המאמן הבא של בארסה התראיין לאתר סו-פוט.קום והעניק ראיון מעלף שתורגם בעבודה קשה על ידי אושר בוים.
🎙בשנים האחרונות הכדורגל התמקד בהיבט הפיזי, עד כדי כך שנראה שקשה להשיג עוד שיפור שם. האם הדבר היחיד שנותר לשפר הוא אינטליגנצית הכדורגל?
צ׳אבי: אני מסכים עם זה לגמרי. אתה צריך לשפר את האינטליגנציה של המשחק ולהתמקד בכישרון. הכל תלוי במאמנים כמובן. אבל היום באימונים 60% מהאימון מוקדש לכושר גופני ו-40% מוקדש לחלק הטכני. במילים אחרות, 0% מהזמן מוקדש למחשבה על המשחק, לפרשנות שלו. אתה לא יכול להיכנס למגרש רק עם מוטיבציה,ולצעוק: ‘ואמוס!’, ‘קדימה!’ זה עוזר, כן, אבל זה לא הכל. המוח הוא הדבר החשוב ביותר לעבוד עליו לעתיד בכדורגל.
🎙 איך אפשר לשפר את העבודה על ההיבט המנטלי של המשחק?
צ׳אבי: כדורגל הוא ספורט שבו אתה צריך לראות את המתרחש סביבך כדי למצוא את הפתרון הטוב ביותר האפשרי. אם אתה לא מתייחס לאחרים, אתה לא יודע כלום ואינך יכול לעשות דבר. יש את המרחב-זמן שצריך לתפוס במשחק הזה. ואם אתה לא מודע לזה ואתה לא חושב על זה, זה מסובך. מה עושה את ההבדל היום בכדורגל? זה כישרון. ומה זה כישרון? זו האפשרות לשלוט במה שאתה עושה ובמה שאחרים עושים, כי אתה משחק עם הראש שלך ולא רק עם הרגליים. אני אוהב את יוסיין בולט, הוא אתלט נהדר. פיזית, אף אחד לא מתקרב אליו. מי רץ יותר מהר ממנו? אף אחד. אבל עם כל הכבוד לו, הוא לעולם לא יעשה שום הבדל במגרש כדורגל.
🎙למה?
צ׳אבי: כי אנחנו לא יכולים להחליף את המהירות המנטלית ואת האינטליגנציה של המשחק עם יכולות פיזיות. זה בלתי אפשרי. (הוא קם והולך ליד חברו מתיאס). אם אעביר לך את הכדור מתיאס יעבור מצד אחד לצד השני. אתה צריך להסתכל איפה הוא נמצא לפני שאתה פועל. זה פשוט, נכון? להתבונן זה להעריך את המצב כדי להחליט טוב יותר. כשאתה מרים את הראש, אתה מתבונן, אתה מפעיל את הנוירונים שלך. מצד שני, אם אני נותן לך את הכדור ואומר לך: ‘תעביר את הכדור ומתיאס יחזיר לך אותו!’, אתה לא חושב יותר. אתה פועל בצורה מכנית.
🎙חלק ממרכזי הדרכה של מאמנים היום מאמינים שחזרה על אותם דברים מובילה לשלמות..
צ׳אבי: זה קורע לב. אם המאמן אומר: ‘צ’אבי, תעביר את הכדור למתיאס, שמעביר אותו לחוויאר, חאבייר לצ’אבי, שוב צ’אבי למתיאס, וכך הלאה לעשר דקות, מה הטעם? מה זה משפר? אולי הטכניקה של המסירה, בסדר, אבל מתי אנחנו מפעילים את המוח? אנחנו תקועים על עקרונות פיזיקליים מכאניים בסיסיים. במהלך האימון, חלק מהשחקנים אף מתבקשים לרוץ עשרה מטרים ללא סיבות מועילות: ‘אחרי המעבר, אתה צריך לרוץ!’ אבל איפה? למה? לרוץ זה טוב, לעשות את זה בצורה חכמה זה יותר טוב.
🎙האם שחקנים לפחות מנסים להבין למה כמה מאמנים מנסים לגרום להם לעשות את הדברים האלה?
צ׳אבי: לי, באופן אישי, תמיד היה את הרצון, הייתי אומר אפילו הסקרנות, להבין מה קורה על המגרש. למה? אֵיך? איפה?’ אלו שאלות שהייתי שואל את עצמי כל הזמן ואמשיך לעשות כשאהיה מאמן. לא לכולנו יש אותן מחשבות. יש שחקנים מקצועיים שלא מבינים מה קורה על המגרש. פשוט כי הם לא אומנו לפתח את הכישרון שלהם, לחשוב על מה שקורה איתם.
