טור אורח של האוהד יונתן:
ביום שישי בזמן שהקשבתי לפודקאסט (המצוין) של בארסה מאניה, הפנמתי באמת את המצב שלי.
שי דיבר על זה שככל שמתבגרים, האהדה שלנו גם מתבגרת ומקבלת פרופורציות. חוץ מקבוצת הכדורגל שאתה מלווה מילדות, מתווספים דברים חשובים יותר: משפחה גרעינית שגדלה, חברים, עבודה, זיכרונות. אני מסכים עם הכל, אבל ביום שישי הזה גם השכל התחבר ללב.
לפחות מבחינתי, בנקודת הזמן הזאת, 3 שבועות בדיוק מהיום הנורא בחיינו, אין לי פרפרים בבטן מהקלאסיקו כמו שאוהבים להזכיר.
את המשחק אני אראה, בעיקר בשביל האסקפיזם. אם ננצח זה יעשה לי טוב בלב. אם נפסיד, אגיד שזה מבאס ואעבור הלאה. זה לא יטריד אותי יותר מדי.
יש דברים *הרבה* יותר חשובים, כמו החזרת החטופים והדאגה לגורלם, החברים שלי שנמצאים כעת במילואים בעוטף, החברים שאיבדו חברים בטבח ומרוסקים נפשית, או המשפחה שלי באשדוד המופגזת.
ויש גם את החברים הטובים שאני מתנדב איתם בחמ״ל האזרחי, חברים חדשים שלא הכרתי ועכשיו נכנסו למעגל החברים הקרוב שלי. למה? כי דיברנו על כדורגל וברצלונה תוך כדי שאנחנו מעמיסים ארגזים ואז החיבור הוא מיידי.
בהזדמנות זאת אני רוצה להודות על העבודה שלכם בשבועות האחרונים. אתם מטורפים בכל מובן ומה שעשיתם עבור הקהילה בתקופה הקשה הזאת לא ישכח.
איך אתם אומרים, ויסקה בארסה, ויסקה ישראל 
