ויקטור ואלדס

ויקטור ואלדס אי-אריבאס נולד ב-14 בינואר 1982, בעיר הקטאלונית הוספיטאלט. ממרומי הקריירה המפוארת שלו, כאשר באמתחתו כבר 17 תארים קבוצתיים במדי ברצלונה, ומספר שיא של חמישה תארי “סאמורה”, קשה להאמין שעד גיל 18 ואלדס בכלל לא רצה להיות שוער, סבל מחרדות קשות לקראת כל סוף-שבוע של כדורגל, ושקל ברצינות פרישה מהמשחק. בתחילת דרכו, השוער חסר המורא של הקבוצה הטובה ביותר בעולם, פחד שהוא מבזבז את חייו בין הקורות.

הרומן של ואלדס הצעיר עם הכדורגל החל לפני כ-22 שנים. את הכישרון הגדול ואת הטירוף הנדרש לתפקיד זיהו אצלו לראשונה אביו, חוסה-מנואל, ואחיו הבכור ריקרדו, שניסו להכניע את ויקטור בן ה-8, כשניסה להגן על השער המאולתר – דלת המוסך שבבית ילדותו. למרות שהצטיין במדי קבוצת הילדים המקומית, ואלדס לא נהנה מתפקידו כשוער. הוא היה מתוסכל כשראה את חבריו לקבוצה חוגגים בלעדיו כל הבקעת שער, וכועסים עליו לאחר כל ספיגה. אך לאחר מסע שיכנועים שהובילו אביו ומאמנו הראשון, סאלבה, הוא החליט שלא לפשוט את אפודת השוער, וביולי 1992, עבר למחלקת הנוער של ברצלונה. כאשר הגיע להיבחן בקבוצה, כשויקטור ומשפחתו עמדו לראשונה על הדשא של הקאמפ-נואו, אימו שאלה אותו: “אתה מסוגל לדמיין לעצמך איך זה מרגיש לשחק באיצטדיון הזה, מול יציעים מלאים?”. אביו מיד ענה: “יום אחד, הבן שלך יעמוד בשער הזה”. הוא לא ידע אז, שכעבור עשר שנים, הבן שלו יעמוד בדיוק באותו השער עליו הצביע, בהופעת הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת מול אתלטיקו מדריד.

בספטמבר 1992, כשהיה בן 10, משפחתו החליטה לעבור לגור בטנריפה, וואלדס הצעיר נאלץ לקבל החלטה לא פשוטה: לעבור עם המשפחה לביתם החדש, או להישאר בקטאלוניה, ולגור עם חבריו במגורי האקדמיה של ברצלונה. להפתעת כולם, הוא החליט להישאר ב”לה-מאסיה”. במבט לאחור, הוא מספר שהרצון האדיר של אביו שיצליח בכדורגל הוביל אותו להחלטה ללא לבטים רבים. אך כעבור שבועיים בלבד, הוא הבין את המשמעות של החיים ב”לה-מאסיה”. לא מעט דמעות נשפכו, מצידו ומצד אימו, בסיום שיחות הטלפון שניהלו בכל לילה. כעבור חמישה חודשים, הקשיים היו כבדים מנשוא, והוא החליט לעזוב את האקדמיה ולחבור מחדש למשפחתו בטנריפה.

בשנה הראשונה בטנריפה, ואלדס כלל לא רצה להתעסק בכדורגל. אך הכול השתנה ביום קיצי אחד, בזמן שצפה עם משפחתו בטלוויזיה, ולפתע נתקל בשידור טורניר של מחלקת הנוער של ברצלונה. כאשר ראה את חבריו לשעבר בקבוצה מתרוצצים על הדשא, הוא נשבר. הוא רצה להופיע על מסך הטלוויזיה עם יתר השחקנים. אביו שם לב לכך, וביחד הם החליטו לחזור להתאמן קשה עד שיוכל לחזור לקבוצה. ואלדס נכנס למשטר אימונים קפדני ביותר: שני אימונים ביום – בבוקר עם קבוצת הילדים של טנריפה ואחר הצהריים עם אביו בחוף הים. בגיל 13, הוא נסע עם אחיו בחזרה ל”לה-מאסיה”, במטרה לנסות להתקבל מחדש לבארסה, משימה אותה השלים בהצלחה.

בקדנציה השנייה של ואלדס בקבוצה, הוא המשיך להתקדם בין קבוצות הנוער השונות, אך הרגשות הישנים המשיכו להציף אותו. עם זאת, הפעם הוא לא שיתף את משפחתו ושמר אותם בלב. בזמן ששחקני השדה של הקבוצה התמלאו התרגשות וציפייה, עצביו ניקרו בו לקראת כל משחק והוא פיתח חרדה קשה מכישלון. לכל אורך התקופה, הוא מספר, העידוד שקיבל ממשפחתו הוא הדבר היחיד שסייע לו להמשיך בדרכו. “בין אותם ארבעה קירות, האישיות שלי התגבשה”, הוא מספר על חדרו באקדמיה.

בגיל 18, הלחץ המצטבר כקו ההגנה האחרון של הקבוצה היה קשה מנשוא. ואלדס אסף את בני משפחתו וסיפר להם שהוא רוצה לפרוש מכדורגל. “אתם מאושרים, אבל אני לא”, הוא אמר, “אני רוצה לעצמי חיים אחרים, שארגיש בהם בנוח”. בעקבות אותה פגישה, ואלדס הלך לטיפול פסיכולוגי. אחרי שני מפגשים, הגישה שלו לתפקיד השוער השתנתה. השיעור החשוב ביותר שהוא למד באותם ימים, הוא להתמקד בצד החיובי של החיים ולא בטעויות שביצע.