🎙אבל פיאז’ט (פסיכולוג שוויצרי) אמר שהאינטליגנציה היא מה שאנחנו עושים כשאנחנו לא יודעים באיזה מצב אנחנו נמצאים…
צ׳אבי: לא יכולתי להסכים יותר. אינטליגנציה היא היכולת להגיב ולהסתגל לבעיה שמעולם לא נתקלת בה. לדעת להיתקל במצבים שמעולם לא התמודדו איתם זו אינטליגנציה צרופה. זה נכון בחיי היומיום, אבל גם בכדורגל: ‘זה חדש, אני לא יודע את זה, אבל אני אנסה לצאת מזה’. המשחק של דני אלבס בצד ימין, בין הקווים של היריבה, בברנבאו, היה מרהיב. תמיד יש לנו הרושם שהוא נמצא בכל מקום. הוא שחקן מדהים. מדהים. אבל למען האמת, הוא לא משחק עם רגליים. הוא עושה את זה עם המוח שלו. אותו דבר עם וראטי. איך הוא משחק? עם הנוירונים שלו. הוא קטן, לא מהיר, אבל הוא חכם. הוא משחק הרבה כמוני. אם הוא לא היה משחק עם הראש, הוא לא היה יכול לשחק כדורגל.
🎙 בפעם הראשונה שראית את אינייסטה בלה מאסיה, אמרת לכולם: ‘אם הבחור הזה לא יצליח, אז הוא אידיוט..’
צ׳אבי: ובכן, אנדרס הוא מקרה מיוחד. יש לו כישרון יוצא דופן, הוא לא יכול היה להיכשל, בלתי אפשרי. היה עוד אינייסטה בבארסה. תמיד אזכור את שמו: מריו רוסאס. אם היית רואה איך הוא שיחק בגיל 15, 16 או 17, היית אומר: ‘כשהבחור הזה יגיע לקבוצה הראשונה, הקאמפ נואו יתחיל להזות’. הוא היה שילוב של לאודרופ ומסי, באמת. הוא שיחק בשתי רגליים, כדרר, היה תחרותי. היה לו הכל, אבל הוא הלך לאיבוד. זה זעזע אותי. אולי הוא לא היה מספיק מקצועי או שלא היה לו מנטליות חזקה, לעולם לא נדע. גיל ההתבגרות הוא תקופה מכרעת בחיים, האישיות שלך עדיין לא בנויה לגמרי וקל מאוד לעשות טעויות. אתה מלא ספקות: ‘האם אצליח לשחק בבארסה? האם תהיה לי הרמה לליגה הראשונה’?’ ‘האם אגיע לנבחרת? אתה יכול לתקן את הבעיות האלה אם אתה יציב נפשית ויש לך משפחה תומכת. הייתה לי הזדמנות להיות תמיד מוגן על ידי המשפחה שלי. גם משפחתו של אנדרס הייתה מדהימה ולימדה אותו ערכים. אבל יש שחקנים שיש להם חיים כאוטיים, עם הורים מסובכים. כשאין לך תמיכה או למי לפנות, זה קשה.
🎙 אתה מאוד בטוח בעצמך. אבל לפני הזכייה בתארים עם בארסה וספרד, היו לך הרבה ספקות. איך השתנית משחקן שאף אחד לא האמין בו לשחקן שמהווה דוגמא?
צ׳אבי:שימת הספקות בצד היא חלק מחובותיו של כדורגלן. היום אני ותיק, אני יותר בוגר אבל כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שתמיד למדתי הרבה דברים. ב-2005, כשהחלמתי מפציעה, כמה אנשים אמרו לי: ‘לעזאזל, זה מבאס הפציעה שלך- לא פעם עניתי: לא, על מה אתה מדבר? בלי הפציעה הזאת לא הייתי מבין שעלי לדאוג לעצמי טוב יותר. לפני כן, בחיים שלי לא הייתי בחדר כושר. לא היה לי טונוס שרירים, זה היה קשה. הברך שלי אמרה לי: ‘היי, בחור, אתה הולך לחדר כושר, כי אם נמשיך ככה, לא נשחק הרבה משחקים’. זה היה שיעור בחיים. פויול, ואלדס ואני סבלנו בתחילת הקריירה שלנו. זה היה מסובך עם בארסה״.
🎙 למה אתה מתכוון כשאתה אומר שסבלת בתחילת הקריירה שלך בברצלונה?
צ׳אבי: אנשים נהגו לומר לי שאני הסרטן של בארסה, שאין לי את היכולת לשחק במועדון הזה. שאיתי, לעולם לא נזכה בליגת האלופות. הם אמרו שאינייסטה ואני לא מתאימים. אינייסטה וצ’אבי ביחד על המגרש? זה היה טאבו עד הגעתם של רייקארד ולואיס אראגונס. הם אלה שגרמו לנו לשחק ביחד בפעם הראשונה. הם האמינו בנו. ועשינו אותם גאים. למרבה המזל, זכינו בתארים. בלי זה, היינו מתים. זה עניין של כדורגל. כדאי לזכור שברגע שתהפוך למקצוען, תיחשף. מה שמצחיק בכדורגל הוא שכולם חושבים שהם מבינים את זה. אנשים שחושבים שהם יודעים כדורגל הם רבים אבל כל מה שהם עושים זה לבקר ולבקר. לכן חיוני שיהיו לך רעיונות ברורים.
