צ’אבי מדבר – מאי 2015

לואיס מרטין מאל פאיס ראיין את צ’אבי אחרי הזכייה בתואר האליפות האחרון שלו

“… הדבר היחיד שחסר לי זה שלושער.”

17 שנים בקבוצה הבוגרת של ברצלונה. מה זה נותן לך?
נהניתי מזה בתור ילד. ואני גם סבלתי. עכשיו אני שמח וגאה מאוד על מה שהשגתי ועל הדרך בה אני עוזב. אבל עברתי כמה רגעים קשים, סבלתי לא מעט, בכנות.

מהו כדורגל?
כדורגל זה כדור וכמה חברים, ויאללה בואו. משחק, רונדו, למסור את הכדור, על החוף או בחצר. כשצוחקים. זה כדורגל. ילדים מתמסרים בחצר בית הספר. זה כדורגל.

ואם הקבוצה שלך מנצחת, eso es la hostia (זה הכי טוב), כמו שלואיס היה אומר, נכון?
לואיס אראגונס, איזה בחור נפלא! אני נזכר בו הרבה פעמים, מתגעגע אליו מאוד.

למה אתה עוזב?
כי זה הזמן. הראש אומר לי את זה והגוף שלי נותן את אותותיו. הלב לא, הלב שלי שייך לבארסה והוא יישאר פה.

כשהתחלת לשחק בבארסה, הסתרת את העובדה הזו בבית הספר. מדוע?
כי לא רציתי שיסתכלו עליי אחרת. ידעתי שאני לא הולך להשתנות, אבל פחדתי שהם יגיד “תראו אותו, הוא חתם בבארסה ועכשיו הוא חושב שהוא מיוחד”. לא לבשתי את החליפה של בארסה ברחוב כדי להימנע מתשומת לב.

מה הזיכרון הראשון שיש לך מחדר ההלבשה של בארסה?
התיישבתי בין פיגו לבין גווארדיולה, ונונייז נכנס ודיבר עם פפ. והייתי ממש שם. כמובן, הייתי מודע לכול. הייתי בן נוער, צעיר, ואני הייתי ממש שם, אפילו הייתי מובך. הוותיקים התייחסו אליי נהדר: פפ, פיטו, לואיס, סרג’י, פיגו, ריבאלדו – כולם היו טובים אליי.

בשבת חגגת את תואר האליפות השמיני שלך. זכית בתואר בפעם הראשונה כשהקבוצה הייתה בוויטוריה ואתה היית באלבסטה.

כן, זה נכון. שיחקתי ב-18 משחקים באותה עונה אבל במחזור האחרון רק השחקנים שזומנו נסעו, ככה ואן חאל החליט. הייתי באלבסטה עם בארסה ב’ וצפיתי במשחק שם. יש חולצה שעשו אנדרסון וריבאלדו, שכתוב עליה “כולנו אלופים” והיו עליה השמות של צ’יריץ’, בוסקטס, אוקונאוו, רוג’ר ואוסקר, כל השחקנים שלא נסעו. אבל אני הייתי בפלאסה סנט ז’אומה. האליפות האחרונה שחגגו שם. אני כל כך זקן שהייתי בסנט ז’אומה!

מה היית בלי ואן חאל?
הוא לימד אותי המון. הוא נהג לומר לי: “אתה טוב יותר מזידאן”, ואני עניתי “אל תגזים, מיסטר, תודה, אבל בוא לא נגזים.” הייתי בר מזל, היו לי מאמנים נפלאים. היינו לא הכי הוגנים אליו, הוא היה מאמן נהדר.

לאחר מכן היו 5 שנים בהן לא זכיתם בכלום. מה קרה?
איבדנו את התמצית. החלפנו מאמנים באופן תדיר, לא הייתה לנו יציבות עד שרייקארד בא. ורונאלדיניו. כשניצחנו, עשינו את זה עם החזקת כדור, עם מסירות, עם התקפה כדי להגן – הראינו את התמצית שלנו.

הפתרון היחידי עבורנו הוא להיות עצמנו. אם לא נכבד את הסגנון שלנו, אין משמעות לשום דבר, זה מוכח. אבל היו זמנים, כשלא ניצחנו, שפקפקנו בדרך שלנו ושום דבר לא היה טוב. כאן (כאן?) מיד מחפשים בחור גבוה וחזק. וזו לא התשובה. מה שאנחנו צריכים זה שחקנים שמבינים את התמצית שלנו, את הקונספט של שחקן שלישי, את הפס שיוצר עליונות.

האם זו הסיבה שהרגשת בגללה שאתה באור הזרקורים?
כן, כשניצחנו אנשים שיבחו אותי, אבל כשהפסדנו, הם פקפקו בכול ואני הייתי הראשון ברשימה.