כעבור שנתיים, הוא השתדרג מתפקידו כשוער המשנה של רוברטו בונאנו הארגנטיני, וערך את הופעת הבכורה שלו בקבוצה, במשחק הבית מול אתלטיקו מדריד. במשחקים הבאים, בדומה לשאר הקבוצה, ואלדס הציג חוסר יציבות. לאחר שגרם ברשלנות לשני פנדלים במשחק החוץ מול בטיס, הוא הודח מהסגל והורד בחזרה לקבוצת המשנה. ואלדס התקשה להתמודד עם החזרה לקבוצת המשנה, שלושה חודשים בלבד לאחר שעשה את הצעד הגדול והגיע לקבוצה הראשונה. כחלק מכך, הוא נעדר מאימון הקבוצה, מהלך שגרר קנס מההנהלה ודרישה להתנצלות פומבית. הקשיים והתהפוכות שחווה בנפשו, העתיקו עצמם גם לכר הדשא.

עם הגעתו של רדומיר אנטיץ’ לקבוצה בינואר 2003, ואלדס זכה להזדמנות שנייה ללבוש את אפודת השוער הראשון של בארסה. ב-2003/4 הוא החל לבסס את מעמדו כשוער הראשון של הקבוצה, ובעונה שלאחריה, הוא כבר פתח במרבית משחקי הקבוצה. בעונת 2005 זכה באליפות ראשונה, וגם בתואר ה”סאמורה”. השנים הראשונות של ואלדס אופיינו בהצלות וירטואוזיות מרהיבות, לצד טעויות מסמרות שיער. לאור הדרך והקשיים שעברו עליו בשנותיו הראשונות בכדורגל, אפשר רק לדמיין מה עבר לו בראש לאחר כל אחת מאותן שגיאות. בדומה לכלל הקבוצה, נקודת מפנה משמעותית בקריירה של ואלדס הייתה מינויו של פפ גווארדיולה למאמן בארסה בתחילת עונת 2008/9. ואלדס מספר שפפ לימד אותו ליהנות באמת מכדורגל בכלל, ומתפקידו כשוער בפרט. לפחות על הנייר, זה בא לידי ביטוי עם שלושה תארי “סאמורה” רצופים, שלוש אליפויות ושני גביעי אירופה לאלופות. במונדיאל 2010, ואלדס גם נכלל בסגל של אלופת העולם מספרד.

ואלדס נחשב בצדק לדעת רבים כשוער הגדול בהיסטוריה של המועדון, הסטטיסטיקה מספרת זאת, וגם רשימת התארים ובעיקר היכולת. לאחר שנפצע ברצועה נגד סלטה ויגו, עזב את המועדון בדלת האחורית ולא שב יותר לברצלונה.

עובדות נוספות:

*לואלדס ולחברתו בשנים האחרונות, יולנדה קארדונה, יש ילד משותף – דילן בן השנתיים וחצי.
*לפני כל משחק, אביו נוהג לנשק את הטבעת של סבו המנוח של ויקטור (אוהד ריאל מדריד, שמעולם לא זכה להגשים חלום ולראות את נכדו משחק בברנבאו, ובכלל במדי הקבוצה הבוגרת של בארסה) ולהצביע לשמיים. אם תשימו לב, ואלדס נוהג לבצע מחווה דומה כשהוא עולה לכר הדשא. בכלל, לשוער בן ה-30 של בארסה יש לא מעט אמונות טפלות, אם כי הוא נהג להיפטר גם מהן בהדרגה. הוא מקפיד שלא לדרוך על קווי הגבול של המגרש, הוא מצטלב לפני כל משחק, ומאמין כי אפודת השוער השחורה מביאה לו מזל (אך אחרי הפסדים – הוא מקפיד להחליפה).
*חברו הטוב ביותר בקבוצה, והשחקן שהוא הכי מעריך, הוא אנדרס אינייסטה.
*חובב מכוניות ואופנועים, נוהג באאודי Q7.
*אוהב מוזיקה אלקטרונית (טייסטו וארמין ואן-ביורן) ומוזיקת רוק (ברוס ספרינגסטין ו-AC/DC).
*יש לו קעקוע של לוחם נורדי על זרוע שמאל, קעקוע שעשה בתקופה קשה בחייו, ממנו הוא שואב השראה גם היום בתקופות משבר. מעבר לכך, יש לו קעקוע שנושא את שמו של בנו, וקעקוע נוסף של סמל המזל האסטרולוגי שלו (מזל גדי).
*הוא חובב כלבים ויש לו כיום שניים: רוטווילר בשם “אוטו”, ורועה גרמני בשם “קופר”.
*אם היה יכול לבחור כל אדם בעולם, היה בוחר לאכול ארוחת ערב עם מיק ג’אגר.
*יש לו הרגל מגונה לנשוך את הציפורניים.

תארים קבוצתיים

אליפות הליגה הספרדית – 2004/2005, 2005/2006, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011, 2012/2013
גביע המלך הספרדי – 2008/2009, 2011/2012
הסופר קאפ הספרדי – 2005, 2006, 2009, 2010, 2011, 2013
ליגת האלופות – 2005/2006, 2008/2009, 2010/2011
הסופר קאפ האירופי – 2009, 2011
גביע העולם לקבוצות – 2009, 2011
הגביע הבלגי – 2015/2016
נבחרת ספרד

זכייה באליפות העולם בכדורגל – 2010
אליפות אירופה בכדורגל – 2012

תארים אישיים:

השוער היעיל ביותר בליגה הספרדית – פרס ריקרדו זאמורה – 2004/2005, 2008/2009, 2009/2010, 2010/2011, 2011/2012
כפפות הזהב – שנת 2011.