צ’אבי מתראיין למגזין בארסה

כל אדם יוכל להעביר שעות על גבי שעות בשיחה עם צ’אבי על כדורגל, על הניסיון והחוויות שצבר מאז היה בן 11 ויום אחד הגיע לבארסה כדי להישאר לתמיד. מזה 22 שנים שהוא מקושר למועדון, 15 מתוכן בקבוצה הבוגרת, והוא השחקן שלבש את החולצה של בארסה הכי הרבה פעמים, וגם השחקן שזכה בכמות הגדולה ביותר של תארים בהיסטוריה של המועדון. צ’אבי הוא קוּלה מלא תשוקה, מחויב ואסיר תודה לכל האנשים שליוו אותו בדרך הארוכה הזו. יש לו זיכרון מופלא, והוא מתבטא בצורה מאוד טבעית ופשוטה עם צורת הסתכלות מאוד חדה, ממש כמו כשהכדור ברגליו.
מה תגיד עכשיו לסבך, אביו של אמך, חאומה, שחזה כבר כשהיית בן 6 שנים שיום אחד תגיע לשחק בבארסה?
הוא לא היה מאמין. אם היו אומרים לו שכל זה יקרה, אם היו מספרים לו על כל התארים שנזכה… הוא היה מקבל התקף לב ומת בו במקום! אתה יודע איזה קולה הוא היה? מדהים. הוא היה קולה עד הסוף! סבא שלי היה יותר קולה מהמוט של הדגל של בארסה.

אנחנו ינקנו את האהדה הזאת ממנו. הוא לקח אותי לגאמפר הראשון שלי, עם אבא שלי, כשהייתי בן 5 או 6 וראיתי את שוסטר עם השיער הבלונדיני, והייתי מרותק. בארסה הייתה כמו דת בבית שלנו. בארסה זו צורת הסתכלות על החיים. סבא שלי נפטר כשהייתי בקבוצת הנוער… הוא היה מאושר מאוד אם היה זוכה לראות את כל זה.

במשך שלושה רבעים מהחיים שלך אתה קשור לבארסה, ואתה אגדה חיה במועדון.
יש לי את המזל לבלות כל כך הרבה שנים במועדון הזה. ראיתי את הקבוצה הזו על כל גווניה ובכל מצב אפשרי, אבל זה גם עזר לי לדעת להעריך הרבה דברים. עכשיו כשאנחנו מנצחים ההנאה היא כפולה, כי אתה חי את זה, כי אתה של בארסה, זה רגש מאוד חייתי. אבל גם כשאתה מפסיד ואתה מאוכזב, אתה חווה את זה בעוצמה משולשת. עבורי בארסה היא תשוקה. למדתי והכרתי את ההיסטוריה של בארסה מזמן, ועכשיו להיות חלק מאותה היסטוריה… תאר לעצמך!

בגיל 11 נבחנת כדי להיכנס לקבוצת הילדים של המועדון. אוריאול טורט ביקש את זה משך זמן רב, מה אתה זוכר מאותו יום?
אני זוכר המון! הבקעתי 3 שערים והבקעתי אחד בפנדל, שאפילו לא ידעתי איך רציתי לבעוט אותו. אבא שלי שיחק ב’קונדל’, מה שהיה בארסה ב’ של פעם, והכרתי מקרוב את אוריאול טורט. אחרי שעברתי את המבחן אבי אמר לי שהכל כבר היה מוסכם מראש, אבל הוא רצה שאעבור את המבחן בכל זאת.

בשנה הראשונה שלך בקבוצת הילדים, עם אסנסי על הספסל, כבר נבחרת לקפטן, ועוד כשהיית בן 11.
כן… אסנסי עבר אחד-אחד ושאל אותנו על מה אנחנו משחקים. אני עניתי ‘על מה שצריך’, וככה הוא הפך אותי לקפטן כבר ביום הראשון. היו לי יחסים טובים מאוד עם אסנסי, ויש לי זכרונות נהדרים ממנו, הוא הלהיב אותנו והכניס בנו מרץ, גרם לנו לצחוק… השנה הראשונה הייתה פנטסטית. באותו שלב לא ידעתי שאסנסי היה שחקן חשוב בבארסה ובנבחרת הספרדית.

