הקפטן האגדי והבלם של בארסה, כנראה צמד הבלמים הגדול בהיסטוריה של בארסה, ישבו לאכול יחד עם עיתונאי “לה ואנגרדיה”, כמה ימים לפני הקלאסיקו, כדי לדבר על קרב הענקיות שקרב ובא ועל שאר נושאים מעניינים. השיחה מתורגמת במלואה לפניכם:
הם עושים זאת מדי זמן מה. הם מתקשרים אחד לשני ומחליטים לאכול חלזונות ושאר מטעמים במסעדה החביבה “אל קליו דה פינסטרלייס”, שנמצאת באספלוגס. תמיד יושבים באותו השולחן. מאחורה, בצד שמאל. הם חברים טובים מאוד. הם היו צמד הבלמים הגדול בהיסטוריה של המועדון. ילדיהם – לכל אחד שניים – כבר סוסיוס. הפעם הם מדברים על חוויותיהם בקלאסיקו, הן כילדים והן כבוגרים. הם בהחלט יותר ממוסמכים לעשות זאת. שניהם הבקיעו באותו 6-2 אגדי. הם קרלס פויול וג’רארד פיקה. והפעם הם לא לבד. ז’ואן ז’וזפ פלייס מעיתון לה ואנגרדיה הצטרף אליהם.
מהו זיכרון הקלאסיקו הראשון שלכם?
פיקה: ה-5-0 בקאמפ נואו ב-1994. הייתי אז בן 6 או 7. צפיתי בו באצטדיון.
פויול: לא הייתי באצטדיון עד שהגעתי לגיל 17, כשהגעתי לברצלונה מההרים (צוחק), כשהחתימו אותי כשחקן נוער. הזיכרון הראשון שלי מהקלאסיקו הוא שראיתי בטלוויזיה את הגול של (גיירמו) אמור בברנבאו.
אך היו פויול ופיקה כאוהדים?
פיקה: הייתי רגוע, אבל תמיד היה לידי אדון מבוגר יותר שלא הפסיק לצעוק. החל מהדקה הראשונה ובכל משחק. גאברי היה אחד מהמטרות המרכזיות שלו. מסירה אחת לא טובה והוא השתולל. היה לו תיק גדול ושפם. האוהד הטיפוסי. אני מניח שהוא שחרר קצת לחץ ככה. הייתי ילד כך שפחדתי ממנו. אהבתי לצפות במשחק ברוגע, לחשוב עליו, לנתח אותו, להיות מרוכז. תמיד הייתי כזה. אני אף פעם לא מתרגש יותר מדי.
פויול: אני יותר הטיפוס שצועק. אני גם קיללתי פה ושם. אני נהיה עצבני מאוד. פעם התווכחתי עם כמה אוהדי בארסה. “מה שאתם צריכים לעשות זה לתמוך בקבוצה, לא להתלונן”, אמרתי להם. עכשיו לא הייתי באצטדיון זמן מה. לא מאז שפרשתי. אבל המנטאליות שלי כאוהד השתנתה.
מי היה השחקן המועדף עליכם באותו זמן?
פיקה: סטויצ’קוב היה האליל שלי. אחרי זה הגיע רונאלדו.
פויול: נדאל היה חיה.
והיה איזה שחקן של מדריד שלא אהבת?
פיקה: היירו, בגלל המרפקים שנתן לשחקנים אחרים, אבל זו זמנית גם הרגשתי הערכה כלפיו, כי הוא הגן על המועדון שלו. עכשיו שאתה שואל, מיאטוביץ’… מצד שני אתה יכול לראות שסידורף היה בחור טוב.
אתה זוכר איך חברך פויול שמר על פיגו?
פיקה: בלתי אפשרי לשכוח את זה. האווירה הייתה חזקה מאוד, כמעט מפחידה. הייתה להם קבוצה טובה יותר, אבל ניצחנו 2 – 0. קרלס לא נתן לו לגעת בכדור. הוא היה בולדוג נוראי. הייתה לו הזדמנות אחת, הוא בעט וכל האצטדיון נאנח בו זמנית.
