פגשתי את לאו כשהוא נכנס לחדר ההלבשה של הקבוצה הבוגרת, כשהוא היה בן 16, אבל הכרתי אותו עוד מלפני כן. סרג’י אלגרה, חבר נהדר שעבד באקדמיה של בארסה תקופה ארוכה אמר לי יום אחד: “צ’אבי, ילדים טובים מאוד מתפתחים פה”, התייחסות לדור של פיקה, ססק ואחרים. “אבל יש ארגנטינאי אחד שטוב יותר מכל מה שאתה מסוגל לדמיין. הוא מדהים. אתה תראה.” אז מהסיפור הזה ידעתי מי הוא כשראיתי אותו בחדר ההלבשה. יכולת כבר לדעת שהוא שונה, כמובן, כי יש דברים שאתה מבחין בהם כבר ברונדו הראשון. ומעל הכול, כבר אז היה ללאו הכישרון שהכי קשה לפתח: הוא הבין את המשחק, הוא היה יכול למסור טוב והוא היה יכול לעבור כל אחד ששמת מולו: הוא נהג להשאיר את שחקן ההגנה הטוב ביותר שלנו על הדשא. זמן מה אחרי שהגיע לקבוצה הראשונה נסענו ביחד וגיליתי ילד מחונך, שיודע לכבד, צנוע ולא יהיר בכלל. זה הופך אותו לדוגמה למופת, כי בתור מה שהוא עכשיו, הטוב ביותר, הוא לא איבד את הערכים האלה, הוא לא איבד טיפה מהצניעות הזו והוא מכבד את חבריו לקבוצה. אני חושב שלאו מעולם לא רצה להיות שונה מהאחרים.
הוא היה שונה, אבל הוא היה רק בן 16, אז חשבתי לי שהוא יהיה טוב, אבל ידעתי שכדורגל זה עסק מורכב ושהרבה דברים מפריעים. לא דמיינתי שהוא יהיה השחקן הטוב בהיסטוריה. מאז שהכרתי אותו הוא לא הפסיק להתפתח. הוא שיפר את מה שהיה לו ואפילו הפך את עצמו למכונת שערים. הוא לא נהג להבקיע כל כך הרבה ועכשיו הוא מבקיע בכל צורה, לוקח בעיטות חופשיות… וכמו שפפ אומר, הוא שולט בכל היבט במשחק. לעולם לא נראה דבר דומה. לא רק בגלל מה שהוא מסוגל לעשות, אלא בגלל פרק הזמן שהוא עושה את זה כבר. כל האחרים שרדו שנתיים, אולי שלוש. אצלו לא נראה שיש סוף באופק.
כאוהדי בארסה, אנחנו בני מזל שהוא הגיע לברצלונה. בלעדיו בארסה לא הייתה אותו הדבר. הוא אבן הפינה בהצלחה של המועדון בעשור האחרון. וזה משהו שאי אפשר לזלזל בו כשמדברים על לאו, כי זה שווה כל מחמאה: יכולה להיות לך שנה טובה, יכולות להיות לך שתיים, אבל להיות הטוב ביותר לתקופה כה ארוכה, זה מראה שיש לו אופי מנצח בלתי רגיל, אופי של אדם שלא רק שאוהב את מה שהוא עושה, אלא גם פרפקציוניסט, שלעולם לא מסתפק. אם הוא מבקיע פעמיים, הוא ירצה את השלישי. וזה מה שאנשים רואים במשחקים, אבל במהלך השבוע הוא אותו הדבר. ככה הוא משפר את כל מי שמסביבו, כי להיות ברמה כזו דורש המון.
האופי הזה עושה אותו מוטרד במיוחד אחרי הפסדים. או שזה עושה אותו עצוב מאוד, כי הוא תמיד רוצה לנצח. שום דבר לא מטריד אותו יותר מהפסד. אני נזכר שלא היה ניתן לנחם אותו ביום בו החמיץ פנדל נגד צ’לסי והודחנו מליגת האלופות. אבל הוא גם היה מודאג כשהוא החמיץ נגד מנצ’סטר סיטי, אפילו שניצחנו 3-1. ואתה בא ואומר לו שזה בסדר, והוא יענה לך: “לא, נכשלתי”. וזה נכון, היו ימים שראיתי אותו כועס על עצמו ועל אלו שסביבו ועל העולם בכלליות, אבל למי אין ימים כאלה? בנוסף, זה בטח לא קל להיות מספר 1, לא קל להתמודד עם זה, וב-99.9% מהמקרים הוא עושה את זה נהדר. אז כולנו יותר מסולחים לו, שהרי לכול יש פיצוי מספק בדרך בה הוא מפזר שמחה לכל מי שאוהב כדורגל.
באופן אישי אני חושב שאני חבר שלו. הוא מופנם ולא קל לו להיפתח, אבל כשהוא בוטח בך זה פשוט כיף גדול, הוא בדחן רציני. יש לו בדיחות מעולות. ולב ענק, הוא בחור נהדר. תמיד יש לו זמן לעזור לך במה שתבקש ממנו. “היי לאו, חבר ביקש ממני נעליים לעמותה למען ילדים…” ומיד הוא יוריד את נעליו, יחתום עליהן וייתן לך אותם. תמיד. אך מה שאני מעריך אצלו הכי הרבה זה הכנות שלו. הוא לעולם לא יבגוד בך. יש לו אופי חזק וכשהוא לא אוהב משהו, זהו זה. אל תנסה לשכנע אותו. אבל הוא יאמר לך את זה בפנים. אני תמיד מרגיש שהוא לעולם לא יבגוד בי. אם יש לו מה לומר לי הוא אומר ואני יודע שלעולם לא ילך מאחורי גבי. מסי בוגד רק בשחקני הגנה ושוערים. ואני מעריך אותו מאוד על כך. באופן הזה אנחנו דומים מאוד. תודה לך על כך, לאו.
ותודה לך שאתה משחק כמו שאתה משחק. על הריצות שלך, על השערים שלך, על המסירות שלך, על הכדרורים שלך. על כל מה שנתת לבארסה ולכדורגל. ועל כך שאתה מי שאתה.
