״אבא, באמת שיחקת עם מסי?״ שואל דן, בנו של צ׳אבי הרננדס, בן שש.
״כן״.
״ניימאר?״
״כן״.
״פלֶה?״
״לא, לא, לא חחחח״.
״כריסטיאנו?״
״לא, אבל שיחקתי נגדו הרבה פעמים״.
״אתה באמת מכיר את מסי, אבא? יש לך את המספר שלו בטלפון? יש לך את המספר של כריסטיאנו? אתה באמת מכיר את לאמין?״.
צ׳אבי הרננדס, בן 45, מסתובב במסדרון שמעוצב כמוזיאון בבית המשפחתי שלו במרכז ברצלונה, מוקף במאות חולצות כדורגל שהוא לבש או החליף עם יריבים. הוא אחד מבודדי השחקנים בהיסטוריה ששיחקו יותר מ-1,000 משחקים מקצועיים, 767 מתוכם עבור הקבוצה הבוגרת של בארסה.
אחר כך יש את החולצות שאסף ב-133 המשחקים שלו בנבחרת ספרד. ולא נשכחים הגביעים, כל כך הרבה גביעים, אישיים וקבוצתיים. הוא נבחר לרשימת הרכב כל הזמנים של פראנס פוטבול, שעומדים מאחורי ׳כדור הזהב׳. לצד רונאלדו, מסי, מרדונה, מאלדיני והרונלדו הברזילאי. וכמובן שהוא מכיר או הכיר את כולם, למקרה שבנו ישאל שוב.
״הילדים שלי התחילו להבין שאבא אכן עוסק בכדורגל,״ הוא מספר בחיוך נבוך.
״אנחנו לא דיברנו על זה יותר מדי, רצינו שהם ייהנו מחיי נורמליים. אבל אז יש להם FIFA והם רואים את השחקנים. בבית ספר הילדים אמרו: ‘אבא שלך היה מאמן בארסה!’ והבן שלי ענה: ‘הוא? אני לא יודע.’ אז הוא חזר הביתה ואימת אותי. לא יכולתי לשקר.״
״הבן שלי אוהב את לאמין יאמאל ופדרי. הוא אוהב בארסה. הבת שלנו בת תשע. היא אוהבת את לבנדובסקי ואת ראפיניה. אנחנו משפחה שרופה על בארסה. כשהקבוצה משחקת, אנחנו צופים גם בקבוצה של הגברים וגם בקבוצה של הנשים. הילדים אוספים מדבקות גם של הגברים וגם של הנשים. אנחנו שמחים שבארסה עושה כל כך טוב. הרבה אנשים חושבים שאני לא אהיה מאושר כי אני כבר לא שם, אבל אני מאוד שמח על ההצלחה של הקבוצה ושל האנזי פליק.
״יש לנו קבוצה מעולה שרק תלך ותשתפר כי היא כל־כך צעירה. האנזי בא לכאן כדי לראות אותי, שוחחנו במשך שעתיים. יש לנו מערכת יחסים טובה והוא אמר לי: ‘תודה רבה. מה שעזרת לבנות כאן בקבוצה גורם לי אושר. השחקנים מתאמנים קשה וחלק מהמנטליות שלהם מגיע ממך״.
״אבל אם תשאלו אותי אם אני שמח וגאה שנתתי בכורה ללאמין ולפאו קוברסי, כמובן שכן. לאמין הוא גאון כדורגל. הוא יהיה הטוב ביותר״.