פויול: אף אחד לא חווה אווירה כזאת. זה השפיע על כל הקבוצה המדרידאית, לא רק על פיגו. זה היה ספקטקולרי. לא יכולנו לשמוע את השופט. הייתי כל כך מרוכז במשימה שלי, שכשפיגו יצא מהמגרש כדי לדבר עם דל בוסקה (המאמן שלהם), נצמדתי אליו. (צוחק) בתחילת השבוע פפ אמר לי “אתה רק תתמקד בפורטוגלי”. התקשורת חשבה שרייזיחר ישחק.
איפה פויול ופיקה נפגשו לראשונה?
פיקה: במשרדים של נייקי. שיחקתי במדי סראגוסה והחבר’ה האלה בדיוק זכו בליגת האלופות (2006). קרלס שתה כוס שמפנייה והיה בהנגאובר. (צוחק) “הבחור הזה לא יכול לשתות שום דבר”, חשבתי לעצמי.
פויול: שמרתי על עצמי היטב. לא שתיתי אף פעם. אני גם זוכר את אותו היום.
פיקה: הייתי אף אחד. ורק חלפנו אחד על פני השני לרגע אחד.
פויול: לפני שפגשתי אותך, אני זוכר ששיחקת כמגן ימני במדי סראגוסה נגד ריאל מדריד.
פיקה: ומה חשבת? “תראו את המנוף הגדול הזה!” (צוחק) הצלחתי להחזיק מעמד עם רייס, אבל כשרוביניו עלה… הפסדנו 1 – 0.
פויול: טוב, אני חושב ששיחקת טוב, כי היית חכם וידעת איך למקם את עצמך.
פיקה: בימים ההם, לבשתי את החולצה עם הצווארון. חשבתי שאני מראדונה. (צוחק)
כשנפגשתם בקבוצה הבוגרת של בארסה, התחברתם מהר…
פויול: הקשר בינינו נבנה מהר. היינו שונים, אך אנחנו משלימים אחד את השני.
פיקה: בכנות, יכולנו לשחק עוד שנים, אבל הבחור הזה לא החזיק מעמד. (צוחק)
פויול: הייתי צריך לחפות עליך כל כך הרבה פעמים כשעלית להתקפה, כך שהתעייפתי. אתה היית הצעיר, זה היה צריך להיות הפוך.
יש לך חרטות על כך שלא שיחקת עוד שנים?
פויול: באחד הימים שמעתי מישהו שהשווה אותנו לצמד בארזי-קוסטקורטה, הם אמרו שהיינו הטובים ביותר יחד איתם. אני גאה בכך. הפציעה בברך הייתה מזל רע, אחרת אני עדיין הייתי משחק.
פיקה: איך אתה אוהב לומר את זה. אתה צריך לשחק במשחק של קטלוניה נגד טוניסיה ב-28 בחודש. כבר אמרתי לך את זה.
פויול: יכולנו לשחק ביחד עוד. נהניתי מכך מאוד. זו הייתה תקופה מדהימה. נהנינו על המגרש ומחוצה לו.
מי השפיע על האחר יותר, בכל הרמות?
פויול: השתניתי. הייתי מאוד סגור, רדיקלי, חשבתי על כדורגל 24 שעות ביממה והוא גרם לי לראות שדברים יכולים להיות אחרת.
פיקה: ראיתי שהוא היה במצב רוח ירוד (ב-2008). נהגתי לומר לו: “קדימה חבר, צא למסיבה יום אחד”. הוא אזר אומץ, יצא איתנו פעמיים, ובהתחשב בכך שכולם הכירו אותו, התחילה שמועה שפויול היה יוצא בלי הפסקה. אני עדיין הייתי יחסית לא מוכר בזמן הזה, אז יכולתי לחלוף מתחת לרדאר, זו הייתה השנה הראשונה שלי, אבל הוא, עם הרעמה הזאת… הוא לא יצא שוב אחרי זה.
