״השמועות על מותי היו נכונות, אך מוקדמות״. מרק טווין.
תעשו גוגל קצר, כבר שנים קוברים את בארסה הגדולה. אחרי ההפסד לאינטר של מוריניו ב-2010 קברו אותנו וחזרנו בענק. אחרי העזיבה של פפ אמרו שנגמר עידן, וטיטו זצ״ל לקח אליפות עם 100 נקודות. אחרי צמד ההשפלות מול באיירן, עם אותו טיטו, אמרו שזהו, נגמר. חזרנו ב-2015 עם הקמפיין הטוב ביותר באירופה בעשור האחרון, באחריות. ב-2016 שוב קברו אותנו, אז חזרנו עם שתי אליפויות והיינו מרחק נגיעה (אוי אנפילד) מעוד זכיה בגביע עם האוזניים. ולבסוף, בשנה שעברה קברו אותנו סופית ולקחנו גביע ועם קצת מזל היינו רושמים עוד דאבל.
עשור ועוד קצת של תקשורת ושונאים שקוברים את ברצלונה שפעם אחר פעם קמה כמו עוף החול, מתרוממת, מנערת את הכנפיים האדירות שלה וממריאה לשחקים.
אבל הפעם עושה רושם שזה אמיתי. הפעם השמועות הן נכונות. נדמה שהקבוצה הגדולה ששורשיה בשנת 2006 והצמרת שלה בשנת 2015, התפוררה סופית. מסי כבר לא פה, בוסקטס בדמדומי הקריירה שלו, פיקה על אדי דלק אחרונים ואלבה, עם כל הכבוד, בעצם נמצא פה מ-2012 ולא היה שותף לקבוצות הגדולות של פפ.
הדבר המדכא באמת הוא שבארסה הזכירה במשחק מול באיירן קבוצות שפעם היו משחקות מול בארסה. אתם זוכרים את המשחקים האלה? יוצאים לשחק באיזה אלבסטה, ג׳ירונה או ויאדוליד, נדמה שהנה, היריבה יכולה לעשות את זה ורק שער בפוקס מעלה אותנו ליתרון. אנחנו מקרטעים קצת, הם חושבים שזה אפשרי, ובסוף איכשהו זה נגמר 3 או 4 לבארסה. למה? יתרון האיכות הבלתי ניתן לסגירה.
זה הבסיס להלם שכל אוהד בארסה חטף ביום שלישי. זה לא ההפסד, כבר הפסדנו בבית, אפילו לבאיירן, בתוצאה כזו. זה הקלות הבלתי נסבלת של ההפסד, זו ההרגשה שיש לנו קבוצה חביבה, מוכשרת, צעירה, עם פוטנציאל, אבל לא שום דבר שמתקרב לקבוצת צמרת כמו באיירן. כמו אלצ׳ה או חטאפה שמגיעות לשחק מולנו, כך אנחנו נראינו מול באיירן. חביבים, מנסים, מעלים כמה צעירים מרשימים שיום אחד אול יצא מהם משהו, אבל פשוט לא ברמה.
וכאן מגיע המבחן של האוהדים ובעיקר של הנשיא. זה יראה טוב יותר, כנראה, אחרי החזרה של פאטי (אינשאללה) ושל דמבלה. בניגוד לחדלי האישים שמשחקים אצלנו בחוד, למעט ממפיס, השניים האלה הם שחקנים מהירים, בעלי יכולת כדרור ויכולת לשים את הכדור ברשת. אלה שלוש תכונות שלא התרשמתי שיש ללוק דה יונג, למשל. עם זאת, הטוב הזה יספיק אולי להתמודד על הלה ליגה, בקושי, הוא לא צפוי להספיק בליגת האלופות. אין מה לעשות, הסגל מזדקן בחלקו ולא מספיק טוב בחלקו השני. השאלה היא האם האוהדים יוכלו לעמוד בזה.
ברור לכל בר דעת שלאפורטה, למשל, מתקשה מאוד. קשה לנשיא הוותיק, הקולה השרוף, לראות את הקבוצה שלו כמו סתם עוד קבוצה באירופה, שלא מכוונת לשום מקום. האיש ששם את שלט הבחירות שלו עשרים מטר מהברנבאו, כחלק מהאמירה שלו שבארסה שלו לא פוחדת מכלום, רואה את הקבוצה שלו ניגפת על כר הדשא ומתקשה לעצור את הדמעות ובמיוחד את הרצון לעשות מהפה. מיד כאן ועכשיו. רק הכסף עוצר אותו, ובחורף אולי יהיה קצת כסף, השאלה אם זה הזמן להשתמש בו.
ואנחנו, האוהדים? אצלי התשובה ברורה, אני מתכוון לשבת מול המסך, ואולי בקרוב גם בקאמפ נואו, ולעודד את הקבוצה שלי. לא בחרתי בסגל הזה, הייתי שמח לראות סגל יותר רציני, אבל זו הקבוצה שלי. בסוף החיים הם גלגל, שום קבוצה לא מצליחה לאורך כל הזמן. ריאל לא לקחו צ׳מפיונס כמעט 40 שנה ואחרי כן חיכו למעלה מעשור לתואר הבא. ליברפול לא לקחה אליפות 30 שנה. יובה מחפשת צ׳מפיונס כבר 25 שנה ומילאן הגדולה, אחת מחמש הקבוצות הגדולות באירופה כבר למעלה מעשור בלי אליפות מקומית. מבחינתי הכל בסדר.
מרימים את הראש, צועדים קדימה ואיך אומר שי? יהיה בסדר. מתישהו.
ויסקה בארסה.