🎙 האם בגלל הרעיון הברור הזה מכנה אותך מראדונה מאסטר כדורגל’?
צ׳אבי: זה נחמד, נכון? שזה בא ממראדונה, אליל. אבל אני לא גאון כדורגל. אני רק תלמיד בית הספר של קרויף, וקרויף סיכם את הכדורגל במשפט: ‘כדורגל צריך לשחק עם המוח’. נאלצתי להשתמש במוח שלי כדי לשחק כדורגל. אני לא אמבפה. איך הוא משחק? הוא רץ, דוחף את הכדור, חולף על פני שחקן. אין לי רגליים של אמבאפה, אבל אני משתמש במוח שלי. ככה אני מפצה. הגעתי לבארסה כשהייתי בן 11 ומהיום הראשון, נאלצתי להבין כל מה שעשיתי. אנחנו לא יכולים לשחק כדורגל אם אנחנו לא מבינים את כל מה שקורה על המגרש. זה עמוק יותר מסתם המגע בין כף הרגל לכדור. כל הרהור, כל שאלה פותחת נקודות מבט חדשות. למה מבקשים מאיתנו לרווח ולתת שטח אחד לשני? או לפתוח את המשחק? זה היגיון. תאר לעצמך שיש לי את הכדור ואני רוצה לתת אותו לחבר לקבוצה אבל יריב נמצא בין שנינו ורוצה לקחת את הכדור. אם יש מספיק שטח ביני לבין החבר לקבוצה שלי, השחקן השני לא יכול לעשות כלום. אני חושב ככה: ‘אם הוא בא אלי, אני מעביר את הכדור לחבר שלי’. ובאם, הכדור כבר בכיוון השני. אם אנחנו נמצאים בשטח מצומצם, אנחנו יכולים בקלות לאבד את הכדור. זה האקורדיון של קרויף. כשאין לנו את הכדור, מה עלינו לעשות? להגן גבוה וקצר. למה? בשביל פאקינג לחנוק את היריבה על ידי סגירת שטחים. ככל שאנו נותנים ליריבה פחות מקום, כך יש להם פחות סיכוי להגיע לשער שלנו. מה זה כדורגל? זה מרחב-זמן.
🎙 באופן קונקרטי, מה אתה עושה כדי ״לתפוס״ את המשחק?
צ׳אבי: מה עלי לעשות כשיש לי את הכדור? לחפש אזורים עם שטח כדי להרוויח זמן לחשוב. מה עלי לעשות כשאין לי את זה? חתוך את השטח של היריב כדי לא לאפשר לו למצוא פתרונות. אם זה נעשה נכון, היריב מוגבל לטעות במרחב-זמן. יש לו פחות מקום להזיז את הכדור, וגם פחות זמן לחשוב. בקצרה, כדי להכניס את כל זה לפרספקטיבה, צריך לשים לב להרבה פרטים. לדוגמה, אם אני מקבל את הכדור על קו החוץ, אני צריך להיות מסוגל לעמוד בצורה שתיתן לי את ההזדמנות להסתכל על מה שקורה על המגרש. אם אני מסתכל לכיוון היציע או לקו החוץ, מה הטעם? זה פשוט, אבל אני עדיין רואה שחקנים עושים את זה,מה אתה עושה?, איך אתה יכול להפנות את הגב למשחק? לא לא לא! אתה צריך להסתכל כמו שצריך על המגרש. אם אני מקבל את הכדור ומנסה לשים את עצמי במצב שיגרום לי לראות את המגרש, אני רואה הכל. אני לוקח את המידע על החלל וחוסך זמן לחשוב. זה הגיוני, נכון? ובכל זאת כמה שחקנים מכניסים את עצמם למצבים מסובכים ומשחקים על הקו, אבל למה? הרי אתה תצטרך להסתובב, וזה יבזבז זמן יקר. לאבד זמן בכדורגל זה כמו לאבד זהב.
🎙 מהי האיכות הכי גדולה שלך, לדבריך?