פויול: הייתי בתקופה מאוד רעה. ב-2006 אבי נפטר, וב-2007 סיימתי מערכת יחסים שנמשכה 10 שנים. ובבארסה, עם אחד הסגלים המפוארים בהיסטוריה שלנו, לא הצלחנו להביא המשכיות… ואני הייתי הקפטן. אז זכינו ביורו עם הנבחרת הספרדית וכשחזרתי פגשתי את מר ג’רארד פיקה.
ובמגרש?
פיקה: עכשיו אני חי יותר ברוגע (צוחק), בלי כל הצעקות של האיש הזה. זה תענוג.
פויול: אני חושב שהעדיפות של שחקן הגנה היא להגן. ואם אנחנו מובילים 4 – 0, עבורי זה יותר חשוב לא לאפשר להם להבקיע מאשר שנבקיע עוד אחד. וחוץ מזה יש לנו שחקני התקפה בשביל זה.
פיקה: אני חושב שבמצב של 4 – 0 לשחקן הגנה יש זכות ליהנות.
פויול: אני נהניתי לעשות הגנה.
פיקה: למדתי ליהנות מזה במהלך השנים. פעם לא אהבתי את זה כלל. גם לא אהבתי להתאמן.
פויול: אני אהבתי את זה. הוא לא, אבל הוא היה מוכשר ובכושר טוב והוא השתפר. ויש לו תכונה חיונית נוספת שתמיד הגנתי עליה, אפילו עם חברים לקבוצה: שני האנשים הכי תחרותיים שיש במשחק הם לאו (מסי) וג’רארד. הם תמיד רוצים לנצח והם אף פעם לא מתחבאים. אף פעם. וזה משהו שאו שיש לך או שאין לך.
יש לך איזו עצה שזכורה היטב?
פיקה: הובלנו 5 – 0, הוא אמר לי: “אל תחשוב על המסיבה, עוד לא.”
פויול, לעיתונאי: אל תרשום את זה.
פיקה: זה לא משנה, קרלס, עברו כבר 10 שנים. הייתי בן 21. לצאת אחרי ניצחון היה בסיסי. עכשיו זה כבר 7 חודשים שלא הייתי במועדון. הכול משתנה כשיש לך משפחה.
פויול: ג’רארד נולד בר-מזל.
פיקה: אני יודע. אני נהנה מכל הדברים הטובים שיש לזכותי. אני תמיד מגיע לקצה. ככה אני הכי נהנה מדברים. בכל ההיבטים בחיים. והלך לי טוב. אני גם יודע שנפגעתי מכך בכמה אופנים. כמו מה? טוב, למשל, בכך שאני לא הקפטן של בארסה. קפטן צריך להיות מופתי, ואני כזה במובנים מסוימים, אך לא בכולם. הייתי רוצה להיות הקפטן, אבל אני לא תקוע על זה. אני אצטרך להשתנות ואני בסדר כפי שאני.
פויול: אבל פיקה הוא מנהיג בדרכו שלו. הוא קפטן ללא הסרט. הולך לו טוב, הוא נהנה וזה סופר חשוב. כשאתה הקפטן אתה מוכרח לדבר בשם כולם.
פיקה: האידאל היה שילוב של שני הדברים האלה, אבל זה לא קיים, וטוב, הדבר הכי טוב שהיה זה כשהיינו ביחד וזה נגמר.
דברו איתי על ה-6-2 בברנבאו. גול לכל אחד.
פויול: זה היה משחק מושלם עבורנו.
פיקה: וב-4-0 כמעט הבקעתי את החמישי.
פויול: עדיף כך.
פיקה: איזו תגובה. “קולה” טיפוסי. כן, כי פיקה היה מתלהב יותר מדי אחרי זה, אה…
פויול: מה היית עושה?
