מצחיק איך דברים יכולים להשתנות. רק בתחילת העונה, אחרי שבארסה הביסה את אלצ’ה וניצחה בקושי את ויאריאל, לואיס אנריקה ופפ נפגשו בכנס מאמנים של אופ”א, מספר 4 נשאל את השאלה המאוסה ואמר: “לוצ’ו יצליח יותר ממני בבארסה”. 8 חודשים עברו מאז, אחד מהם בגמר ליגת האלופות וזה לא פפ. ומי זוכר עכשיו את החצי הראשון של העונה הזו או את שבוע האינסטגרם הביזארי של מסי וצ’לסי?
בארסה בגמר צ’מפיונס ראשון מאז 2011 וזה מה שחשוב. אז, בוומבלי, זכינו בגביע עם פפ, עכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה בלעדיו. ואיזו דרך הקבוצה עשתה עד שהושג הכרטיס המיוחל לברלין. בשלב הבתים, אלופות צרפת (פ.ס.ז’), הולנד (אייאקס) וקפריסין (אפואל ניקוסיה) ראו את הגב של בארסה, בשמינית הגמר אלופת אנגליה (היוצאת – מנצ’סטר סיטי) קיבלה בראש, ברבע שוב פ.ס.ז’ ובחצי אלופת גרמניה (באיירן). בחיי, אני מתעייף רק מלהסתכל על הרשימה הזו. ספק אם הייתה דרך מרשימה יותר של קבוצה כלשהי לגמר הצ’מפיונס אי פעם, ובקרב על התואר עוד מצפה לנו מפגש עם אלופת איטליה או אירופה.
אני חושב שהשיא היה כשפדרו נכנס בתחילת במחצית השנייה. זה היה בגלל החשש מפציעה של לואיס סוארס, אבל בסיטואציה אחרת, בלי ה-0:3 מהקאמפ-נואו, זה לא יהיה הימור גדול מדי לומר שהוא היה נשאר על המגרש. מי חשב שלוצ’ו יעשה חילופי מנוחה בחצי-גמר ליגת האלופות מול באיירן ועוד במינכן? כל העונה הזו מוזרה.
כמשחק בפני עצמו, באיירן הייתה הרבה יותר טובה. זה אפילו לא נתון לוויכוח. היא החזיקה יותר בכדור (שוב) – 53% מול 47% – והיו לה יותר מסירות מדוייקות (526 ) מניסיונות מסירה של בארסה (494), אבל עם זה אין לי בעיה. זו באיירן וזה משחק חוץ, הגיוני שמול קבוצה ברמה הזו לא תהיה לך שליטה על מה שקורה במגרש לאורך כל 90 הדקות. מעבר לכך, בארסה אימצה סגנון שונה יותר תחת לוצ’ו כדי למקסם את ההשפעה של MSN ונראה לי שזה עובד לא רע. 114 שערים And counting.
בסך הכל, גם ההפסד עצמו לא באמת משנה כשאתה עולה לגמר ליגת האלופות (עוד כמה ימים זה ייקלט), אבל מה שהלך במחצית השנייה אלה בדיוק הדברים שחששתי מהם כשדיברתי כל העונה על הירידה הקיצונית בהיררכיה של הקישור. כשאמרנו שיש רגעים שתצטרך להרגיע את הקצב ו”להרוג משחקים”, אלה בדיוק היו הדקות האלה, ובמקום זה הרחקנו כדורים בלי כתובת בסגנון אנגלי של פעם. ירידת המתח אחרי תוצאת המשחק הראשון ושני שערי חוץ במינכן היא אכן טבעית, אבל אם הולכים לכיוון הזה (שהוא לגיטימי), הייתי מעדיף את צ’אבי על המגרש בשלב מוקדם יותר. בכל אופן, זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בשינוי שבארסה עברה העונה. יש לזה חסרונות ויש לזה יתרונות. וואחאד יתרונות.
אני חייב לציין שהרבה הרבה יותר מכל אלה, הפריע לי שוב הניסיון של לוצ’ו לשחק עם 2 קשרים אחוריים. טענתי את זה בעבר כבר מספיק פעמים, אבל כל פעם שרואים את מסצ’ראנו ובוסקטס ביחד במרכז המגרש מגיעים שוב לאותה מסקנה – אין לזה מקום. יש צורת חשיבה מסויימת שעם 2 קשרים אחוריים, יותר קל לך להתגונן. אז לא, זה לא נכון. כדי להתגונן טוב יותר, אתה צריך את הכדור. כן, בלעדיו, נשבע לכם שאין ליריבה מה לעשות. וכשאתה משחק עם קשר אחורי נוסף, כזה שלא יוצא קדימה, חסר לך שחקן במקומות שבהם אתה יכול ללחוץ על היריבה או להניע כדור. זה רק מקל על היריבה ובמיוחד גורם לבארסה ללכת אחורה. אם לוצ’ו יסיק מסקנות ויפסיק עם הניסוי הזה בשארית העונה – במיוחד כשכל זה קורה כדי לתת דקות לבלם העל, ג’רמי מתייה – אז הרווחנו בגדול.
הבחירה במצטיין של בארסה באליאנץ ארנה היא די קלה, וכשלא מדובר במסי אז זה אומר הרבה. מאוד. טר-שטגן היה פשוט מפחיד בין הקורות וזו הייתה אחת מתצוגות השוערים הגדולות ביותר שאני זוכר בבארסה. מדברים הרבה על הכדור שהוא הוציא מהחיבורים, אבל המהירות שבה הוא קם והדף את הכדור ההוא מקו השער הייתה מדהימה. וכל זה עם משחק רגל אדיר (השוער הטוב בעולם באספקט הזה. כן, היום), שזו לא סטייה כלשהי של אוהדי בארסה. כשאתה מתבסס על התקפות מתפרצות והעברות כדורים מעבר לקווי הקישור של היריבה, למסירות האלה של השוער ישי משמעות עצומה.
מסי לא היה במשחק בכלל ברבע השעה הראשונה. ואז הוא קיבל את הכדור ואמרתי לעצמי “יאללה, תעשה משהו”. אחרי 2 שניות, הוא שלח כדור עומק גאוני לסוארס שבישל לניימאר. רבע שעה אחרי זה קרה בדיוק אותו דבר, רק שהפעם מסי השאיר את הברזילאי והאורוגוואי מאחורי ההגנה עם נגיחה. ראיית המשחק שלו בגול הראשון הייתה פשוט נהדרת, ולא בפעם הראשונה העונה. מכירים את המצלמה העליונה ב-FIFA? אז ככה זה נראה, רק שמסי רואה את זה מגובה הדשא.
גם ניימאר ראוי למחמאות. כבר 37 שערים העונה (אחד יותר מהעונה הטובה ביותר של אטו בבארסה), 9 ובישול רק בצ’מפיונס ותזכרו מול איזה יריבות זה קרה. הוא כבש 3 שערים ברבעי הגמר מול פ.ס.ז’ ו-3 מול באיירן בחצי.