אתה יודע אם אמא שלך עדיין שומרת את המצנם שהענקת לה במתנה כשקיבלת את המשכורת הראשונה שלך?
אני בטוח שלא! הלכנו לקנות אותו בחנות למוצרי חשמל בשדרה של טרסה. התלהבתי מאוד, זה היה סכום הכסף הראשון שהרווחתי. כשאתה מגיע לבארסה הכל נראה לך גדול מאוד ומרשים. כבר כשראיתי את הסמל של בארסה הכל נראה לי מאוד מיוחד.

אחרי השנה הראשונה בקאדטים, ז’ואן וילה, אדם בעל השפעה רבה על הקריירה שלך, הכין דו”ח לפיו הוא צפה שתגיע להיות שחקן של הקבוצה הבוגרת. לאחר מכן הכל היה מהיר, מילדים א’ עשית קפיצה לבארסה ב’ ומשם לבארסה.
היה לי המזל להכיר את ז’ואן וילה בקריירה שלי וגם בחיים האישיים. הוא אדם מופלא ומאמן מאוד מתאים לכדורגל. הוא תלמיד של בארסה. זובי היה מאוד פתוח והוגן, כמו שהוא תמיד, כשהוא הביא אותו לעבוד בבארסה [ז’ואן וילה עובד היום כמנהל מחלקת המתודולוגיה במועדון]. אני תמיד הראשון לומר שז’ואן וילה הוא בארסה. הוא מהאנשים שכל כך מוכנים לבוא וללמד את הילדים שעליהם להישאר בבארסה כל החיים, לא משנה מי הנשיא של המועדון. אני זכיתי להכיר אותו כשהייתי בילדים א’, כמו גם את מנולו לובו, מאמן מצוין שכבר נפטר, גם את גונסאלבו. זה המזל שיש לך כשאתה משחק בבארסה. זכיתי לאב שייעץ לי היטב והיה לי המזל שהיו לי כל המאמנים הללו, במיוחד ז’ואן, שהיה, והוא עדיין, אב נוסף עבורי.

ב-27.11.1997 ישבת בפעם הראשונה על הספסל של הקבוצה הראשונה, ב-24.3.1998 הגיעה הבכורה הרשמית בגביע קטלוניה נגד ליידה וב-18.8 הבכורה הרשמית בסופרקופה של ספרד נגד מאיורקה, כולל שער. שלושה רגעים מיוחדים מאוד שנותנים את החותמת הסופית למעבר לקבוצה הראשונה.
אני זוכר שהייתי מאוד לחוץ. זה היה הרגע לו חיכיתי אחרי 7 או 8 שנים בקאנטרה. זה הרגע המכריע. ברגע הזה אסור לך להיכשל. אתה יכול לראות את זה עכשיו על הפנים של הילדים שעולים… ואן חאל האמין בי מאוד, היה לי הרבה מזל. מאז 1.1.1998 כבר נשארתי להתאמן באופן קבוע עם הקבוצה הבוגרת. באותו משחק בליידה היה מוריניו, איזו מקריות יש בחיים. אלו נסיבות שעכשיו נראות מוזרות, אבל מוריניו היה מביה”ס של בארסה והוא היה כאן 3 שנים ויש לי זיכרונות טובים מאוד מאותה תקופה.

תמיד דיברת על ואן חאל בהוקרת תודה, מי שנתן לך את ההזדמנות לפתוח בקבוצה הראשונה. כמה פעמים הזכירו לך את השער נגד ויאדוליד שהציל את ואן חאל?
המון! זה היה השער הראשון שלי בליגה. היינו במקום השמיני או התשיעי ובמהלך אותו שבוע כולם דיברו על כך שאם נפסיד או נעשה תיקו ואן חאל יעזוב את הקבוצה. מאותו רגע עשינו רמונטדה אדירה וזכינו בליגה. למרות שואן חאל נראה כמו מפלצת, הוא היה מתבדח בחדר ההלבשה ואמר לי “קאנטראנו מציל אותי!”. יש לי זיכרונות טובים מאוד ממנו. מה שאני מעריך בחיים האישיים והמקצועיים זה שאומרים דברים באופן ישיר. הוא היה אומר “שיחקת רע מאוד, רע מאוד”, ובאותו רגע זה מפיל אותך, אבל ביום שני אתה כבר מבין שהוא צדק ואתה מבין שאתה צריך להתחיל לעבוד. לפעמים אתה לא רוצה לשמוע אמיתוֹת שאתה כבר יודע, אבל לטווח הארוך זה הרבה יותר טוב עבורך.יש אנשים שמודים על כך ויש שלא. לכן היו לו הרבה התנגשויות עם מי שהיה להם אגו חזק.

