רועי ב. לוי עם #שיעור_בהיסטוריה אחרי הניצחון הגדול מול מילאן ב 2004
הוא קיבל את הכדור 25 מטרים מהשער בדקה ה-89 של המשחק מול מילאן לפני שבועיים כשהתוצאה היא 1-1. הבלם שמולו היה אלסנדרו נסטה. הקשר שהתקרב מאחוריו היה גנארו גאטוסו. שחקני כדורגל ברגעים כאלו חושבים על הרבה מאוד דברים. למשל, “האם בגלל שאנחנו בשלב מוקדם בעונה, נסטה רק ינסה לתקל ולא יבחר בפאול מלוכלך?” או “מה מה מצב הכרטיסים של גאטוסו והאם הוא יימנע מכניסה מאחור?”
אבל רונאלדיניו חשב על דברים אחרים לגמרי. הוא חשב לעצמו “מעניין איך השניים האלו רוקדים?” הם נראו לו קצת נוקשים וגאטוסו בטח נראה לו כמישהו שמהבחינה הנפשית לא יזיק לו לרקוד קצת. הוא לקח צעד מהיר לימין, גרר צעד ריקוד ארוך לשמאל ואז התברר דבר קצת מצחיק. נסטה לא יודע לרקוד! הוא מתבלבל ברגליים. עוד צעד לשמאל לוודא את העניין, וגם בעיטה לחיבורים.
למרקו ואן באסטן היתה טכניקה אישית מושלמת. לגיאורגי האג’י היתה הכריזמה. לרונאלדו שפת גוף בלתי פתירה עבור שומריו. לריבאלדו ארסנל התקפי שלם של בעיטות, נגיחות ותנועות. לזינאדין זידאן הבנה עילאית של משחק קבוצתי. אבל מאז מראדונה לא נראה שחקן שמצמית את הכדור לרצונותיו כמו רונאלדיניו.
הדבר הכי מרשים בברצלונה הנוכחית הוא לא יכולתם של שחקניה, אלא העובדה כי למרות שארבעה שחקני התקפה מרכזיים צורפו לקבוצה לפני שלושה חודשים – ז’יולי, דקו, לארסן, אטו – היא נראית כקבוצה שמשחקת יחד כבר כמה שנים. דווקא אצל מאמן, פרנק רייקרד, שמעולם לא נתן תחושה כי הוא איש מקצוע יוצא דופן.
אולי הרכישה המעניינת והחשובה ביותר היא זו שנראתה התמוהה ביותר. דקו, ששיחק בפורטו פחות או יותר בתפקיד שבו שיחק רונאלדיניו בברצלונה של העונה שעברה. דקו הובא כדי לנהל את המשחק ולשחרר את רונאלדיניו לעשות את החיבור האמיתי בינו למראדונה.
כי הפירוטכניקה היא המעטפת. מה שמבדיל את רונאלדיניו מכל בני דורו היא היכולת להוציא מערכים משיווי משקל. זה יכול להיות בצעדי ריקוד, אבל לעתים זו דווקא תנועה טריוויאלית מהמרכז שמאלה וכדור קצר לכיוון השני. רונאלדיניו לא תוקף מגינים בכדרור ללא הבחנה כמו כריסטיאנו רונאלדו. הוא תוקף במקום שבו תיווצר המערבולת.
בסלטיק – ריינג’רס של גלזגו יש אולי איבה חברתית דומה ל”אל דרבי”, אבל מבחינת היקף הכשרון הוא זניח. ביובה – מילאן אפשר לרכז כמות כשרון דומה. אבל במשחק איטלקי האינטרסים מכתיבים לעתים משחק חנוק. בבארסה – ריאל איש לעולם לא בורח. הם לא קונים שחקנים שיאפשרו אסטרטגיה כזו. ברצלונה וריאל אוספות בחוסר אחריות כספית כלי התקפה כדי להכאיב זו לזו. ההיסטוריה של המשחק רצופה השפלות הדדיות. ה-0-5 של רומאריו והאג’י. אפילו 1-11 למדריד בימי הגנרל פרנקו.
הדינמיקה של המשחק כשהוא מתקיים בנואו קאמפ היא שהרבה מאוד צריך לקרות כדי שריאל תנצח בו. בשנים שבהן ריאל טובה בהרבה, ברצלונה בוטשת / בועטת / זורקת על פיגו מכשיר סלולרי, ובדרך כלל חופרת תוצאה. קבוצות ברצלונה גדולות, כמו של רומאריו ושל ריבאלדו, גרמו לריאל כאבים עצומים. וסביב כשרונו העצום של רונאלדיניו בנויה אחת מקבוצות ברצלונה המיוחדות ביותר.
