וגם הם ידעו את זה.
ואם כבר לוצ’ו, המשחק הזה הוא עוד דוגמא לעקשנות שלו. בימים האחרונים דיברו על 4-4-2, 4-2-3-1 ושאר אפשרויות, אבל בסופו של דבר לוצ’ו נשאר בשלו, לא שינה מערך ופשוט הכניס שחקן התקפה אחר במקום מסי. האמת היא שאין מה להיות מופתעים מהמהלך הזה – לא כי לוצ’ו אמר אחרי הפציעה של ליאו ש”בארסה לא תשנה את הדרך”, אלא כי מאז שהוא מונה למאמן בארסה, הוא לא עשה שום דבר שיכול לגרום לנו להסיק שהוא יעשה משהו מפתיע. והקיבעון הזה – הביסוס המוגזם על יכולת אישית במקום לגוון עם הפתעות טקטיות או משחק קבוצתי – הוא זה שחוזר עכשיו לבארסה כמו בומרנג.
תראו, העונה הקודמת הייתה לא רעה בסך הכל. כלומר, נראה לי ככה. אבל במהלכה שלישיית ההתקפה האדירה של MSN הסתירה הרבה ליקויים שהיו (ועדיין יש) בבארסה, ואי אפשר להתכחש אליהם. כשהיו בורות בין שחקני הקישור, ניימאר בעט טיל לחיבורים. כשבארסה לא הצליחה לשלוט במרכז המגרש, בא מסי ושלח כדור על 40 מטר עם דיוק של קוורטרבק. וכשכלום לא הלך, לואיס סוארס דפק גולאסו. העטיפה הנוצצת הסתירה את התוכן.
שוב. ושוב. ושוב.
תוכנית המשחק הייתה אז – ונשארה כזו עד עכשיו – פשוט ללכת על MSN. היכולת האישית שלהם חיפתה על הרבה חסרונות ובארסה הסתדרה עם זה. בזכות הכישרון של מסי, סוארס וניימאר, וגם בזכות הרבה מזל. העניין הוא, ואת זה יודע כל אחד, שכל דבר טוב נגמר בשלב כלשהו. ואחרי שהמזל היה בצד של בארסה בעונה שעברה, בשבועות האחרונים פורטונה נעלמה מהר יותר מססק בחודשי ההכרעה של העונה. אחרי שצ’אבי עזב ופדרו הצטרף לפברגאס, בארסה הגיעה למצב שכל פציעה או השעייה הייתה מכניסה אותה לצרה צרורה. ואז עוד היה את ראפיניה שהפך למחליף הראשון גם לקישור וגם להתקפה. ואז גם הוא נפצע. המזל הרע נמשך עם הגרוע מכל, בטח עבור בארסה הנוכחית – הפציעה של מסי, השחקן הטוב ביותר וגם הבסיס להכל. בלעדיו, זה כמו בניין שהורדת לו את אחד מעמודי היסוד. וכאילו שזה לא מספיק, אז ממש כמו בסרט אסונות ממוצע, גם אינייסטה – מהשחקנים הבודדים שעוד נשארו כשירים והם בעלי יכולת אישית גבוהה – נפצע. כשניימאר תפס את הרגל ישר אחרי שאנדרס יצא, באמת שחשבתי כבר שזו בדיחה.
מה כל זה אומר? קודם כל עד כמה מדהימה הייתה העונה שעברה וכמה דברים היו צריכים לקרות במקביל כדי שהיא תסתיים כמו שהיא הסתיימה. ושנית, שאולי חבל שאז, כשהיה אפשר, לא נעשה שום ניסיון לגבש איזשהי אלטרנטיבה. גם אם היא לא הייתה הכי מלוטשת, היא הייתה קיימת. היום, כשכבר אין ברירה, אין לבארסה אפילו התחלה של Plan B. ובלי מסי – הבסיס לכל התלות ביכולת האישית – בארסה תהיה חייבת לגבש לעצמה את ה-Plan B הזו (שתהפוך בחודשיים הקרובים ל-Plan A) תוך כדי תנועה.
ובינתיים? בינתיים מנצחים עם מה שיש. וזה לא שנשאר הרבה עם מה לעבוד. זה גם לא הכי מבריק, לא הכי יפה וזה קצת אפור, אבל זה האפור שלנו. ובאיזשהו מקום, לנצח ככה עם דחיקה של סרג’י רוברטו ומאבק עיקש של מוניר מול 3 שחקנים, קצת מזכיר לי את בארסה של פעם. לא נשארו הרבה שחקנים שיספקו את הברק שהתרגלו לקבל מהקבוצה הזו באופן קבוע מהשנים האחרונות, אבל בשביל לחימה לא צריך כישרון. והיה טוב לראות סוף סוף ניצחון בצורה הזו אחרי משחקים עם קצת אפאטיות ותחושה של “הכל יסתדר מעצמו”.
