התמצאות במרחב, הידיים של לנגלה, דמבלה, ברייתוויט ואוטו-גלידה:
לנגלה:
בוא נתחיל עם העמדה הכי כואבת והשחקן הכי בינוני בהגנה שלנו.
אמא שלך שיקרה לך. אתה לא יכול להיות כל מה שתרצה שתגדל. החיים אינם הוגנים, ולא כולם נולדו שווים. מסי הוא דוגמא אחת, אילון מאסק הוא דוגמה אחרת.
אני יכול להשתפר בתכנות קודים אבל לעולם לא אוכל לעבד קודים בקלילות כמו בן דוד שלי.
לנגלה יכול להשתפר כבלם, אבל לעולם לא יהיה בלם מעולה.
מבחן אייקיו זו לא הדרך היחידה לכמת אינטליגנציה. ויש סוגים רבים ממנה.
הסוג החשוב ביותר לספורטאי על היא אינטליגנציה קינסטטית. תנועתית-גופנית. ולא בצחוק—זהו חוש שישי. במדע זה נקרא Proprioception. היכולת של המוח לעבד איפה כל חלק ושריר בגוף נמצאים גם כאשר עינייך עצומות. יכולת ההתמצאות במרחב. לגעת באף כשעינייך עצומות.
דקה אחרי שלנגלה עלה כמחליף נגד ג’ירונה לפני שבועיים ~ רואים אותו לוקה בזה. הוא לא יודע איפה הגוף שלו ביחס לשחקן אותו הוא שומר במקביל לתנועת (ומהירות) הכדור. בצורה חריגה. כמו שכל נגיעות היד שלו קשורות בדיוק לאותו הנושא.
אם תהית למה הגרביל הזה כל הזמן נוגע ביד במקום ובזמן הלא נכון – או מאבד שחקנים בקרן כל שבוע – עכשיו יש לך תשובה.
דוגמא הפוכה – לכיף:
ההשתלטות של מסי מהאוויר נגד ניגריה תוך כדי ריצה עם הגב לכדור. גאון קינסטטי. בין היתר.
פרנקי:
האנטי-תזה ללנגלה. גאון כדורגל. הכי קרוב בקבוצה למסי בקריאת המשחק, מיד אחרי בוסקטס.
ריאות – מנוע V12.
לכל המבולבלים בתגובות שאומרים שהוא צריך לעשות יותר (לבעוט?) – חוץ מלהביא כדורים – הוא עושה הכל, תחת מאמן בינוני לצד סגל מבוגר וכושל. הוא הקשר הכי טוב בעולם יחד עם דה-בריינה, קאנטה ווראטי.
גריזמן:
הוא כן צריך ללכת.
אני מעריץ את מוסר העבודה שלו, את הטכניקה העילאית שלו במגע ראשון עם הכדור ואת ההקרבה שלו על המגרש. אבל החולצה של ברצלונה כבדה פי כמה-וכמה מהחולצה של נבחרת צרפת או של אתלטיקו.
רק תשאל את אנדרה גומש.
במאני טיים – גריזמן נחנק. טקטית – יש טובים ממנו לתשבץ שלנו. מבלי להזכיר שכר הזוי.
סרג’י רוברטו:
בינוני מאוד. תמיד היה, תמיד יהיה. הוא לא טכני מספיק לשחק בברצלונה. אבל יש לו יכולות שאין לאף אחד אחר בקבוצה: אמונה, תושייה, ופריצה גאומטרית קדימה על אדי הדלק האחרונים.
זה הספיק ל – 2 גולים דיי חשובים.
הוא צריך להישאר כחילוף—לא בגללם, אלא בעיקר כי הוא שחקן בית שמבין את הכדורגל שלנו.
דמבלה:
טיפש, לא כקללה. באמת. טיפש. יותר מלנגלה. לא נהנה להגיד את זה. בברצלונה משחקים כדורגל עם הראש.
מספיק להסתכל על ראיונות שלו אל מול ראיונות של פדרי. טונציה, שפת גוף, אוצר מילים. התנור בין האוזניים איננו בהיר. על המגרש זה מתבטא בריצות מוזרות ומיקום טקטי שגוי.
אל תבלבל טכניקה עם אתלטיות. הוא אתלט אדיר – אבל עם מגע בינוני מינוס בכדור. הוא לא יודע לכדרר.
אתלט שנפצע כל הזמן. ולא בוגר מספיק להקיף עצמו בחברים תומכים ולא גוררים. מאחר. לא מקצועי.
כן, יש לו 2 רגליים. מספיק כדי ללכת מפה.
אלבה:
הוא אניגמה.
מקצועית, 60 יום בשנה הוא המגן הכי טוב בעולם. שנים אחורה, הוא ומרסלו היו שני המגנים הטובים בעולם בפער – לאורך זמן רב. ועדיין, הוא מגן בן זונה. מהטובים בעולם לפרקים.
אבל פסיכולגית/מנטלית הוא חידה.
להוציא רישיון בגיל 30+ כשכל בוקר אתה צריך הסעה לאימון (שכסף זה לא בעיה) זה חריג.
לבכות בקרב על תואר במחצית זה יותר מחריג.
הוא צריך שני דברים: תחרות אמיתית על העמדה שלו ופסיכולוג ספורט. ואנחנו צריכים אותו.
פיקה:
ג’וקר בחדר ההלבשה, לטוב או לרע.
קולה אמיתי.
ספורטאי על ומהבלמים הטובים בעולם ב-10 השנים האחרונות. מגנט עסקים, סלב, אבא שמקורב למלך, ואישה מותג עולמי. לכן, בפן הכלכלי – מבלי להרחיב – הוא פקטור חיובי.
מקצועית, הוא עייף. ביולוגית – מבוגר.
ובכל זאת, את הניסיון שלו אין בהרבה ספסלים באירופה. אבל שם מקומו. בספסל שלנו.
ברייתוויט:
הגיע שלא באשמתו, ספורטאי עם מוסר עבודה ואדם מקסים – אבל לא מתאים. גם לא כמחליף רביעי.
אנחנו מועדון שנלחם על תארים, לא מיני-וואן שמוכר גלידה.
————
טור קופי בארסה נכתב ע”י:
תום גיל הוא יועץ מרקטינג, קופירייטר מוסמך ועורך טורי האורחים בבארסה מאניה.
