קיקה סטיין התראיין לדל בוסקה באל פאיס ודיבר בהרחבה גם על התקופה בבארסה:
האם אתה חושב שבברצלונה היית קיקה סטיין הטהור, האמיתי, הקיקה המרדן והעקרוני שבתוכך?
“לאאאא. ברור שלא הייתי עצמי בברצלונה. לא הייתי נאמן למי שאני. לא יכולתי, או שלא ידעתי איך. זאת המציאות. כשאתה חותם במועדון גדול כמו בארסה, אתה יודע שזה לא יהיה קל, למרות שיש לך את השחקנים הטובים בעולם. האמת היא שלא הייתי מסוגל להיות עצמי ושלא ידעתי מה לעשות.
זה נכון שיכולתי לקחת החלטות דרסטיות, אבל הן לא היו פותרות שום דבר בזמן הכל כך קצר וקצוב שהייתי שם. עד פגרת הקורונה, הקבוצה הייתה בסדר בנקודה הזאת. התחלנו לשנות הרבה דברים ויצאנו לפגרה עם 2 נקודות פער בפסגה. כשחזרנו, התחלנו היטב במאיורקה, אבל זה הפך מסובך עם הזמן והרצף של מדריד היה יוצא דופן. בסוף, המתח גבר עלינו, זה נהיה יותר מדי. אבל יש סיטואציות, שבקונטקסט אחר, ובנסיבות אחרות, הייתי צריך להיות שונה. לא היה זמן לחשוב או לעבוד. נאלצתי לשמור על הקיים. אם הייתי מבצע פתאום צעדים דרסטיים זה יכול היה לפגוע בנו. היה לנו את הליגה בשלבי השיא, את ליגת האלופות. ואז קרה מה שקרה נגד באיירן… זה פוגע בך קשות, אתה זכור בהיסטוריה של בארסה בשל ההפסד הזה. אני מקבל את האשמה החלקית שלי. יום אחד אכתוב על זה אולי.
אחרי שפוטרתי, גיליתי שההחלטה התקבלה מראש, לפני ה-8-2. שמעתי על הכל. וכעת, אחרי שעזבתי, מה שברור לי זה שבזמנים מסוימים הייתי צריך לקחת החלטות אחרות, אבל יש דבר גדול ממך: המועדון. אתה צריך לעשות מה שהכי טוב בשביל המועדון. זה מעליך, מעל השחקנים, מעל המאמן. זה המועדון והאוהדים. הם אלו שאתה חייב להם את הכבוד הגדול ביותר ומה שאתה צריך לעשות זה מה שיותר נוח ומתאים למועדון כיחידה שלמה”.
אתה רוצה להיות מאמן שוב?
“לא כל כך… אני שמח בבית, עם הים, עם הפרות המפורסמות. נשאתי את האבל שלי”.
“הקבוצה שאהדתי כשהייתי צעיר היא זאת שכל הילדים אוהבים, ריאל מדריד”.
הבחנת בהבדל בין חדר ההלבשה בלוגו, לאס פאלמס ובטיס – לבין ברצלונה?
“כן, כן. החוויה בבארסה הייתה יוצאת מן הכלל. הייתה לי ההזדמנות לחוות משהו ייחודי. אמרתי לשחקנים שמעולם לא הייתי בחדר הלבשה בסדר גודל כזה, שאני נמצא עכשיו עם השחקנים הטובים בעולם. אתה צריך לרכוש אותם לאורך זמן. מהיום הראשון שאתה נכנס לחדר ההלבשה, השחקנים פתוחים עם אוזניים קשובות, ומשם והלאה זה תלוי בך”.
דל בוסקה: אימנת את ברצלונה, שם יש בעיקר את מסי. ואז אתה הולך וביום הראשון אומר שזו גאווה עבורך לאמן את הטוב מכולם. דיברת איתו הרבה? איך הוא נראה? חבר שלי שמנהל באתלטיקו דיבר איתי על זה, היום השחקנים חשובים יותר מהמאמן, מגנים עליהם יותר. כשאנחנו מדברים על שחקן שהוא הטוב אי פעם, בזמן שאנחנו בספורט קבוצתי, בניגוד לענף אינדיבידואלי, יש דברים שצריכים להתקיים בקבוצה. אם לדוגמה אתה מחליט יום אחד להחליף את מסי לרבע שעה כי הוא כבר הכריע את המשחק ואתה רוצה לתת דקות לשחקן אחר?
