אני נוטה להסכים עם הדיעה שמדובר בפאנצ׳ר הביתי השנתי שלנו.הייתה לנו חצי שעה טובה מאוד עם ולנסיה שלא עברה את החצי, שפעהחמצות רשלניות / דייגו אלבס, ומספיק זמן כדי לגמור את המשחקהזה. מה שהיה אחר כך, היה מאוד דומה לעלייה לירושלים עםקורקינט – פשוט החלקנו אחורה ואיבדנו כל צורה של משחק.
לא ראיתי לזה איזכור בכלל, אבל מרכז השדה של ולנסיה עשה לנושעה שלמה של בית ספר. גם פארחו, ובעיקר האקס שלנו אורי רומאו.פיצי אמר שהוא שחקן השדה הכי טוב שלו מאז שהוא הגיע לקבוצה,וקשה להתווכח איתו. שלשום הוא שבר כל ניסיון למשחק לחץ כלשהוא עם יכולת שבעיקר שמורה לקשריעל כמו אלה שעמדו מולו, ונראה כצללים של עצמם.
מרכז השדה כמובן לא מספיק רק לנצח. ו–ולנסיה ניצלה יום אפלולי מאוד בהגנה. לפני שהייתי יורה חיציאשמה לדני אלבס על (עוד) סגירת גובה כושלת, הייתי תוהה למה ואלדס בכלל התקדם (בהססנות) כמהמטרים קדימה וכשנסוג כבר היה מאוחר מדי.
נקודה אחרונה למחשבה – פיקה ומסצ׳ראנו היו הצמד במרכז ההגנה ב-10 מתוך 12 הנקודות שאיבדנובליגה. וזה הצמד שאמור להיות נגד הסיטי.
לגבי מסי, אני חושב שהחשש מפציעה נוספת הולך יד ביד עם מחשבות על המונדיאל. זה לא שהוא זורקזין בגלל המונדיאל, אלא הוא לא משתולל בשביל לא להפצע שוב גם בבארסה וגם במחשבה עתידיתלמונדיאל. אין מה לעשות, הזיכרון טרי מאוד. הוא סחב את הפציעה הרבה זמן לפני, היה מושבת חודשייםוהרצון לראות אותו ׳מתאבד׳ על המגרש, הוא לא ריאלי.
החילופים של טאטה לדעתי היו נכונים, אולי שוב (כרגיל) קצת באיחור. לא היה מקום לצ׳אבי על המגרשבפיגור, והמחשבה לרווח עוד יותר את הכנפיים עם טייו כנ״ל. הבעיה שאי אפשר לדעת מה נקבל מטייומהספסל. בעצם אפשר לדעת, וזאת אחת הבעיות שלו.
אי אפשר להתעלם מהשורה התחתונה – אנחנו כן בסוג של משבר בליגה. היכולת אולי לא מזעזעת כפישחלק מאיתנו מבטאים (היא בסדר – בהתאם להנמכת הציפיות שהייתה לי לפני פתיחת העונה), אבל צריךלהרים את עצמנו דחוף ולמנוע כדור שלג בסביליה. אולי בעצם כבר נגד סוסיאדאד.
הטוב: אין טוב. באמת.
הרע: יש יותר מדי.
המכוער: קהל קונצרטים מסריח. דני אלבס צודק ב-100 אחוז שהוא מדבר על הרגשה כמו במשחק חוץ.