האם אגו של שחקן יכול להפוך לווירוס הגרוע ביותר בתוך חדר הלבשה?
כן, כן. לכולם יש אגו, לכולם, לרבות הילד בן ה-18 שרק עולה לקבוצה הראשונה – גם לו יש אגו, ואם לא הולך לו טוב הוא מתעצבן. זה קשה לנהל את האגואים [אני יודעת שזו לא מילה אמיתית, אבל זה מה שיש] הללו. עכשיו למרבה המזל יש לנו הרבה אגואים, אבל כל אחד יודע מה התפקיד שלו ושללא הקבוצה לא תנצח. אלו לקחים שהחיים והכדורגל מלמדים אותך. כך למשל לאו, שהוא הגדול בהיסטוריה, יודע שבלי הקבוצה זה לא אותו דבר, והוא ראה את זה כשהוא הלך לשחק עם ארגנטינה. הוא עדיין הטוב ביותר, אבל הקבוצה היא מה שגורמת לך לנצח.

השער הטוב ביותר שלך ממשיך להיות הוואסלינה שהבקעת בברנבאו ב-2004 שהפך את התוצאה ל-1-2?
כן, כנראה שכן, כי לא יצא לי להבקיע שער מכריע כמו של אינייסטה במונדיאל או בסטמפורד ברידג’, אבל אני נזכר הרבה בבישולים שאני נותן, כמו למשל המסירה ללאו שהבקיע בנגיחה בגמר ליגת האלופות נגד יונייטד ברומא, או המסירה לפדרו בוומבלי. כמובן, אני יותר מהמוסרים ופחות מהמבקיעים, לכן השער בברנבאו היה מיוחד. גם כי הוא סימן עידן חדש – נגמרה תקופת הגלאקטיקוס ואנחנו התחלנו את התקופה הגדולה של בארסה.

חמש עשרה השנים הללו היו כמו רכבת, למעלה, למטה, ועכשיו מעל כולם. משך שנים סבלת מהשוואות לא מחמיאות, ביקורות ואף עלבונות, חשבת על לוותר?
כמובן. עכשיו אני מודה, אבל כשאתה חווה את זה, זה קשה מאוד. אני זוכר שהלכתי להרים קרן ופשוט רציתי למות. אמרו לי הכל ועוד יותר: “תן מסירה קצרה כי כל אחד יותר טוב ממך” או “איפה גווארדיולה? החליפו לנו אותו בגמד”… אלוהים אדירים, מה שהייתי צריך לשמוע! באותם רגעים הדבר היחיד שרצית הוא לצאת מכאן, שישאילו אותי, לא משנה לאן.
אחרי כל זה הגיעה ההכרה, הגיעו התארים, הפרסים האישיים. בסופו של דבר אנחנו מחפשים מאוד את התוצאות, ככה זה בכדורגל, זה צפוי אם אתה לא זוכה בכלום במשך 4 שנים. אבל אני מודה על כל זה עכשיו כי זה חישל אותנו. פויי, אנדרס, ויקטור, אני… אנחנו מסתכלים על הצעירים שלא חוו את כל זה ואתה מסביר להם שעכשיו הדרישות הן מאוד גבוהות, שבאנו מהתחתית. פיקה הזכיר את זה לפני כמה זמן, אחרי המספרת של ריבאלדו היה נראה כאילו זכינו בצ’מפיונס, אבל זה “רק” נתן לנו את המקום הרביעי!

אין תרופה נגד הביקורות?
אתה צריך שתמיד יהיו לך אמות מידה משלך. אתה יכול לקרוא איזו ביקורת בעיתון, אבל זה לא משנה אם ניצחת או הפסדת, כולם תמיד מחפשים את התוצאה. לכן אתה צריך שלמור על אמות מידה פנימיות. לפעמים, כשאתה בן 20 למשל, זה קשה לך. אין לך את האישיות או את הביטחון לומר “לי לא אכפת מה יאמרו”, כי זה תמיד משפיע עליך. זה משפיע עליך פחות או יותר, אבל מי שיאמר לך שזה לא משפיע עליו – משקר.