צ׳אבי: כמו כולם, בוודאי יש לי משהו מולד. טכנית, אני לא רע. אבל התכונה הכי גדולה שלי היא המהירות המנטלית. אני אוהב ״טורוס״’. כולם רואים בזה תרגיל חימום פשוט, זה לא! זה לא רק משהו שאתה עושה בשביל הכיף, אלא בשביל ללמוד. זה נהדר עבור הטכניקה, עבור מהירות הביצוע, עבור חזון המשחק. זה מאפשר לך לעבוד על המסירות לקו המשחק הבא, להבין היכן השחקן ממוקם, איך למקם את עצמך. ב’טורו’ אתה לא יכול להיות עם הגב לאחרים, יש לך סקירה של כל מה שקורה. אז, אתה עובד גם על אלטרואיזם. אם אתה צופה שחבר לקבוצה יהיה במצב מסובך אם תעביר לו את הכדור, אל תתן לו. הסתכל למקום אחר, לעבר הקו השני. היה חכם עם חבריך לקבוצה, אל תכניס אותם לצרות.
🎙 כיום, הכדורגל מלא בסטטיסטיקה.
צ׳אבי: מצחיק אותי לראות את כל ה-GPS האלה שהם שמים על הגוף שלנו. כי כשהם מסתכלים על הנתונים, הסטטיסטיקאים אומרים לעצמם: ‘ב-100 מסירות, 80 היו מדויקים. ‘ אה באמת? ואיך אתה יודע שהם היו טובים? אתה יודע איך סופרים אותם? מבחינתם זה תקף מהרגע שהשחקן שולט בכדור ששלחתי אליו. זה מסירה טוב ל-GPS. אז כן, אולי הבחור שלט בכדור, אבל יש לו ארבעה יריבים על הגב. אז לא, זאת מסירה גרועה. המסירה הטובה הייתה במקום אחר, למי שהיה נקי משמירה, ה-GPS לא מזהה את זה. אם זה היה מספיק כדי להיפטר מהכדור בדרך כלשהי על ידי הכנסת חבר לקבוצה לקושי, אני לא רואה את האינטרס של סטטיסטיקה. יש לי אחריות לא לאבד את הכדור, אבל יש לי גם אחריות לזה שהחבר שלי לקבוצה לא יאבד אותו. ההבדל בין קבוצות גדולות לקבוצות בינוניות טמון באיכות רשת המסירות. הבעיה היא שסטטיסטיקה לעולם לא תחליף את התחושות. נתנו לך להאמין שלמודריץ היה משחק רע מול פ.ס.ז’. מצטער? כן, הוא איבד כמה כדורים, אבל הוא הרוויח שטח, הוא הקל על חבריו ופגע בפ.ס.ז’. תרומתו בלתי ניתנת למספור. אם אתה לא רוצה לקחת אחריות על איבוד הכדור, עשה את זה כמו מודריץ’ או אינייסטה: שמור על הכדור, תרוויח מקום ותראה איפה השחקן הפנוי. תמיד יש מישהו פנוי. תמיד. אתה יודע למה? כי תמיד יש את האפשרות לתת את הכדור לשוער. כשהמשחק מתחיל, אנחנו אחד עשרה נגד אחת עשרה, אבל כשיש לך את הכדור, יש עשרה יריבים שרוצים לקחת אותו, לא אחת עשרה. תמיד יש שחקן חופשי. אלו שאומרים ההפך משקרים. לאחרונה, אנשים הוזים כשהם צופים בסיטי: ‘אלוהים, הם משחקים ממש טוב!’ אבל הם משחקים טוב כי גווארדיולה מבלה את ימיו במציאת דרכים לגרום להכל לעבוד טוב יותר עבור השחקנים שלו.
🎙 חלק מהמאמנים גם מבלים את ימיהם במציאת פתרונות עבור השחקנים שלהם, אך בכך שהם גורמים להם להתגונן.
צ׳אבי: הרוב, כן. בין אם בהגנה ובין אם בהתקפה, כולם מחפשים את השחקן החופשי, אבל לא מאותן סיבות. גווארדיולה רוצה למצוא פתרונות כדי ששחקניו ילכו לעבר השער. אחרים רוצים למצוא דרכים למנוע מהיריב להגיע לשער שלהם. סימאונה עושה את זה טוב מאוד, למשל.
🎙אתה נחשב כמו מנהיג הכדורגל ההתקפי. האם מבחינתך אפשר לשבח את הכדורגל ההגנתי באותו אופן כמו הכדורגל ההתקפי?
צ׳אבי: הגנה טובה יכולה להיות אומנות, בדיוק כמו לתקוף. זה נכון, ואני מכבד את זה. הצער הגדול שלי הוא שההיבט ההגנתי והפיזי השתלט על ההתקפי, הטכניקה והכישרון. בקצב הזה, כולנו נשתעמם מלראות כדורגל.
🎙 אבל האם אתה מודע לכך שחלק מהאנשים משתעממים בזמן שהם צופים בבארסה?