“אלו הזיכרונות שלי, בעיקר זיכרונות טובים,” אומר צ’אבי, שמח להראות לנו את אוסף המזכרות שלו. “אני רוצה שהילדים שלי, המשפחה והחברים שלי יראו את זה. הייתה לי זכות גדולה לחיות את החיים האלה. מעולם לא חשבתי שתהיה לי הקריירה שהייתה לי. המטרה שלי הייתה לשחק בלה ליגה. החלום היה לשחק בבארסה אבל בראש שלי זה היה בלתי אפשרי לעשות מה שעשיתי. לזכות בגביע העולם עם ספרד. ארגנטינה, ברזיל וגרמניה זכו בגביע העולם, לא ספרד. “יותר מזה, נהניתי מזה. שיחקתי בגמר גביע העולם ללא כל מתח או עצבים. הרגשתי מתח לפני המשחק, אבל במשחק עצמו הייתי רגוע. הייתי בפסגת הכדורגל, אני לא יכול להתלונן. “כך היה גם בגמר ליגת האלופות. נגד יונייטד בשתי הפעמים, במיוחד בוומבלי, חשבתי לעצמי, ‘תנו לי את הכדור, תנו לי את הכדור!’ אלו הזיכרונות הכי טובים שלי. לא רק לנצח, אלא ליהנות מהמשחק. המנטליות של יוהאן קרויף (על שטיח הכניסה מחוץ לבית המפורסם כתובות המילים: ‘Salid I Disfrutad – יוהאן קרויף: ‘צאו ותיהנו’). “ואכן נהנינו. שני הניצחונות בליגת האלופות נגד יונייטד היו בין ההופעות הטובות ביותר שלנו, אישית וקבוצתית. וומבלי (ב-2011) היה הופעה כמעט מושלמת. במחצית המשחק ההוא, הייתי ממש כועס. הגיע לנו להוביל 3-0 והתוצאה הייתה 1-1. הרסתי בקבוק מים וצעקתי, ‘מה זה, זה בלתי אפשרי!’ לא הייתי כזה בדרך כלל. הרגשתי שאנחנו טיפשים. היינו הרבה יותר טובים במחצית הראשונה. “במחצית השנייה, הבקענו עוד שני שערים והגיע לנו לנצח. אני זוכר את הפנים של וויין רוני 10 דקות לפני הסוף. הוא הסתכל עליי, נמאס לו. אני חושב שהם הרגישו שהגיע לנו לנצח. אחר כך, במסיבת העיתונאים, סר אלכס פרגוסון אמר שזו הייתה הקבוצה הטובה ביותר שהוא אי פעם התמודד מולה. זה היה מדהים לשמוע.” “ברומא, 2009, יונייטד היו פנטסטיים ב-20 הדקות הראשונות. סבלנו מאוד. שלוש הזדמנויות. כריסטיאנו רונאלדו ואז ריבאונד. פיקה ופארק. אם יונייטד היו מבקיעים, זה היה משנה הכל, אבל אחרי שסמואל (אטו) הבקיע, שלטנו במשחק לחלוטין.”
אנחנו חולפים על פני הפרסים. שלוש פעמים, צ’אבי נבחר בין שלושת השחקנים הטובים בעולם בעידן שנשלט על ידי שניים, מסי ורונאלדו. ואז יש את החולצות שלבש בגמרים עבור ברצלונה וספרד. “שמרתי את החולצות שלי מהגמרים ששיחקתי בהם,” הוא אומר. “במשחקים אחרים, החלפתי חולצות. יש לי יותר מ-400. לקראת סוף הקריירה שלי, כשהייתי בן 33, החלטתי להחליף יותר חולצות. אמא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שיש לי יותר מ-200 חולצות כדורגל בבית של הוריי. הופתעתי, אז אספתי אותן וריכזתי את כולן. קיבלתי את הרעיון מהבית של (חאבייר) סביולה. “אבל לפני שאמא שלי התקשרה, הייתי הולך לכיוון חדר ההלבשה בסוף המשחק. לפעמים החלפתי בכוונה עם חברים קרובים – סביולה כשהיה במדריד או מלאגה, פרננדו נבארו בסביליה, קסיאס, פרננדו יורנטה, חוסבה אצ’ברייה. הם היו אומרים: ‘היי, בוא נחליף חולצות’. אבל בשנתיים האחרונות, הייתי חושב, ‘אני רוצה את החולצה של לוקה מודריץ”, אז אני הייתי זה שביקש ממנו או מ(ג’רמי) טולאלן ממלאגה.”