ב-2009 כשפרסמת את הספר ‘החיים שלי הם בארסה’, אמרת שלאורך השנים סבלת יותר מאשר נהנית. חמש השנים האחרונות שינו את הסיפור בקריירה שלך, זכית ב-14 תארים וב-3 עם הנבחרת. שינית את דעתך?
באותו רגע זה היה בלתי נתפס לדמיין את מה שקרה בארבע או חמש השנים האחרונות. עכשיו לבטח אומר לך שנהניתי יותר משסבלתי. ומעבר לכך, עצם היותי קולה, והיותי שחקן בית, גורמים לי ליהנות מכך פי 2. גם מעולם לא תיארתי לעצמי שאהיה מועמד לכדור הזהב ולפרסים האישיים. זה היה בלתי נתפס כשהתחלתי, ואת כל זה חוויתי הודות לבארסה, לקבוצה, לדור שיש לנו וגם מה שחוויתי בנבחרת.

המציאות גוברת על כל דמיון?
האמת שכן. אתה זוכה להיות אלוף הליגה, לזכות בצ’מפיונס… אבל לזכות 3 פעמים בצ’מפיונס, 6 פעמים בליגה ואם נזכה גם בזאת, זו תהיה השביעית, מונדיאל, שתי אליפויות אירופה…! אתה סופר את התארים על אצבעות הידיים ואתה אומר לעצמך ‘עוד!’, ואתה לא שם לב כי אתה כבר בתוך שגרה, יום-יום. אני מניח שרק כשאעזוב את הכדורגל אצליח להבין באמת מה הצלחנו לעשות.

אתה מגדיר את עצמך כשחקן שפועל עם אחרים בשיתוף פעולה ולא עובד בצורה אינדבידואליסטית.
כן, זה המשחק שלי, למסור, לעשות צירופים… אני תלוי מאוד בחבריי לקבוצה. אם שחקן כדורגל תלוי בחבריו, אז אני עוד יותר מהרגיל, ואף מעבר לכך. אני לא חזק באחד על אחד, אני לא שחקן זריז, אבל אני יודע למסור ואני מהיר מחשבתית, שזה מה שלימדו אותי בבארסה. אני מנסה לנצל את התכונות הללו עד כמה שניתן.

אמרו עליך את כל המחמאות האפשריות, אבל מה אתה חושב שאתה עושה הכי טוב?
מסירות הן הדבר בו אני הכי חזק. אני מוסר ואני נהנה למסור את הכדור ולעשות צירופים, לשחק בנגיעה ראשונה. כל יום אני מחכה לרונדו שאנחנו עושים בבקרים באימונים, אני קם בבוקר עם חשק לרונדו. אין לך מושג כמה זה מהנה. אלו דברים שינקנו מבארסה, אני נהנה מהם מאוד.

אתה גדלת עם ערכים של משפחה פנטסטית ושל מועדון שדואג לשחקן ולאדם שמאחוריו. עד כמה צ’אבי הוא תוצאה של כל זה?
100%. אני תמיד חוויתי בבית שלי ערכים מדהימים, וכך זה גם מה שמלמדים אותך בבארסה. אני תמיד אומד שבארסה היא בי”ס מדהים לחיים, היא מלמדת אותך לתת כבוד, להיות שותף, להיות אלטרואיסטי, אמפתי, ולחשוב על האחר. אפילו צורת המשחק מלמדת אותך את זה. אומרים לך מגיל צעיר “אל תמסור את הכדור לשחקן ששומרים עליו, מסור אותו לשחקן שנמצא בעמדה טובה כדי לקבל אותו”. זה גורם לך לחשוב על האחר, וגם להיות לא אנוכי, כיוון שבמצב בו אתם שניים נגד השוער, עליך למסור לאחר כשהאגו שלך אומר לך להבקיע את השער בעצמך. המשחק של בארסה הוא כזה והוא גורם לך להביא לידי ביטוי את כל הערכים הללו.