צ׳אבי: זה מדהים! איזו קבוצה משעממת? בארסה או הקבוצה שמשחקת נגדם? לפעמים אני שומע: ‘בארסה לא מספיק מסוכנת’. אבל איך אתה יכול להיות מסוכן כשיש לך אחד עשר שחקנים מול השער? זה בלתי אפשרי. הקבוצה שמשחקת מאחור היא לא הקבוצה שמנסה לשחק. זה לא משעמם כשאתה צופה בקבוצות מאבדות זמן או שולחות את הכדור ליציע כדי לשבור את הקצב? מול קבוצות אולטרה-הגנתיות קרה לי ששאלתי את עצמי: ‘אבל איך אני יכול למצוא שטחים? אין. אבל, תמיד יש כאלה. צריך להזיז את הכדור מצד אחד לצד השני, לזוז, לזוז שוב, והנה, יש מקום. ביליתי את חיי בחיפוש אחר זה, בחיפוש אחר דרכים. איפה יש שטח? איך לגרום לזה לקרות? סובבתי את הראש לכל הכיוונים, כינו אותי ‘הילדה מ”מגרש השדים”‘. אני לא מסובב את הראש שלי ל-360 מעלות כמוה, אבל יש משחקים שבהם סובבתי את הראש שלי יותר מ-500 פעמים.
🎙 לפי חוקר נורבגי, אתה מייצר 0.8 מידע בשנייה. למה לעשות את זה כל כך הרבה?
צ׳אבי: המוח שלי עובד כמו מעבד: הוא אוגר נתונים, מידע. סיבוב הראש עוזר לי לעשות את זה. וזה לא רק חשוב, זה חיוני לשלוט במרחב-זמן. אני חושב: החבר שלי לקבוצה מסומן על ידי שחקן הגנה, אז אני מסובב את הראש כדי לחפש פתרון אחר. השחקן היריב אומר לעצמו: אני הולך לקחת ממנו את הכדור, הוא עם הגב אליי, הוא לא רואה אותי’, חוץ מזה שראיתי אותו. בדיוק כפי שראיתי שהשחקן ששמר את חבר שלי מקודם מתקדם במקביל לכיווני. לפני שהם מגיעים אליי, העברתי את הכדור לאותו חבר לקבוצה שהשתחרר. מצאתי רווחים, פתרונות תוך כמה שניות. מה מסי עושה היום? למה אין לו השוואה? כי יש לו הכל. הוא לא מבצע מסירןת אקראיות. הוא לא נפטר מהכדור בדרכים מטופשות. לא, מסי מושך את המגנים ואז, פאם, הוא מעביר לחבר החופשי. ואני חושב: אלוהים ישמור, הוא כדרר על ארבעה שחקנים ויצר שטח עבור החברים שלו. הוא טוב מאוד.
🎙 לא לכולם יש הזדמנות לקבל את מסי בקבוצה שלהם…
צ׳אבי:גם לא כולם משחקים בבארסה. ברצלונה משחקת משחק שונה מאוד מאחרות, כי אנחנו לומדים לחשוב. כשהלכתי לנבחרת אלה ששיחקו בקבוצות אחרות לא שיחקו באותו אופן. הם לא ראו כדורגל באותה צורה. זה היה אותו דבר כששחקנים חדשים חתמו בבארסה. בפעם הראשונה שראיתי את אבידל, הייתי הרוס…
🎙 הוא היה אסון?
צ׳אבי: לא, לא כל כך, אבל הוא לא היה ברמה של בארסה. ואז הוא התחיל לחשוב על המשחק, להתבונן, לשאול שאלות, למצוא תשובות. היכולת הזו להסתגל במהירות אפשרה לו להפוך למגן הטוב בעולם. לפחות בעיניי. הוא היה מדהים. אבידל ממחיש זאת: עם קצת גירוי, שיקוף וסבלנות, כולם מסוגלים לשחק חכם יותר.
🎙 למה שלא נעורר יותר יצירתיות אם זה כל כך פשוט?
צ׳אבי: כי אנחנו נוטים להאמין שזה בלתי אפשרי. אם אהיה מאמן, וזו רצוני, ארצה שהכדור יהיה אצל הקבוצה שלי. מתי אני רגוע במגרש? כאשר לקבוצה שלי יש את הכדור. כמאמן, זה יהיה אותו דבר. מה אמר קרויף? ‘יש רק כדור אחד’. והוא צדק, אם יש לי את זה, אני אפילו לא צריך להתגונן, אלה האחרים שצריכים לרוץ אחריו. אם הם גונבים אותו, אני צריך להחזיר אותו מהר. אני רוצה שיהיה לי 99% החזקה, 100% אם אפשר. הכדור הוא מה שממריץ את השחקנים. בכדורגל, בכל מקרה, יש שני סוגי מאמנים: אלה שחוששים לקבל את הכדור כי הם לא יודעים מה לעשות איתו, ואלה שמפחדים שלא יהיה להם כי הם לא יודעים לחיות בלעדיו. אלו שתי דרכי חשיבה שונות הדורשות אינטליגנציה. אבל בבקשה, תן לי את הכדור.