ואז יש ספרים וקלסרים. “אבא שלי, בבית בטראסה, נהג לאסוף את כל העיתונים שכתבו עליי מגיל 15. אחר כך, בחור מפמפלונה, שהוא מקצוען, איגד את כולם באלבומים. לפעמים, כשאני משועמם, אני מסתכל בגזירים שלי משנה מסוימת. מעניין לקרוא מחדש את כמות הביקורת שקיבלתי. “ב-2007, כשהיה קשה בשנים האחרונות של פרנק רייקארד, הביקורת הייתה מדהימה. אמרו שאני לא יכול לשחק טוב, שאני לא כדורגלן מודרני, שאני איטי מדי, שאני יכול רק למסור את הכדור הצידה. אבל אז גווארדיולה נכנס לתפקיד והביקורת פסקה. יש כל כך הרבה זיכרונות.”
למרות שעזב את ברצלונה בסוף העונה שעברה לאחר שנתיים וחצי כמאמן, הכדורגל נשאר חלק עצום מחייו. הוא אומר: “אני עדיין אוהב כדורגל, זו התשוקה שלי. אני צופה בזה 24 שעות. אשתי מתלוננת בפניי: ‘שוב!’ היא אומרת. ‘כן, אבל זו הליגה האירופית,’ אני עונה. ראית את המשחק בין מנצ’סטר יונייטד לליון? זה היה 4-2 לליון. חשבתי, ‘אוי לא. קשה מאוד עכשיו לאמורים!’ ואז, 10 דקות אחר כך, זה היה מדהים. “כדורגל זה מטורף. ועכשיו [אנחנו מדברים לפני המשחק הראשון] אני חושב שיונייטד פייבוריטית כשהמשחק השני באולד טראפורד. אם המשחק השני היה בבילבאו, זה היה כל כך קשה. הם כמו אריות. לשחק כדורגל בבילבאו זה כמו להיות בתיאטרון, זה כמו באנגליה. יש כבוד ליריב, לשופט. “בילבאו היא לא כמו שאר ספרד. ניצחתי שם משחקים עם בארסה והאוהדים המקומיים מחאו כפיים. יש להם כבוד ליריבים. ואלוורדה באתלטיק, טקטית, הוא עושה עבודה כל כך טובה. 4-4-2. הם לוחצים עם סאנסט ומספר 9, הם חוסמים עם שני הקשרים שעובדים הרבה – אחד קופץ ואחר מאזן. “המספר המרבי של משחקים שצפיתי ביום אחד היה שמונה. אני אוהב לנתח קבוצות. אני עשוי להכניס למחשב שלי ‘אטאלנטה’ ואז לצפות בהם ארבעה משחקים ברצף. למה? כי אולי אני מעוניין לראות מה גאספריני עושה. איש לאיש, דו-קרבות של 90 דקות לכל שחקן, לכן הם מחתימים שחקנים חזקים ופיזיים. “או (רוברטו) דה זרבי במארסיי. או נונו אספיריטו סנטו בנוטינגהאם פורסט. אני אוהב לראות את סגנונות הכדורגל השונים ומה המאמנים עושים. אבל אני חייב לקחת הפסקה מזה. נסעתי עם משפחתי לקטאר לאחרונה ולא צפיתי בכלל בכדורגל… רק בכל משחקי ליגת האלופות. “אני צופה על מסך. קשה ללכת לאצטדיון. הבן שלי רוצה שנלך לראות את ברצלונה אבל קשה לשבת ביציע. אז אני צופה בטלוויזיה ונהנה מהקבוצה של האנזי. הם לוחצים מהאגפים, כשראפיניה ולאמין קופצים בו זמנית, גם המגנים. הבלמים איניגו, קובארסי ואראוחו קוראים את הנבדל כל כך טוב. “אינטר מילאנו. לא הסגנון שלי לשחק עם קו של חמישה, אבל הם מצליחים כל כך עם אינזאגי. הם משחקים יחד הרבה זמן, הם מאזנים את הקבוצה היטב בגוש, ואז הם יוצאים להתקפות מתפרצות עם לאוטרו, דאמפריס, תוראם או דימרקו. זה מדהים. שלושת הקשרים מחיטריאן, בארלה, צ’להאנולו לא מאבדים את הכדור. הם מחברים במהירות קבוצה הגנתית לקבוצה התקפית לחלוטין.”