פיקה: תנועת המאניטה עם היד, אני מניח…
והחגיגה של השער שלך ב-6-2. בסגנון של לואיס אנריקה…
פיקה: לא ציפיתי להבקיע. חגגתי בכך שהראיתי את הצבעים של החולצה. זה העניין של המזל שדיברנו עליו מקודם, זה בלתי נתפס.
הנשיקה שלך לסרט הקפטן היא תמונה אייקונית.
פויול: הרבה זוכרים אותי עם התמונה הזו. זה הוקדש לאוהדים. חשבתי על לעשות משהו עם סרט הקפטן והנשיקה פשוט קרתה, זה לא מה שתכננתי מראש. יש לי את התמונה הזאת בחדר העבודה בביתי.
לקלאסיקו יש הרבה קונוטציות פוליטיות…
פויול: ביקרו אותי על שטויות ושאר דברים מגוחכים. גם את ג’רארד ביקרו כשהוא בקושי אמר משהו. הוא היה בחגיגות הדיאדה (היום הלאומי של קטלוניה), והוא דיבר על כך שהוא תומך בזכות להחליט. גם אני. לא יותר מכך.
פיקה: הרבה אנשים אמרו אותו הדבר ולא קרה כלום.
פויול: אם יש בעיה, אם יש 2 מיליון איש ברחובות, מה עושים? מתעלמים מזה פשוט? צריך לדבר, לדון.
אתם זוכרים איזה רגע רע במיוחד?
פיקה: הפציעה של קרלס בברך. זה היה נוראי. קרלס, אני חייב לומר את זה. זאת חייבת להיות הכותרת של הראיון. (צוחק לעבר העיתונאי) החלמתי מפציעה והתאמנתי לבד ויום אחד הצטרפתי אליו ואל חואנחו (בראו, הפיזיותרפיסט של בארסה) לסדרת תרגילים מאוד תובעניים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. פויי תמיד נתפס כבלתי מנוצח, כעמיד, ובאותו יום גברתי עליו. בציבור אף פעם לא ראיתם אותו ככה – חלוש, מבולבל, רע… “אני לא יכול יותר”, הוא אמר לי. הייתי מוכן לפרוש באותו יום. “כבר ראיתי הכול”, יכולתי לומר. (צוחק)
פויול: תשישות נוראית.
בואו נדבר על מסי. מה עוד אתם יכולים לומר על ההשפעה שלו בקלאסיקוס?
פויול: זה לא רק הקלאסיקוס. זה בכל משחק. אני חושב שהוא התבגר בשלוש השנים האחרונות.
פיקה: הוא הבין מה הקבוצה צריכה. הוא מעורב בכל דבר. הוא נדיב, הוא טוב בכל היבט.
הוא יחדש את החוזה?
פיקה: כן, הוא יודע שהוא לא ירגיש טוב באף מקום אחר מלבד פה.
פויול: אני מסכים. זה המקום הטוב ביותר. זה הבית שלו. כולם אוהבים אותו.
מה מסי עושה בחדר ההלבשה אחרי משחק גדול שלו?
פויול: הוא בפלאפון שלו, כמו כולם.
פיקה: מביאים לו את הכדור שאיתו הבקיע את השלושער, אתה רושם לו “הלאה לבא, לאו”, וזהו זה. (צוחק) כשלוקחים בחשבון את החשיבות שלו, לאו מאוד טבעי.
פויול: הוא אוהב לשחק כדורגל וזהו זה. עד כדי כך פשוט.
פיקה: הדבר הנחמד ביותר זה להיות נורמלי.
וכריסטיאנו רונאלדו? האם הוא הכי קשה לעצירה?
פיקה: יש לו אינסטינקט מדהים להבקעת שערים, גם כשהוא לא כשיר לחלוטין. זה משהו מולד. הוא גם מאוד תחרותי, הוא מכונה שתמיד רוצה להשתפר, אף על פי שעכשיו הוא לוקח פחות חלק בבניית המשחק.
פויול: הוא לא היה השחקן שהיה לי הכי קשה לשמור עליו. זה היה לאו באימונים. והנרי, דרוגבה… בגלל המאפיינים שלהם.