🎙 זה כל כך קשה לא להיות עם הכדור?
צ׳אבי: בלי הכדור, אני מפחד לא ליהנות מהמשחק. אתה צריך לשחק עם אינייסטה כדי לדעת מה המשמעות של הנאה. צריך להחליף מסירות עם מסי כדי להבין את זה. ‘פאם, פאם, פאם’. לליאו, ואז אינייסטה הגיע. ואז גם בוסקטס מגיע. היו לנו שש או שבעה מסירות ברצף. אפילו לא עשינו את זה כדי לתקוף. אלא להנאה צרופה.
🎙 מסי ואינייסטה ממשיכים לעשות ‘אחד-שתיים’ כשהם במרחק שני מטרים אחד מהשני. חוץ מהנאה, בשביל מה זה נועד, באופן קונקרטי?
צ׳אבי: כדי למשוך את היריב. אני אומר לחבריי לקבוצה: ‘בואו נשחק ביחד, אתה ואני’. ‘פאם, פאם, פאם’. גם אם אנחנו ביתרון 2-0, אנחנו רוצים לעשות את זה.
🎙 אז אתה, בערך, רוצה להשפיל את היריבים שלך.
צ׳אבי: לא, בכלל לא. אם נתחיל לעשות את המסירות הקטנות האלה, זה בגלל שיש מקום לעשות את זה. ואם יש מקום, זה אומר שהיריב שלנו מחכה לנו מאחור. שחקן נמשך באופן טבעי לכדור, גם אם הוא משחק בקבוצה שאוהבת החזקה או לא. והוא אוהב את זה אפילו יותר אם הוא מפסיד. כדי לעשות קאמבק, יהיה צורך לקחת את הכדור, אז בשלב מסוים, הם יבואו לעצור אותנו. אנחנו לא יכולים לתת להם את הכדור. מה היריבה רואה? שני שחקנים, נשמרים על ידי ההגנה, מתמסרים זה לזה ליד הקו. בעוד למשל שמה שמסי מחפש באמת הוא דרך למצוא שטח, למשוך אליו שחקנים כדי לשחרר את חבריו לקבוצה כדי שיוכל להעביר להם את הכדור.
🎙אז יש משהו מכני.
צ׳אבי: לחזור על אותם דברים זה טוב רק אם אתה מבין למה אתה עושה את זה. ביליתי את חיי בקבלת הכדור מאחור, הסתובבתי והסתכלתי היכן היו היריבים. ואז, המוח שלי אומר לי: ‘הנה בצד הזה יש שלושה ובצד השני רק שניים,ובכן, אני הולך להעביר את את הכדור לצד השני. לפעמים אני רואה משחקים בטלוויזיה, ואני אומר: ‘טוב, הם תוקפים לא טוב’. לעתים קרובות הם עושים את זה בצד שבו יש יותר יריבים. אבל למה? אתה לא יכול לתקוף טוב אם אתה בחסרון מספרי. כששיחקתי עם אלבס ומסי, לעתים קרובות תקפנו שלושה נגד אחד, בסדר. שלושה נגד שניים, בסדר. שלושה נגד שלושה. אבל זה היה המקסימום. ברגע שאתה נמצא בחסרון מספרי, אתה צריך לשנות את המשחק לאזור יש בו מקום וזמן.
🎙האם כשאתה צופה במשחקים בטלוויזיה, למרות הזוויות השונות של המצלמה, אתה מצליח להבחין במושגים האלה של מרחב-זמן?
צ׳אבי: כשאני צופה במשחק, אני עושה את זה עמוק. אם חבר מדבר איתי במהלך משחק, אני אומר: ‘שקט, אני מנסה להבין! צפייה במשחק כדורגל זה כמו צפייה בסרט. אם תסיח את דעתי, אני לא מבין כלום בדיאלוגים בין השחקנים. דבר איתי מתי שתהיה הפסקת במשחק. אל תהיה כמו אשתי: צ’אבי, אני לא יודעת לגבי זה.. ‘ אני לא עונה. אני כל כך שקוע במה שאני רואה. חשיבה היא כל מה שיש לי בכדורגל. אני לא מסי: הוא מכדרר ארבעה בחורים. אני לא.
🎙 אולי הם אף פעם לא לימדו אותך איך לעשות את זה.
צ׳אבי: אי אפשר ללמוד את זה. כשאתה לא מהיר ולא מיומן כמוני, אתה מפצה בתכונות האחרות שלך. על ידי נגיעה נכונה, כן, אני יכול למחוק יריב, אבל אחרת, האם כבר ראית אותי עובר שחקן ישירות? לעולם לא.
🎙 “למה?
