במשחקי הבית של בארסה, התסריט נשאר זהה. מאמן האורחת (חאבייר אגירה במקרה הזה) מצהיר שהוא בא לקחת נקודות, הקבוצה שלו עושה בונקר עם 9 שחקנים ברחבה, השדרנים הטיפשים מחמיאים ל”משחק ההגנה המשובח” של האורחת, בוכים עד כמה “זאת לא אותה בארסה שאנחנו מכירים”, האורחת מקבלת את הגול הראשון, השני ומשם הדרך לקריסת כל חזיונות הקשקשנים קורסים להם אחד, אחד.
נוכח מאזנה העגום של בארסה אחרי משחקי הנבחרות, ונוכח הקילומטראז’ העצום שעשו חלק מהליגיונרים השנה, אפשר להיות מעודדים מהיכולת הסבירה מול סארגוסה. גם בזכות הרעב בלחץ בדקה ה-90, וגם בידיעה שאלמלא יום חביב פלוס של רוברטו בשער, זאת הייתה גוליאדה יותר מהנורמלית.
היה לנו משחק סביר פלוס של מירב השחקנים, עם העלמות יחסית של קוואנקה ואלכסיס. טבעי לשחקן צעיר כמו קוואנקה, וטבעי לשחקן כמו אלכסיס, כפי שהסביר גווארדיולה בסיום המשחק: “צריך לתת לו זמן להתאקלם בשיטת המשחק שלנו, הוא היה כמעט 2 קיצים בחוץ”.
טוב לראות את פויול ופיקה כובשים ביחד לראשונה מאז ששיחקנו טניס בביבנבאו, הם עדיין לא עמדו במבחן רציני, וביום רביעי יש להם הזדמנות מצוינת.
הטוב: זכרונות מה 2-6.
הרע: לא מספיק ולנסיה.
המכוער: צ’אבי עוד מחפש את מי שנתן לו כאפה בשער הראשון 🙂
ההרכב:
ואלדס (6, עוד משחק בלי בעיטה למסגרת שלו).
אלבס (6), פויול (6), פיקה (6), מקסוול (6).
צ’אבי (7), קייטע (6), ססק (7).
קוואנקה (6), מסי (7), אלכסיס (5).
מחליפים: תיאגו (6), אינייסטה (6), וייה (6).
78,716 צופים בקאמפ נואו
הנבחרים:
מי האדיוט שדיבר על משבר?