אתה חווית תקופות בהן הימצאותם של שחקני בית בקבוצה הראשונה הייתה יוצאת דופן. אמרת שבמשך שנים לא העריכו את העבודה של שחקני הבית. עכשיו זה נראה הפוך, שלהיות תוצר של הלה מאסיה נותן לך חותמת של איכות.
זה המזל שלנו שיש לנו אנשים שהאמינו בקאנטרה. קרויף היה מהחלוצים, ואן חאל, רייקארד, אלו אנשים שתמיד האמינו בשחקני הבית, ולאחר מכן זה פשוט התפוצץ עם פפ, משום שהוא נתן את כל הכוח לנו, לשחקני הבית. כולנו, ארבעת הקפטנים, שחקני בית, וכך גם הקפטן החמישי – לאו. המזל שלנו הוא שהשחקנים שעושים את ההבדל בקבוצה הראשונה גם גדלו כאן. זה תמיד יתרון. תמיד.

הלה מאסיה היה זקוק ל-30 שנים של פעילות כדי לתת את היבול הזה של שחקנים שספק אם יחזור שוב בעתיד. אתה חושב שתהיה לזה המשכיות?
כמו שאמרת, זו תוצאה של עבודה בת 30 שנה. עכשיו נוצרו הנסיבות המושלמות כדי שיווצר המצב הקיים. עכשיו הכל מושלם, הכל רגוע ואין את הצורך או הדחיפות שהיו בתקופות אחרות להחתים מישהו מבחוץ במהירות כיוון שצריכים לנצח. עכשיו למשל דאולופאו וסרג’י רוברטו יכולים להיכנס לקבוצה הראשונה לאט-לאט. עכשיו זה יותר קל מבעבר, אבל כל העבודה שעושים המאמנים, הסקאוטרים, ביה”ס של בארסה… את זה אי אפשר לאבד לעולם. יש המשכיות בצורה מקסימלית, תמיד עולים ארבעה או חמישה שחקנים לקבוצה הראשונה כדי להישאר בבארסה שנים. אבל זה גם תלוי קצת בהם, במנטאליות, בכך שישמרו על עצמם, שיהיה להם חוזק מנטאלי כדי להיות בבארסה, כי זה המועדון הכי תובעני בעולם.

הגרעין הקשה של הקבוצה הנוכחית הוא תוצר של הבית, הוא מורגל ללחץ שיש בלשחק בבארסה, יש לו יותר אחריות. האם זהו אחד מהמפתחות להצלחה של השנים האחרונות?
אתה חווה את זה כבר בגיל צעיר כי בבארסה גם תיקו הוא לא תוצאה טובה. דמייני לעצמך את הדרישות והלחץ שיש עלייך מגיל צעיר. המטרה היא רק לנצח, ולא בכל דרך. בארסה היא המועדון הכי קשה בעולם כי אתה חייב לנצח תוך כדי שאתה משחק טוב. כאן לא מסתפקים במה שמסתפקים במועדונים אחרים, שזה כל ניצחון, אפילו אם הגיע לאחר 70 דקות בהן האוהדים שלהם סובלים. כאן עליך לשחק טוב כדי לנצח. נכון שבהגנה סבלנו העונה, באמת ספגנו הרבה שערים, אבל אנחנו במקום הראשון בפער של 13 נקודות [הראיון נערך עוד לפני צמצום הפער ל-11 נקודות] ואנשים מדברים על כך שאנחנו סופגים המון שערים! הדרישות הן עצומות, אבל אנחנו גם אוהבים את זה מכיוון שלפני כן זה לא היה קיים כי אנשים לא האמינו בנו.

אמרת שאחת מההצלחות של הקבוצה הזו היא שימת האינטרס של הקבוצה מעל זה של האינדבידואל, אבל חווית תקופות בהן זה לא היה המצב.
אתה לומד מההפסדים וגם מהמצבים שנוצרים בקבוצה. אם אתה לא נותן את המקסימום באימונים, אם אתה לא מקריב מעצמך – אתה לא מנצח. האיכות או השם לא מספיקים לבדם. את זה כבר יש לנו. אנחנו צריכים ללכת ללחוץ, להגן. חווינו זמנים בהם הקבוצה לא עשתה זאת ואיבדנו את הליגה. זה לא היה טאמודו, אלא הקבוצה שלא עשתה את העבודה, נתנה למשחק לברוח לה מבין האצבעות. אלו פרטים שצריך להקפיד עליהם, הבעיה היא שלפעמים אתה לא לומד את זה עד שאתה לא חוטף את המכה.

