טור אורח של:
Oron Laor Music
540 מילים על:
אליזבת’ קובלר-רוס, תהליך ההתאבלות וליונל מסי:
————
כאוהדי בארסה אנחנו חווים כעת תחושת אובדן, ועוברים – כל אחד בדרכו – תהליך של אבל.
אולי חלקכם מכירים את “מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן” שפרסמה אליזבת קובלר-רוס ב-1969.
מדובר ב-5 שלבים שלא חייבים להופיע רק פעם אחת – או בסדר כרונולוגי כזה או אחר – וכמובן שאינם מחייבים ואינם מציגים דרך “נכונה” כלשהי להתמודדות, וכל אדם חווה זאת בצורה אחרת. יותר מזה, שווה לקחת בחשבון; אצל הרבה אוהדים, אירוע כזה יכול לגרום לכל השלבים לפרוץ יחד בבת אחת.
אבל הכרת 5 שלבי האבל כן יכולה לעזור ועשויה לתת מסגרת להתמודדות.
תחושתי האישית – גם עולם הכדורגל, גם אנחנו כקהילה, ובוודאי אני כאוהד – עוברים בימים אלה דרך 5 השלבים.
- הכחשה:
“לא, אין מצב. זה בטוח לא מה שבאמת קורה.”
בשעות הראשונות מהפרסום, יכולנו לראות עיתונאים ואנשי תקשורת מדברים על “תרגיל” של לאפורטה; אוהדים בקבוצות השונות כותבים בביטחון רב שאין סיכוי שזה אמיתי; ובאופן כללי ראינו שיח קונספירטיבי. משוכנע לכאורה, ומשכנע במידה רבה, שזו רק טעות, ניסיון להשיג משהו, אי הבנה, משהו שעוד רגע יתהפך ויחזור למה שהוא אמור להיות.
- כעס:
“מי האידיוט האשם בזה?? למה זה קורה דווקא לנו??”
לאפורטה עצמו אמנם הפנה אצבע מאשימה אל הגורמים שלדעתו אשמים במצב, אך הוא עשה זאת באופן קורקטי וענייני למדי. גורמים אחרים, לעומת זאת, ביניהם אוהדים רבים, דווקא פתחו יפה יפה על כל מי שרק אפשר: ברתומאו, חאבייר טבאס, על לאפורטה עצמו, על שחקנים, ועד כמה שקשה להאמין – חלקם גם הפנו קיתונות של בוז אל עבר מסי עצמו (!).
גם אם יש צדק בהאשמות – הן כמובן לא פותרות שום דבר…
- משא ומתן:
“אבל רגע – בטוח אפשר לעשות משהו… נעשה הכל, רק ש…”
אנשים קראו לקיים הפגנות מול ביתו של טבאס. אוהדים יזמו מהלכים להחתמת מסי באנדורה. פיצולים של החוזה. שחרור שחקנים והתמודדות מאוחרת יותר עם התוצאות המשפטיות. מה לא הציעו, מה לא היינו מוכנים לתת, ובלבד שמסי יישאר.
מעניין לראות איך אין כמעט אף אדם שהשלב הזה – בצורה כזאת או אחרת – לא עובר עליו.
- דיכאון:
“הכל חסר טעם, אין כבר בשביל מה לקום בבוקר”.
לי זה מרגיש כמו השלב אולי הקשה ביותר. לשהות באמת בתוך העצב הגדול, לא לבטל אותו, לא להחליף אותו במציאת אשמים ותקיפתם. לא לנסות למצוא דרך להפוך את המצב. וגם לא “פשוט לקבל את זה” (בידוד התנתקות מהאלמנט הרגשי).
השלב של הדיכאון הוא חשוב. מסי, שרוצה להמשיך בקבוצה, שעומד לזכות בכדור הזהב, שיש לו עוד לפחות שנתיים אדירות של כדורגל, שיותר מחצי סגל הגיע בשבילו או משחק בשבילו, שמשחק מגיל 13 בקבוצה, הקפטן, הפנים, הרוח, הסמל של עשור וחצי, דמות שנכנסה לנו ללב ולנשמה ולסיפור החיים האישי שלנו, האיש שצרב בנו קעקועים נצחיים של התעלות רוח ושל רגש עמוק, שצרחנו איתו ברגעי הקסם ובכינו איתו ברגעי השפל – האיש הזה עוזב. הולך למישהי אחרת. זה עצוב. זה עצוב על אמת. ויש מקום לתת לזה מקום.
- קבלה והשלמה:
“יהיה בסדר. אנחנו נקום מזה. זה מה שזה”.
זה נראה רחוק, אבל כמו שכדורגל מלמד אותנו לא מהיום – הכל חולף, הדרמה שוככת, דברים יפהפיים מתפרקים ומתחלפים, דברים יפהפיים אחרים צצים משום מקום. אפשר לאבד את הדרך הספורטיבית (2003) ופתאום בא רונאלדיניו.
אפשר לאבד את רונאלדיניו (2008) ופתאום באה הפפ-טים; לא חסרות דוגמאות.
זה לא אומר שזה לא טראגי. זה כן. אבל אולי מחכה לנו עוד איזה שלב באבל שבו פתאום נרגיש שהחיים באמת ממשיכים, ובארסה היא עדיין אהבת חיינו הספורטיבית וניפתח לרגעי הקסם הרעננים — שכרגע עוד קשה לנו בכלל לדמיין.
