של שמחה, מדהים. רצנו כאיש אחד מאחורי רונאלד, לכיוון הקרן.
מיד אחרי שהבקענו, הוחלפתי באלשנקו. איתו, הגברנו את הביטחון בהגנה. אבל מהצד, נראה היה שהמשחק לא יסתיים לעולם, חמש הדקות האחרונות נראו לי אינסופיות. לאחר שריקת הסיום, היה טירוף מוחלט. אני התמוטטתי, רציתי להקיא, יצא לי כל המתח שהצטבר בבת אחת. הצלחנו! מתישהו הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה, והיינו אנחנו שהשגנו את גביע אירופה, פתחנו את הדרך עבור אלו שיבואו אחרינו. תמיד חייבת להיות פעם ראשונה. וזה היה תורנו, היינו מוכנים. זו הייתה השנה הרביעית של קרויף כמאמן.
יוהאן היה מאושר, למרות שהמשיך מבלי שהראה את רגשותיו. הוא לא עשה זאת מעולם. אבל גם הוא היה מודע לחשיבות של הגביע הזה. יכולת להרגיש את זה בכל דבר, בחיבוקים שלו, בברכות שלו. הצלחנו לעשות משהו היסטורי. אלשנקו קיבל את הגביע, זובי היה אחריו, ואז אני. בלתי נשכח.
מהמסיבה בלילה אני לא זוכר הרבה. לא אכלתי כלום ושתיתי יותר מדי. גם יותר מדי מהר. בן רגע הייתי גמור. הלכתי מוקדם לחדר, לא היה לי כוח ליותר חגיגות. הדבר הכי יפה, הטוב ביותר, הגיע ביום שלאחר מכן. לא רק קבלת הפנים בברצלונה, מיליון איש ברחובות. רק המחשבה כשמתעוררים בבוקר שאנחנו אלופי אירופה, כבר גרמה לך לרעוד. זה היה הרגע באמת בו הבנתי מה עשינו, את הרגע המדהים הזה שחווינו. ובוומבלי! באותו בוקר אכלתי שלוש ביצי עין, הייתי מת מרעב. אלו היו הביצים הכי טובות שאכלתי בחיי. אני עדיין יכול לחוש בטעם שלהן.