משדרים את זה גם לאלו שמגיעים מבחוץ?
כן, אבל הם גם רואים את זה, אתה צריך להיות די טיפש כדי לא לראות שאנחנו מתאמנים בעצמה מקסימאלית. זה יהיה מוגזם לומר שאנחנו משחקים ספורט אחר מהקבוצות האחרות, אבל אנחנו משחקים בדרך שונה. באיטליה כולם משחקים מאחור ושלושת החלוצים מחפשים את ההזדמנויות לבד בחלק הקדמי. כאן אפילו השוער הוא לפעמים הראשון שמצטרף להתקפה, והחלוץ הוא הראשון שמצטרף להגנה. אנחנו עשינו מהפיכה בכדורגל, מאז קרויף, ואז רייקארד ואחריו פפ. לשחקנים שבאים מבחוץ זה קשה, לחלק זה לוקח חודש, לחלק זה לוקח חצי שנה, ויש מי שייקח לו שנה להתרגל. מי שמגיע מבחוץ מתחיל במינוס 10 כי זה סגנון אחר של משחק, אבל הם מסתגלים. תראה איך הסתגלו מסצ’ראנו, אבידל, אדריאנו, אלבס… אלו שחקנים שהגיעו מוכנים ועם כישרון.

העונה, אחרי המשחק נגד מילאן, חוויתם רגעים קצת קשים והתחילו לצוץ ביקורות נגדכם.
יש גם מי שמחכה לנו בסיבוב ורוצה שלא ננצח יותר. מי שמנצח תמיד מעצבן אנשים, “שיפסידו כבר אלה”, ויש מי שכבר ארבע שנים מדברים על עידן חדש. ככה זה בספורט. יש אנשים כאן בספרד שרוצים שרפאל נדאל יפסיד. את זה אני כבר לא מבין!

במהלך 15 השנים האחרונות שקלת לעזוב מספר פעמים, אבל עכשיו חידשת את החוזה עד 2016 ונראה שהחלום לפרוש כאן יהפוך למציאות.
כן, אני מאוד שמח. זה נכון שכששום דבר לא הולך וכשמבקרים אותך אתה חושב לעצמך שאתה יכול ללכת וזהו, כי כאן אתה לא מרגיש מוערך, או שאתה לא נותן את התפוקה שחשבת שתיתן או שאתה לא זוכה בכלום והמועדון יכול פשוט להפסיק לסמוך עליך. ב-2006, אחרי שזכינו בצ’מפיונס, הדברים לא עבדו וחשבתי לעזוב. לא הרגשתי מוערך, אבל למרבה המזל פפ הגיע ברגע הנכון. למזלנו תמיד נוצרו הנסיבות שהובילו לכך שאשאר בקבוצה, ואני כל כך שמח. מחוץ למועדון הייתי עוקב אחרי בארסה כל הזמן והייתי מתחרט מאוד על עזיבתי. עכשיו אני רואה את עצמי מסיים את הקריירה כאן ואני הכי מאושר בעולם. עכשיו אני לא מציב לעצמי אף מטרה, רק ליהנות, להמשיך לנצח ולתת תפוקה טובה. אני רוצה להמשיך להיות קשור לבארסה, ואם אפשר, אז לכל החיים. כאן אני בבית. בארסה היא החיים שלי.

יש לפני ואחרי בקריירה שלך אחרי שהרגשת אהוב ומוערך, שהרגשת חשוב. האם הגרסה הטובה ביותר של צ’אבי יוצאת כשיש לך את ההרגשה הזו?
כן, וכשהקבוצה מנצחת. גם לא שיניתי יותר מדי את צורת המשחק שלי, אבל לפני כן הכל היה עקר. אם אתה מפסיד לא מעריכים את מה שאתה עושה, אומרים שאתה לא שווה, שאין לך אישיות. אני הבנתי את זה ולכן חשבתי על עזיבה. למרבה המזל הפכנו את המצב עם רייקארד, ועם פפ ההכרה האישית לה זכיתי הייתה מדהימה. גם עזר לי לשחק בנבחרת, לזכות באליפות אירופה ולהיבחר כשחקן הטוב של הטורניר.