תמיד אמרת שבוסקטס ופדרו הם דוגמאות ששווה לעקוב אחריהם, למה?
כי הם צנועים, כי הם מקריבים את עצמם, כי יש להם כישרון יוצא דופן והם מחויבים ברמה קיצונית, כי הם לא מוערכים וזה מרגיז אותי. אני יודע כמה עבודה נדרשת כדי להגיע לטופ, והם אכן הגיעו לשם. הם זכו בכול והם תמיד שמו את עצמם לשירות הקבוצה, כמו ג’ורדי (אלבה). תמיד. אותו הדבר לגבי אנדרס ולגבי פיקה, אל תחשבו שלא, אבל הם, כמוני וכמו לאו, קיבלו שבחים. פדרו וסרחיו הם כדורגלנים יוצאי דופן. הסיפור של פדרו בכלל מיוחד: שחקן התקפה בברצלונה שגדל במערכת הנוער, מגיע לפסגה וזוכה בכל התארים. אתה חייב להסתכל עליו, להריע לו ולומר: “ילדים, תלמדו ממנו!” ובוסי? מעולם לא ראיתי כדורגלן אינטליגנט יותר על המגרש.

זכית באליפות במחצית ובאליפות על הספה בבית. מוזר, לא?
כן, זכינו בבליידוס במחצית, בשנה בה נפצעתי. זו הייתה אחת השנים הכי קשות עבורי, אבל זה עזר לי ללמוד המון. נקרעה לי הרצועה בדצמבר, הברך הייתה במצב רע. זה היה אז שלמדתי איך לדאוג לעצמי. לפני כן לא הלכתי למכון הכושר, נהגתי לחשוב שלעבוד עם הכדור זה מספיק. לא הרמתי משקולות, הכול היה כישרון. בשנה הזו, עם העזרה של אמילי (ריקרט) ודוקטור קוגט, הבנתי שאם לא אדאג לעצמי, הקריירה שלי יכולה להסתיים מוקם מהצפוי. הפעם השנייה היית כשקפדווילה הבקיע שער נגד מדריד וזה עזר לנו לזכות בליגה. היינו בבית והתחלתי להתקשר לחבר’ה: “קדימה, חייבים לחגוג את זה!” ויצאנו וזה מה שעשינו, אף על פי שהיה לנו משחק בקלדרון למחרת.

השנה של הטריפלטה הייתה ייחודית, נכון?
עד כה היא הכי טובה בהיסטוריה. בגלל הכול, בגלל הדרך בה זכינו. השנה הזו הייתה התמצית באופן הכי טהור שיש. אף פעם לא ראיתי כדורגל כזה. אני צופה במשחקים מאותה עונה וחושב: זה בלתי אפשרי לשחק טוב יותר. זכינו בליגת האלופות בצורה מרשימה. השנים של פפ בלתי ניתנות לשחזור.

האם הוא היה כאב כחבר לקבוצה ואפילו יותר כמאמן?
לא, בן אדם, נהניתי ממנו. כחבר לקבוצה הוא סבל גם, ההשוואה בינינו לא הייתה אשמתו. זו הייתה משקולת על הכתפיים שלי להיחשב כיורש שלו. הוא נהג לומר לי לא לשים לב לכך, אבל לא יכולתי. לצמוח לידו הוסיף לי לחץ, אבל זו לא הייתה אשמתו. הוא תמיד היה טוב מאוד אליי.

האם זה נכון שהיית קרוב לעזוב לפני שהוא הפך למאמן?
הייתה לי הצעה מבאיירן מינכן ושקלתי לעזוב, זה נכון. והוא אמר לי: “צ’אבי, אני לא יכול לדמיין את הקבוצה בלעדיך, זה בלתי אפשרי”, ועניתי: “אוקיי, אני נשאר.” מאמן מרשים. אולי זה גם מפני שראינו דברים באותה הצורה. אנחנו מבינים כדורגל באופן זהה. כל הכוכבים התיישרו בזמן השנים עם פפ. הייתה לנו קבוצה יוצאת מן הכלל. אבל זה לא היה צירוף מקרים, עבדנו המון והיינו טובים יותר מהיריבים שלנו. יש לי תאוריה: בארסה צריכה להיות הרבה יותר טובה ממדריד, אחרת לא ננצח. הם מאוד נאמנים: העיתונות, הרוח של חואניטו, ה-“איך אני יכול לא לאהוב אותך”. אנחנו או טובים מאוד, או להתראות. אם אנחנו באותה הרמה הם יכולים לבנות את עצמם עם הדברים שאין לנו פה. פה הדינמיקה שלילית ושם חיובית.

היית רוצה לעבוד עם יוהאן קרויף?
אין אף דבר שהייתי רוצה יותר. הוא נקודת הייחוס שלי בכדורגל, ואפילו לא עבדתי איתו, אז תדמיין. יוהאן שינה את ההיסטוריה של המשחק, זה ברור. לפחות בברצלונה.

מכל האליפויות שזכית בהן, רק באחת זכיתם בקאמפ נואו.
ואפילו לא שיחקתי. אונדיאנו (מאיינקו) הוציא לי כרטיס צהוב במשחק שלפני והייתי מושעה.