צ׳אבי: לא נוח לי עם זה. זה לא אני. אני לא טוב עם זה. אני מרגיש בנוח כשזה מגיע ליצירת עליונות מספרית. תן לי את הכדור ואני לא אאבד אותו. כי אני חושב. כי אני צופה. כי אני מתאמן על זה כל חיי. כי זה כתוב עמוק בתוך הנוירונים שלי.
🎙 מעבר למה שלמדת בלה מאסיה ותוך כדי צפייה במשחקים בטלוויזיה, אתה גם מעריץ של קטיף פטריות ובייבי-פוט. האם הפעילויות הללו עזרו לך במשהו?
צ׳אבי: יש לי כמה דברים שאני תמיד עושה, זה כמו אובססיה. כשנכנסתי לחדר הזה, ניתחתי איך הוצבו הכיסאות, השולחנות. אני תמיד רוצה לשבת איפה שאני יכול לראות את כל החדר. זה רפלקס, אני תמיד עושה את זה. כי אני אוהב לשלוט. אני לא אוהב הפתעות, למשל, אני רוצה לדעת מה יקרה. יש לי יכולת ארגונית גם ביומיום. אני יודע מה אני צריך לעשות שעה שעה, בלי צורך בתזכורת. האג’נדה נמצאת אצלי במוח.
🎙 נראה שאתה די טוב בטטריס, נכון?
צ׳אבי: אתה צוחק עלי? הייתי אלוף. אתה רואה את השברים נופלים כל כך מהר? ובכן, זה הייתי אני. לא שיחקתי שום דבר אחר בגיימבוי. זה משחק שבו אתה לא יכול לעשות כלום: אתה צריך להתאים את הכלים לכיוון מסוים, לצפות את אלו שייפלו. זהו משחק פאזל שמעיר את היכולות הקוגניטיביות שלך. לפעמים אתה לא יכול לשחק טטריס, אז יש לך קצת מקום פנוי, אתה צריך לדעת מה לעשות איתו, לנחש את הצורה שתגיע, לבחור את הרגע הנכון לגרור אותו למקום כזה ואחר. זה מרחב-זמן, כמו כדורגל. כל מי ששיחק טטריס יודע למה אני מתכוון. אתה עושה בלוק שלם ומשאיר מקום שיתאים לצורה הגדולה כך שהיא תתאים היטב. זה לחשוב על הפעולה הבאה. וההכנה לפעולה הבאה בטטריס זהה לכדורגל, היא חיונית.
🎙 האם אתה רואה לבנים גם כשאתה על המגרש או שזה שונה?
צ׳אבי: זה שונה. אני מחשב את קווי המסירה, את המרחקים. אני מנסה לתקן גם אותם: ‘למה חבר שלי לקבוצה בא שני מטרים ממני? הישאר במרחק של 30 מטר!’ אני האדם הכי מאושר בעולם על המגרש כשאני רואה שיש תנועות, כי זה מגדיל את אפשרויות המסירה. לאחר שלקחתי את המידע, רגע לפני הביצוע, המוח שלי שולח לי סוג של איתות: ‘זה עכשיו שאתה צריך להעביר את הכדור’. זה קורה לי כשכל הגורמים המרחבי-זמניים נמצאים במקום. ובדרך כלל, זה עבור מסירות מכריעות.
🎙אמרי אמר שהוא רוצה שהשחקן שלו יהיה יותר חכם ממנו. איך אתה יכול להתמודד עם קבוצת שחקנים שלא רואה את המשחק כמו שאתה רואה?
צ׳אבי: אני אנסה ללמד אותם את הרעיון שלי בכדורגל. הקפד לעורר כישרון. ברור, אני לא אתעלם מההיבט הפיזי, שהוא הכרחי, אבל אני מתכוון שאני לא רוצה שהמגן שלי רק יבזבז את זמנו בהגנה. לא לא. אני רוצה שהוא ישחק, שיתקדם. שאל את מסצ’ראנו אם הוא לא למד לשחק כדורגל בברצלונה. הוא היה צריך להסתגל. הוא היה חכם. כמו אבידל ואומטיטי. אומטיטי הוא הבלם הטוב ביותר, לא? למה? כי הוא לא מבלה את זמנו רק בהגנה. הוא משחק, הוא חושב, הוא הולך קדימה, הוא צופה מראש. בליון הוא החזיר את הכדור, ואז שמח לתת אותו רק לקשר, שעשה את העבודה שלו. בבארסה צריך להשתתף יותר, זה מקל על העבודה של הקשר. כשהוא הולך קדימה, זה נותן לו אפשרות טובה יותר להעביר את הכדור. זה גם נותן לו מקום וזמן לחשוב.
🎙 מה עם דמבלה?