קרלס רשאק היה השחקן האחרון שזכה לפרוש במדי המועדון אחרי חיים שלמים במועדון. הוא שיחק 16 שנים בקבוצה הבוגרת, ואתה משחק כבר 15 שנים, נראה שאתה בדרך לעוד שיא…
זה כבר אומר הרבה מאוד. עצוב לי שהאחרון היה צ’רלי [רשאק]. כואב ששחקנים כמו גיז’רמו או פפ שהיו בלה מאסיה, שנתנו הכל מגיל צעיר, לא זכו לפרוש כאן, אבל זה נובע מהדרישות הגבוהות והעובדה שבשנים האחרונות של הקריירה שלהם זה לא פשוט עבד. זה תלוי יותר בנסיבות מאשר בך. אני הייתי רוצה להיות הבא בתור אחרי צ’רלי, זה ביני ובין פויול, חידשנו חוזה לאותן שנים!

שיחקת עם בוסקטס האב, ועכשיו אתה משחק עם הבן…
כן, ויש לי יחסים נהדרים עם שניהם. אני וסרחיו רואים הרבה דברים באותה דרך, אנחנו מסתכלים על כדורגל בצורה דומה. יש לנו אופי דומה כשאנחנו חווים את הכדורגל בעוצמה מלאה. גם אבא שלו היה מודל לחיקוי, אדם מאוד קולה שחי מאוד את הכדורגל. זה הגיוני שיצא לו ילד כזה. לסרחיו יש הכל, הוא אחראי, הוא מנצח, הוא כבר מנוסה, הוא מדבר ברור ולעניין, האנשים מקשיבים לו, הוא מנהיג והוא רק בן 24. אני מצפה שהוא וג’רארד (פיקה) יהיו מי שיובילו את הקבוצה בעתיד. כמו גם ג’ורדי אלבה, תיאגו, סרג’י רוברטו… כל שחקני הבית הללו צריכים להיות היורשים.

בספרך ‘החיים שלי הם בארסה’ אמרת שהמטרה שלך היא לפרוש בגיל 34. עכשיו אתה בן 33 וחתמת על חוזה עד 2016. יש בך עוד רצון להילחם?
שמעתי ראיון של גיגס כשהיה בן 35 בו הוא אמר שכל שנה שעוברת תהיה מתנה עבורו, ותיכף הוא יהיה בן 40! אם אתה שומר על עצמך, אם אתה מצליח להימנע מפציעות, אם אתה אוכל טוב, שומר על המשקל ונהנה מהמשחק… אני חושב שאתה יכול להחזיק מעמד שנים.

אין לך את התחושה שכבר עשית הכל?
לא, מה פתאום?! הכל נותן לי חשק להילחם! לחזור לזכות בצ’מפיונס, בליגה או אפילו לשחק בגביע הקונפדרציות בו לא זכיתי מעולם. אני אוהב מאוד כדורגל, אני לא אתעייף. אם אני בחופשה אומרים לי שכדאי להתנתק מהכל, אבל אני אוהב לראות מי מחתים את מי, ואני עוקב אחרי הידיעות של כל העיתונים. אני חולה על כדורגל!

בגיל 33 אתה מחזיק מעמד 90 דקות כמו בחור בן 20. הסוד הוא לדעת למנן?
היה לי מזל עם הפציעות. הפציעה הקשה של הרצועות ב-2005 כבר לגמרי מאחוריי, וברגעים נקודתיים העקב עושה לי קצת בעיות, אבל זה נורמלי עם כמות המשחקים שאני משחק. אני לא שחקן שמתפוצץ על המגרש, אני יותר רגוע, וזה עוזר. כך גם לדעת למנן, לשחק יותר בקלות.

אבא שלך היה מאמן וכולם רואים בך כמאמן עתידי של בארסה. האם תוכל לעמוד בפני הלחץ הזה?
תחשבי שעכשיו אני עדיין מתחרה. עכשיו אני רוצה לשחק, להתחרות, ליהנות, אין לי את הצורך לעשות משהו אחר. מה שאני רוצה עכשיו זה להיות על המגרש, ובעתיד אני בטוח שאמשיך לעבוד בתחום הכדורגל. אני לא יודע אם ייצא לי להיות מאמן או מנהל ספורטיבי, אבל בטוח אמשיך בתחום כי אין דבר אחר שאני יודע לעשות.

מאיפה הגיע הכינוי ‘מכונה’ [maquiqa]?
[צוחק] זה חלק מהסלנג בכדורגל. כשאבא שלי היה מאמן ברובי, האנשים קראו לו מכונה, מפלצת… אלו מילים חיוביות שאתה נדבק בהן. אני קורא לכולם מאקי [קיצור של מאקינה – מכונה], כי כאן כולם מכונות!