מהו הסגנון של צ’אבי הרננדס, המאמן? “הסגנון שלי הוא 4-3-3 אבל אנחנו יכולים להתאים את ההתקפה ל-3-4-3. אנחנו יכולים להשתמש ב-4-2-3-1, זה תלוי אילו שחקנים יש לך. אבל אני משתמש בשחקני כנף ולא במגנים כדי לתקוף. כשיש לך מגנים תוקפים, היריב יכול לשלוט במשחק. זו רק דעתי. אני בטוח שהמאמנים שמשחקים עם חמישה יחלקו עליי,” הוא אומר. “הפילוסופיה שלי היא ארבעת ה-P-ים: Possession (החזקת כדור), Position (מיקום), Press (לחץ), Perception (תפיסה). אתה צריך החזקת כדור כדי לנצח את המשחק. אתה צריך את המיקומים הטובים. אם אתה מאבד את הכדור אתה חייב ללחוץ. ואתה חייב שתהיה לך תפיסה כדי לדעת מה קורה סביבך, להבין את המשחק. אבל אני מוסיף עוד P אחד: Passion (תשוקה). בלי תשוקה, אתה לא יכול לשחק כדורגל. קסאדו, בברצלונה, אולי לא השחקן הכי מדהים, אבל יש לו כל כך הרבה תשוקה שהוא יכול לשחק בברצלונה. “ואני צופה הרבה. כשאתה נח – ואני נח שנה אחת – אתה חייב לעקוב אחרי מה שקורה. אתה חייב לראות מה הקולגות שלך עושים. מה פפ עושה ואיך הוא שינה קבוצה שלא ניצחה? הוא ידע שהם לא ברגע טוב ללחוץ 90 דקות אז הוא התאים את הקבוצה, סיטי הפסיקה ללחוץ גבוה מדי יותר מדי. “לואיס אנריקה מצליח כל כך בפריז סן-ז’רמן. הוא אובססיבי; כולם חייבים לרוץ בשביל הקבוצה. המשחקים של פ.ס.ז’ נגד אסטון וילה היו מדהימים ואונאי אמרי מצליח. זה היה הרגע הטוב ביותר למאמנים ספרדים. איראולה, ארטטה, צ’אבי אלונסו. לופטגי היה בווסטהאם, שזה היה קשה, אבל הוא מאמן מדהים. לפעמים הדינמיקה משתנה נגדך בכדורגל. צפיתי בג’וד בלינגהאם במשחק נגד אתלטיק קלאב והיו לו שלוש הזדמנויות, אבל הוא לא הבקיע. אותו שחקן היה מבקיע שלושה שערים בעונה שעברה. זה לא הופך אותו לשחקן גרוע.”
באילו שחקנים הוא אוהב לצפות? “פדרי. הוא לא מאבד את הכדור. הוא מקבל את ההחלטות הטובות ביותר בכל פעם כשהכדור אצלו,” אומר צ’אבי. “הוא תמיד בוחר באפשרות הטובה ביותר. פרנקי (דה יונג) נמצא ברגע טוב, הבחור הזה ויטיניה. אני תמיד מתמקד בקשרים. ברונו פרננדש הוא עוד שחקן ברמה הגבוהה ביותר. הוא לוחם, המנטליות שלו היא רק לנצח. יש לו את הכישרון והתשוקה. הוא, רשפורד, פרד, ליסנדרו ואנטוני שיחקו כל כך טוב כשהם שיחקו נגד קבוצת בארסה שלי (ב-2023). במחצית הראשונה של המשחק השני באולד טראפורד, שלטנו קצת במשחק. אבל במחצית השנייה הם היו מדהימים. הם שיחקו עם תשוקה. פרננדש היה נגדי במהלך המשחק – תשוקה.”
אחרי אילו ליגות הוא עוקב? “לה ליגה הכי הרבה,” הוא אומר. “אחר כך הפרמייר ליג. לא כל כך הליגה הצרפתית אבל לפעמים אצפה בפ.ס.ז’ או מארסיי, במיוחד פריז. איטליה, אני עוקב אחרי קומו כי יש לי כמה חברים שם, סרג’י רוברטו וססק פברגאס. יש לי חברים טובים בסעודיה ובקטאר אז אני עוקב אחרי הליגות שם. אני צופה הרבה. אני אוהב כדורגל. אני גם עוקב אחרי פנמה כי חבר שלי שם. ולפעמים הליגה ההודית כי הרבה מאמנים ספרדים נמצאים שם.”
