השילוש הקדוש

בצל הסערה של השבוע שעבר, שלישית MSN הובילה את בארסה לניצחון 1-3 גדול על אתלטיקו מדריד- “אתם רואים את הגמד עם החולצה מספר 10?”.

– “מה איתו?”.

– “לפרק”.

– “ומה עם השאר?”.

– “גם”.

 

כל קשר בין זה לחדר ההלבשה של אתלטיקו לפני המשחק הינו מקרי בהחלט. או שלא. כמה מטרים משם, לוצ’ו דיבר עם השחקנים בפעם האחרונה לפני העלייה לדשא. “הלו, אפס”, הוא בטח אמר למסי, “מחר אתה הולך לראות את רונאלדו לוקח את ה-Pendellon d’or, אה? לא נורא, גם מספר 2 זה טוב”.

 

לא בטוח שזה מה שהלך בחדר ההלבשה של בארסה, אבל גם לא בטוח ששגיא כבר כיבה את המקדחה בחדשות הספורט. בכל אופן, אין הרבה דרכים אחרות לתאר את הטירוף שמסי עלה לשחק איתו – מקסימום איזה וידאו מחגיגות האליפות של אתלטי על הדשא של הקאמפ-נואו – וכשהוא ב-God Mode שלו, כל השאר יכולים לדבר לקיר. כל יריבה. בכל אצטדיון. בכל מעמד. בטח מול חסוס גאמס. ליאו הפך אותו למגן בהפועל ארגזים. כבש שער, אירגן את השניים האחרים, בעט 7 פעמים לשער, 3 למסגרת, 12/17 בדריבלים (!). ענק.

 

ועכשיו אני אהיה קצת פארטי פופר. אין ספק שהמחצית הראשונה הייתה הטובה ביותר של בארסה תחת לוצ’ו, אבל בוא נראה מה היה לנו: משחק לחץ (מעולה, יש לציין), הרבה התלהבות, העברת כדורים מהירה להתקפה והרבה הרבה MSN. זה הכל. נשמע כמו הבועה הקלאסית של אוהדי בארסה, אבל תשאלו את עצמכם: איפה היינו בלי MSN? הם כבשו 9 מ-10 השערים האחרונים שלנו. תגידו שלכל קבוצה יש את היתרון שלה וזה הדבר הכי טוב שיש לנו, אני אגיד שזה הדבר היחיד שיש לנו.

 

זה היה המחזור ה-18 והיום, בפעם הראשונה העונה (אולי השנייה, תלוי אם אתם מתעקשים לזרוק פנימה את ה-3:4:3 מול פ.ס.ז’), לוצ’ו ניצח בדו-קרב את המאמן שמולו. לא בגלל שהייתה לו איזשהי תוכנית משחק מבריקה, ממש לא. זה היה ה-4:3:3 הרגיל עם מסי בצד. כל העולם ואחותו ידעו שאנחנו הולכים לשחק ככה. וגם סימאונה. והוא לא בא מוכן. שלח את כל 4 הקשרים שלו לשחק באמצע במקום לרווח לצדדים, השאיר לנו את האגפים פתוחים וכאילו שזה לא מספיק – שם את חסוס גאמס מול מסי. נו, בחייאת רבאק, אתה מסתלבט? ליאו וניימאר טחנו את אתלטיקו עם כניסות מהצדדים וכשאלוהים בזון – איך אומרים – בהצלחה עם זה.

 

חייב לומר שאני לא כ”כ יודע איך לאכול את מסי בימין. זה נותן לנו לשחק עם סוארס באמצע, אבל עדיין מעדיף 3:4:3 עם ליאו כקשר התקפי מאחורי השלישייה הקדמית. ולמרות זאת, ל-4:3:3 הזה עם מסי בצד יש יתרון גדול: זה מרווח את המשחק (ניימאר בשמאל והיריבה לא יכולה להתכווץ למרכז), ליאו נכנס לאמצע עם הרגל החזקה ובעיקר קרוב יותר לדני אלבס. וזה מעלים את האינסטינקט של הליצן לנסות לכבות את הזרקורים בקאמפ-נואו עם כדורים שהוא בועט עליהם. רק 2 ניסיונות הרמה מהאגף היו לדני. 0% הצלחה – נו, בכל זאת אלבס – אבל רק 2. לא נראה לי שזה חסר למישהו.

 

 

ולפני שמתלהבים ובטוחים שבארסה חזרה צריך לזכור שעד עכשיו שוב משחק לא העיד כלום – אבל ממש כלום – על זה שבא אחריו. ואחרי שזוכרים את זה, צריך להסתכל על המחצית השנייה שהראיתה הרבה מהמגרעות בבארסה של לוצ’ו. יותר מחצי שעה עד שהגיעה הבעיטה הראשונה למסגרת. כי מסי, סוארס וניימאר קצת התעייפו, כי אתלטי השתפרה וכו’. אוקי, קורה. אבל זה בדיוק העניין, שחוץ מ-MSN אין לנו איזה Master Plan.

 

הניצחון הזה הוא טוב מאוד כי הוא הושג מול יריבה חזקה בנוק-אאוט כמעט מוחלט, אבל הוא לא מעלים את הבעיות. “המפלצת התלת-ראשית מכה שוב”, כתבו באתר הרשמי, אבל מה יקרה אם היא תירדם בסן-מאמס או מול מנצ’סטר סיטי?

 

נ.ב.

יריבה בלבן. מול בארסה. באמת חשבתם שלא יהיה פנדל?

 

הטוב: ניצחון גדול אחרי הרבה הרבה זמן.

 

הרע: צריך המשכיות, והרכב קבוע.

 

המכוער: איזה שידור ישראלי, אללה יוסתור. בושה וחרפה.

 

ההרכב:

 

בראבו (6).

אלבס (7), פיקה (8), מסצ׳ראנו (7), אלבה (8).

ראקיטיץ׳ (7), בוסקטס (8), אינייסטה (7).

מסי (9), סווארס (8), ניימאר (8).

סשה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023