צ׳אבי: הוא יצטרך קצת זמן. בארסה היא כמו מבחן גמר לכדורגלן. זה כאילו דמבלה עובר תואר שני כרגע כי לא כולם יכולים לשחק במועדון הזה. למה? כי אתה צריך לדעת דברים פי שלושה יותר מאשר במקומות אחרים. בארסה משחקת בקושי של שלושים מטר של משחק. לדמבלה יש הרבה כישרון, הוא מהיר מאוד, אבל כאן, הוא לא הולך לקבל את השטחים שהיו לו בדורטמונד או ברן. היה לו יותר מקום ויותר זמן שם.
🎙 מה הוא יעשה אז?
צ׳אבי: הוא יצטרך ללמוד לחשוב מהר יותר, בכמה אלפיות השנייה. כאן נראה אם יש לו את המנטליות. הוא חייב לומר לעצמו: ‘אני שחקן בארסה. אתה צריך להיות חזק נפשית, יש שחקנים ממוצעים שבילו חמש עשרה שנים בבארסה, כי היה להם אופי. ויש כמה שחקנים מצוינים שלא עשו כלום כי הם לא יכלו להתמודד עם לחץ. באימון, כשראית אותם, היית אומר לעצמך: ‘הם ישברו הכל. הם הולכים להיות אגדות’. אבל לא. ברגע שנכנסו למגרש הרגליים החלו לרעוד, הם לא רצו את הכדור יותר. והיית תוהה: ‘לעזאזל, מה קורה להם?’
🎙 האם זה הפחד המפורסם שעליו מדבר חורחה ולדאנו?
צ׳אבי: נזהו זה. החוזק המנטלי הוא זה שמייצב את הביצועים. זה מה שמחזק אותך. כשיש אש, מרסלו, מודריץ’ או סרחיו ראמוס לא מתחבאים. להיפך, ברגע זה הם מופיעים. מה עשה לוקאס ואסקז מול פ.ס.ז’? הוא נכנס למגרש עם הרצון לנצח. טיל. הבחור אפילו הלך לקימפמבה. ושם אתה אומר לעצמך: ‘מה הוא עושה? הוא משוגע או מה?’ לא, הוא פשוט חזק נפשית.
🎙 שיחקת בברצלונה, שיש לה פילוסופיית משחק מאוד ספציפית. אבל גם שיחקת עם הרבה שחקנים זרים.
האם ישנן צורות שונות של אינטליגנציה משחק לדעתך?
צ׳אבי: אין לזה שום קשר ללאום אלא לאופי של כל שחקן. ברור שלברזילאי אין את אותו חזון חיים כמו לגרמני. באופן כללי, הם די שובבים. הם מיחסים את הבעיות טוב יותר. כשאתה רואה את מרסלו, אלבס או ניימאר, יש לך הרושם שהם משחקים ברחוב, בלי לחץ.
🎙 גודין, שהוא אורוגוואי ובלם, אומר שהאחריות שלו כל כך כבדה שהוא אף פעם לא נהנה על המגרש. אתה יכול להבין אותו?
צ׳אבי: כשיש לך תחושת אחריות, אתה סובל יותר. חייתי כך כל כך מוקדם בקריירה שלי. אתה רוצה לעשות דברים כמו שצריך, לגרום לאנשים לכבד אותך. אתה רוצה להצליח, אז כמובן שאתה לא נכנס למגרש כדי להתבדח. ובכל זאת, הוא חייב ליהנות מתישהו. אי אפשר שלא ליהנות.
🎙 האם אתה חושב שגודין שולח כל כך הרבה כדורים ארוכים כדי להימנע מהלחץ שהוא מרגיש או שהוא בעצם נהנה מזה?
צ׳אבי: גודין הוא בלם יוצא דופן. הוא לא עושה את זה כי הוא נהנה מזה. אבל אנחנו לא משחקים באותה עמדה, אז אני לא ממש יודע. אבל היי, אני לא מבין איפה התענוג לעשות את זה בכל מקרה(בלהעיף כדור ארוך). תעשה את זה בדקה ה-93 של המשחק, כדי שתהיה לך שליטה על התוצאה, למה לא. אבל בדקה -60 או ב-70, מה הטעם? עדיין יש לך זמן למצוא פתרון. להעיף את הכדור זאת תבוסה אינטלקטואלית!
״האם אני באמת לא יכול לעשות שום דבר אחר שם?’ כאשר אתה עם הכדור ואתה מאבד אותו שוב, אתה נותן החזקה חדשה בכדור ליריב. אל תעשה את זה. מצא שטחים, העביר את הכדור לשוער, כדרר, קבל כדור חוץ על ידי זה שבעטת בכדור על השחקן שמולך, תעשה משהו! כל דבר! אבל אל תעיף אותו! תחושת האחריות שלי מונעת ממני לעשות זאת.
🎙 מה אתה מרגיש כשאתה עושה בחירה גרועה?
צ׳אבי: אני מרגיש את הלב שלי יוצא מהחזה שלי.