צ’אבי הוא “חנון” של כדורגל, אובססיבי. הוא פשוטו כמשמעו שאל אותי פעם למה האצטדיון של צ’רלטון אתלטיק נקרא “העמק” (The Valley). “כשגווארדיולה היה המאמן שלנו, שיחקנו נגד אוספיטלט (בדרך כלל קבוצה מהליגה השלישית או הרביעית) במשחק גביע המלך,” הוא נזכר. “בישיבת הקבוצה, גווארדיולה אמר: ‘צ’אבי יכול לספר לכם על השחקנים האלה יותר ממני’. אז עשיתי זאת. התחלתי עם דויד פראטס, חלוץ טוב, ואז עברתי על כל הקבוצה. זה היה בגלל שהיו לי חברים שם, אבל גם בגלל שכשהייתי רווק, נהגתי לצפות בכל משחקי הליגות הנמוכות ב-TV3 בקטלוניה. “אפילו ההורים שלי צפו איתי, גם אחי. זו התשוקה שלנו, לצפות בכדורגל. אני הולך לראות את ההורים שלי ביום ראשון והם יצפו במשחק בין ליידה לטראסה בטלוויזיה. “אחותי לא צפתה יותר מדי, אבל היא הייתה שחקנית ממש טובה. היא שיחקה בפארק איתי ועם החברים שלי. לאחותי הייתה הרגל השמאלית הטובה ביותר, כמו מסי. הבעיה הייתה שלא היו קבוצות נשים אמיתיות כשהיא הייתה צעירה יותר ועכשיו יש הרבה.”
אז האם היה רוצה לעבוד שוב בכדורגל? “כמובן? איפה, אני לא יודע,” אומר צ’אבי, שדובר קטלאנית, ספרדית ואנגלית, השפה שבה הוא מנהל את הראיון. “אין לי לחץ אבל הייתי רוצה פרויקט טוב. כמו, ‘יש לך ארבע שנים לעבוד וליצור פרויקט.’ הייתי שמח לעבוד בפרמייר ליג כי אני אוהב את התשוקה שם. בספרד, זה יותר מדי סביב התוצאה. “תראו מה קרה לאנצ’לוטי ואנשים מבקרים אותו. זה לא הוגן. הוא זכה ב-30 תארים ב-10 שנים ומבקרים אותו כאילו לא זכה בכלום. ואלוורדה אמר את זה בצורה מושלמת כשאמר: ‘אם מבקרים את אנצ’לוטי, איזו תקווה יש לשארנו?’ “אבל הלחץ בספרד קשה, במיוחד בבארסה ובמדריד. “צ’לסי עם מארסקה. פרויקט טוב. ארטטה עם ארסנל – זו השנה השישית שלו בארסנל והיו עונות שבהן היה קשה אבל המועדון שלו סמך על התהליך והמשיך. הוא מצליח. זה לא קורה בספרד. “או נבחרת לאומית, זה יקרוץ לי. כשחלמתי להיות מאמן חלמתי להיות בגביע העולם או באליפות אירופה.” מה לגבי ספרד? “למה לא בעתיד? או אחרת. אני לא לחוץ. אין לי אובססיה שאני חייב לעבוד. אני רגוע כשאני צופה בכדורגל, נמצא עם המשפחה שלי.”
איך היה לשחק באנגליה? “אהבתי לשחק עם ברצלונה ואין לי חרטות, אבל הייתי שמח לשחק גם בליגה אירופית אחרת,” הוא אומר. “הפרמייר ליג, איטליה. הפרמייר ליג זה כדורגל טהור. אנשים מכבדים את המקצוע. מכבדים את המאמנים, את השחקנים – אם אתה נותן הכל על המגרש. “אהבתי לשחק באנפילד או באולד טראפורד. האווירה. זו השאגה כשהקבוצה שלהם תוקפת. ושיחקתי בסלטיק פעמים רבות. מדהים.”
עם מי אתה שומר על קשר מאז ששיחקת? “אני חבר של כל כך הרבה ונמצא איתם בקשר. קוקו, אינייסטה, קלייברט, פיגו, קסיאס, ריבאלדו, רונאלדיניו. שיחקתי עם כל כך הרבה.”