“יש המון שחקנים שלא קל לנהל אותם. ברור שליאו הוא אחד מהם. אתה צריך לזכור שהוא הכדורגלן הטוב בהיסטוריה. מי אני שאשנה אותו! הרי ככה הוא התקבל במשך שנים, וזה עבד. זה קשה להשתנות כשמישהו התרגל לנצח כל הזמן. וכשהוא לא מצליח לעשות זאת, זה פוגע בו, כואב לו. למעשה, הדרישה הברוטאלית שקיימת כלפיו בכדורגל שצריך לנצח כל הזמן נטמעה בו וברבים אחרים. הוא כשלעצמו אדיב לב, בוודאי. העניין הוא שהמציאות שהוא חי זאת לא אותה אחת שאחרים חיים. עבורם, הדבר היחיד שחשוב זה לנצח וכל השאר זה חסר ערך. עד שאתה לא פורש מכדורגל, אתה עסוק בעניין שלך, אתה לא רואה את החיים האמיתיים בבירור. הם עוברים סיטואציות קשות והם ילדים שמנסים לתת הכל ואנחנו צריכים לתת להם הכל. יש פן נוסף שאתה צריך לנהל שהוא מעבר לשחקן (על המגרש), וזה יותר קשה. זה משהו שטמון בהמון ספורטאים גדולים. ככה זה. אפשר לראות את זה היטב בסרט הדוקומנטרי על מייקל ג’ורדן, אתה רואה דברים שלא ציפית להם. יש מיליוני אנשים שחושבים שמסי, או שחקן אחר במקום אחר לצורך העניין, הוא חשוב יותר מהמאמן וגדול מהמועדון. זאת הדעה של האוהדים והמועדון. השחקן הזה, במשך 15 שנים, לקח את האחרים שמסביבו לזכייה בכל התארים האפשריים. מסי הוא מאוד מאופק אבל הוא גורם לך לראות מה הוא חושב. הוא לא מדבר הרבה. דעתי היא אכן שהוא השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים. היו שחקנים גדולים אחרים שהיו נהדרים, אבל ההמשכיות שהייתה לילד הזה ברמה שהיא מעל כולם במשך כל השנים, מעולם לא הייתה לאף אחד. היחיד שקרוב זה היה פלה”.
דל בוסקה: מבחוץ, לעיתים אתה רואה שכל הכדורים הולכים לאותו יעד, ואז בסוף זה נגמר ביצירת אפקט הפוך ועקר.ֿ
“אם יש קבוצה טובה מסביבו, השחקן יהיה הרבה יותר טוב, והתלות תהיה פחות גדולה ולא תהפוך מאולצת. כן, בעניין של למסור למסי בתכיפות, יש לפעמים שחקנים שלא לוקחים אחריות משלהם והחלטות נכונות. אבל זה לא תמיד צריך להיות ככה, אתה לא צריך סתם למסור כי זה נוח אלא לקחת דברים על עצמך”.
דל בוסקה: האם ההתערבות של המשנה שלך, אדר סראביה, קצת הרתיעה אותם, במקום לכבות את האש?
“ויסנטה, מהיום הראשון הסברתי לשחקנים מי זה אדר. אמרתי להם שהראשון שצריך לסבול אותו ולהתמודד איתו זה אני. הוא ילד שמלא באנרגיה טהורה, שחי את הכדורגל באינטנסיביות, אבל הוא מי שהוא. אנחנו הרי לא הולכים לשנות אותו עכשיו. אנחנו מנסים לעבוד על כמה אספקטים שלו כי אני אוהב אותו מאוד. אני גם יודע שהוא תורם הרבה דברים ושהוא צריך להיות מוערך. הוא ילד מיוחד. ביום ההוא שהמצלמות הוציאו דברים מהקשרים, או כשחשפו אותו אומר דברים, אמרתי לו שאני לא יכול לשאת את התדמית הזאת. ביום שאחרי שוחחתי עם כל הקפטנים והתנצלתי בפניהם. הם אמרו לי שלא אכפת להם שאני אישית אצרח ואתפוס את תשומת ליבם. אבל אני לא טיפוס צעקן, מעולם לא הייתי. לפעמים זה טוב שיהיה מי שיעשה את זה, כדי להוסיף אינטנסיביות ואנרגיה. האימונים צריכים להיות כמו המשחקים. רבים העריכו את הפיגורה שלו”.