את לואיס סוארס סימנתי מראש כמי שיעשה את קפיצת המדרגה בהיעדר מסי והגול שלו היה כ”כ חשוב, בעיקר להמשך. יש לו את מה שדרוש כדי לקחת את בארסה על הגב בתקופה הזו והוא השחקן הכי חשוב של הקבוצה עד שמסי חוזר.
ניימאר, לעומת זאת, מאכזב. ממש מאכזב. עם כל הכבוד לגילו הצעיר, הוא שחקן מוביל בבארסה, במיוחד בסיטואציה שנוצרה עם כל הפציעות. הייתה לו עונה גדולה, אבל כשאתה ליד מסי וכולם מתמקדים בו, הכל הרבה יותר נוח. בלעדיו, ניימאר צריך לגלות הרבה יותר אחריות ובגרות, לקחת את המשחק יותר עליו, לשחק עם הראש ולהפסיק להתעסק בשטויות כמו דריבלים חסרי טעם בדקה ה-90 שעלולים להפוך להתקפה מתפרצת בצד השני. אם אני צריך לבחור את ה-Go to guy של בארסה נטולת מסי, אני בוחר בסוארס בכלל בלי לחשוב פעמיים, אבל אם ניימאר לא יחזור לעצמו, יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעבור את החודשיים האלה בהצלחה.
האכזבה מהיכולת של ניימאר היא לא רק מהיום. זו כבר תקופה – ואמנם גם שאר הקבוצה לא בדיוק מככבת, אבל ממנו יש ציפיות, הוא מסוגל להרבה הרבה יותר. בשני המשחקים האחרונים מוניר וסנדרו תרמו לא פחות מניימאר, אם לא יותר. אם חלק מההחמצות של סנדרו היו מסתיימות ברשת זה היה הופך את החיים להרבה יותר קלים, אבל אני תמיד אעדיף שחקן שמחמיץ מאשר כזה שלא מגיע להזדמנויות. וכל זה מעמדת הקיצוני הימני שהוא לא שיחק בה מעולם עד לפני מספר שבועות. ומוניר? נכנס כמחליף מול לאס פלמאס ובישל את שער הניצחון של סוארס, ואז נכנס כמחליף מול לברקוזן ובישל את שער הניצחון של סוארס. ויש עוד כאלה שדורשים יותר משחקן צעיר – ששוב, כמו במקרה סנדרו, משחק בעמדה זרה לו. כאילו, מה עוד אפשר לבקש?
ומילה לסיום על טר שטגן. סיים את המשחק עם 2 הצלות של שערים בטוחים (כולל אחת על ההתחלה) ועזר המון לבארסה מול משחק הלחץ הנהדר של לברקוזן (29 מ-30 במסירות!), אבל על מה מדברים אחרי המשחק? על השער שהוא ספג. בחיי, זה משהו מיוחד.
בשער הזה יש אשם אחד, וקבלו רמז: הוא חובב סיגריות. אתה בגובה של עמוד חשמל, יש כדור קרן ומה אתה עושה? מתכופף! בחייאת רבאק. מכירים את אלה שפותחים מהר ואז מגבירים? אז סניור מתייה פותח לאט ואז מאט עוד יותר. כל פעם נגמר לו האוויר יותר ויותר מוקדם. חוסר האכפתיות שלו פשוט מוציא אותי מדעתי ומדהים שהוא מצליח, איכשהו, להשלים 90 דקות בכזה זוועתון.
והכי מרגיז? שבזמן שיש שחקנים ותיקים שמקבלים דקות כמו קראקים ולא מעריכים את זה, יש צעירים שרק חולמים על הדקות האלה ואתה יודע שאם הם יקבלו אותן, הם “יאכלו את הדשא”. אני לא בטוח שסרג’י רוברטו מסוגל לעמוד, כמגן, מול קיצונים מהטופ כמו בייל או דוגלאס קוסטה, אבל אני יודע שהוא יילחם. ובכל משחק שאני רואה את חוסר האכפתיות של דני אלבס ומתייה, אני תוהה אם יהיה כל-כך נורא לתת לסרג’י רוברטו ולגרימאלדו (בהנחה שג’ורדי אלבה לא כשיר לגמרי) את הצ’אנס הזה. סיכוי אפסי, אבל אולי בכל זאת השער של סרג’י והבישול של מוניר יגרום ללוצ’ו לתת יותר צ’אנס לקנטראנוס גם בהגנה.