ה’ליגה’ הכי פחות טובה הייתה זו עם המחלה של טיטו?
זו והזו שאחריה, כן, השנה בה נפטר. העונה עם טיטו הייתה כואבת מאוד. הוא היה תובעני מאוד. “100 נקודות, אנחנו חייבים להשיג 100 נקודות” הוא נהג לומר לנו. אבל זו הייתה שנה קשה מאוד, מצב הרוח בחדר ההלבשה היה תמיד ירוד. הצלחנו לנצח ולזכות הודות לכישרון שלנו ומשום שאורלי (אלטימירה) וג’ורדי (ראורה) נתנו את הלב שלהם. הם נהגו להשמיע לנו הודעות קוליות, הם סיפרו לנו שטיטו אמר כך ואמר כך, שטיטו התקשר אלינו…. הוא תמיד היה שם עמנו. דיברתי עמו בתדירות גבוהה. יום אחד הוא כעס עליי. היו לי כאבים, רציתי לשחק ובסוף חידשתי את הפציעה נגד מילאן. המשחק נגד באיירן היה באופן ורציתי לשחק והוא אמר לי: “אם תיפצע פעם נוספת, לא אשים אותך בהרכב שוב!” הוא כעס כל כך! היה לו הרבה אומץ, הוא היה אמיץ.

איך הסתדרת עם העונה הנוכחית, אחרי שנים על גבי שנים כשחקן הרכב?
זה היה קשה, ברור. אבל למדתי משחקנים אחרים שלא שיחקו, שהיו שקטים ותמיד חיוביים בחדר ההלבשה. אחת הדוגמאות שתמיד היו לי בראש זה השוער המחליף: כמעט תמיד לא משחק וחגג כאילו כן שיחק. חשבתי על ז’ורקרה, על פפה ריינה, שחקנים שעבדו הכי קשה שיכלו אבל מעולם לא התלוננו, אף על פי שבטבענו, כל כדורגלן הוא אנוכי. למדתי מהם. תראה, בוולנסיה הוחלפתי 10 דקות לסוף המשחק וקפצתי למגרש כדי לחגוג את השער של בוסי. חיבקתי את לואיס אנריקה! הוא הוציא אותי ואפילו לא כעסתי. שיניתי את דפוס החשיבה שלי ועשיתי מה שלמדתי בתור ילד: לחשוב על הקבוצה. רציתי שהעונה תסתיים עם תואר, ועכשיו… דיברתי עם פויי באחד הימים, הוא לא היה יכול לשחק או לחגוג כשהוא עזב. ותראה עכשיו איך נפרדתי לשלום מהקאמפ נואו. זה מדהים. כל החתיכות בפאזל התחברו. זה סקנדל. אף פעם לא יכולתי לדמיין סוף כזה לתקופתי כאן, זה חומר מהסרטים.

למה נשארת?
הייתה לי תחושה טובה. התגברתי על הכאב שבלהפסיד את האליפות בבית ועוד מבלי לשחק. התגברתי על הכאב מהמונדיאל, שהיה אכזרי. ידעתי שלואיס סוארס מצטרף. דיברתי עם לואיס אנריקה והוא אמר לי: “פלופו (Pelopo, כינוי קצת גס שנדבק בצ’אבי בילדותו), תחשוב טוב!” וההרגשה שלי הייתה שזו הולכת להיות שנה טובה. שוחחתי עם חבריי לקבוצה ואמרתי להם: “חברים, אני נשאר עוד עונה, כי זה נראה מבטיח”. לואיס אנריקה התייחס אליי באופן מושלם, הוא אף פעם לא שיקר. וזה משהו חשוב מאוד. מכבד וישיר. הייתי יכול לכעוס עליו כי לא שיחקתי הרבה, אבל ההיפך, אני חייב לו, כי הוא אחד מהאנשים שעשו הכי הרבה כדי לגרום לי להישאר. ההתלהבות שלי שבה אליי. ודיברתי עם זובי, שגם התייחס אליי טוב. אני מרגיש די רע על מה שקרה לו. האליפות הזו שייכת גם לו. ביום שאמרתי להם שאני רוצה לעזוב, הוא בא אליי הביתה וגרם לי לחשוב על כך שוב, שאולי זה עדיין לא הזמן ללכת. למרבה המזל החלטתי להישאר.

האם אתה זוכר את היום שבאת להיבחן ללה מאסיה?
בוודאי. אבא שלי היה במכונית ואמר לי: “תפתח את העיניים שלך ותלמד! לא כולם מקבלים את ההזדמנות הזו.” כבר הוחתמתי, אבל לא ידעתי. וזה מה שעשיתי: ללמוד, ללמוד וללמוד. במועדון הזה למדתי איך לשחק וגם איך להיות בן אדם. פה ובבית, כמובן. אני חייב הכול לבארסה. הייתי כל כך שמח. מעולם לא הייתי יכול לדמיין את זה.

האם אתה מכיר מישהו שהוא קולה גדול יותר ממך?
כן, כמובן. אימא שלי.

מערכת בארסה מאניה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023