מה התמונה הזו אומרת לך? “ראיתי אותה באינסטגרם. היא אומרת לי: ‘זו בארסה’. אנחנו חושבים על כדורגל באותה צורה. הסיבה העיקרית שאנחנו מאמנים היא כי אנחנו מבינים כדורגל. אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לעזור לשחקנים. הדבר הראשון שאני אומר לשחקנים הוא ‘אני כאן כדי לעזור לכם’. כי קיבלתי הרבה עזרה כשהייתי שחקן,” הוא אומר. “אבל אתה צריך זמן. גם עכשיו, ברצלונה בבנייה. ביקרו אותי כשאמרתי את זה כשהייתי מאמן, אבל לאמין בן 17. קובארסי בן 18. פדרי בן 22, גאבי בן 20, באלדה בן 21. אבל אם אתה לא זוכה במשהו במשך עונה אז אנשים נכנסים לפאניקה. “אני יודע שלמנצ’סטר יונייטד יש שנה קשה אבל אני יכול לראות מה רובן אמורים מנסה לעשות. הוא בתחילת הפרויקט שלו אבל אני רואה דבר אחד, שהשחקנים נלחמים בשבילו. וזה כל כך חשוב. הם רצים בשביל הקבוצה. סימאונה – בין אם אתה אוהב את הסגנון שלו או לא, השחקנים שלו ירוצו ויילחמו בשבילו. יש לו קבוצה. ואם יש לך קבוצה יש לך סיכוי.”
איך זה להתמודד מול המאמנים האלה? “ואלוורדה רגוע. אני רגוע אבל כשאני מרגיש שזה לא הוגן – שחקן שלא עושה מה שאמרנו או החלטה של השופט, אני כועס. אפילו במחצית, אני יכול להרוס דברים,” הוא מודה. “אנצ’לוטי. רגוע, אבל הוא מתלונן! הוא ג’נטלמן. מרסלינו; רגוע. אימנול; כבוד. אונאי אמרי לא יכול לעצור. מלא תשוקה. אותו דבר כמו לואיס אנריקה. יש לי כבוד עצום כלפיהם. “אני גאה שכמאמן ברצלונה שיחקנו נגד המאמנים הטובים ביותר. לא שיחקתי נגד גווארדיולה, מלבד משחק ידידות אחד. בדרך כלל אחרי המשחק דיברתי עם המאמנים. זה רגוע אבל המאמנים מספרים לך כמה הם סובלים. הרבה מאמנים סובלים. אני מוכן לסבול שוב אבל אני לא חושב שאסבול יותר ממה שסבלתי בבארסה. “זה היה רגשי מדי בשבילי כי הייתי גם אוהד. זה שונה עבור האנזי. הוא לא דובר ספרדית; הוא לא אוהד של ברצלונה. אמרתי לו: ‘אל תעקוב אחרי שום דבר בתקשורת או שתשתגע. פשוט תתרכז בקבוצה כי אם אתה מפה אתה סובל הרבה’. “אתה מרגיש שהאנרגיה שלך יורדת כי אתה והמשפחה שלך מפה. אם נלך למקום אחר, אמרתי לצוות שלי: ‘אנחנו ננצח עם מחויבות ותשוקה’״.
והתשוקה לכדורגל מתפרצת, המשחקים, הטריוויה, העבר, העתיד. הוא רוצה ללמוד עוד ועוד אז אנחנו שואלים אותו עוד. למשל, איפה אברטון משחקת? “עמדתי להגיד אלנד רואד, אבל זה לידס יונייטד. נהגתי לעקוב גם אחרי לידס בגלל מרסלו ביילסה ואיבן טורס, מאמן הכושר שלי, היה שם, אבל לא עקבתי. אין לי כל כך זמן לעקוב אחרי הצ’מפיונשיפ. “אברטון. אברטון. (הפסקה ארוכה). אברטון?” לראשונה, צ’אבי הרננדס נתקע כשמדובר בכדורגל. אבל לא להרבה זמן… “גודיסון פארק!”
מתוך ראיון באת׳לטיק שנערך באפריל 2025.
