1. זה היה נצחון של בגרות. נצחון של קבוצה שיודעת מה היא רוצה. כן, ניצחנו כבר 5-4, 4-2. כבשנו המון וספגנו המון. אבל נצחון כזה, של משחק בשיניים, זה נצחון של קבוצה שיודעת מה היא רוצה, ויודעת גם, כן כן, לא בושה, להגן טוב בשביל לשמור על תוצאה. זה היה מכוער, אבל זה היה כל כך יפה.
2. בואו נהיה כנים האמת, אם לא אלילת המזל ומשחק מאוד לא מאופס מול השער, זה היה נגמר כבר באיזה 4-0 במחצית, במקרה הטוב. זו למעשה פעם רביעית העונה שברצלונה מחסלת את סימאונה מבחינת יכולת. בפעם הראשונה זה נגמר בהפסד, בפעם השנייה בתיקו ובפעם השלישית בנצחון אדיר. אבל בכל המקרים, כולל בפעם הרביעית הזאת, ברצלונה היתה הקבוצה העדיפה על המגרש. ארבעה משחקים, נוק אאוט 4-0 של פליק על סימאונה. נתראה בעונה הבאה.
3. אראוחו. הגנה האיש יודע לעשות. אתמול פליק לא לקח צ׳אנסים. מול הטנק של אתלטיקו, סורלות׳, הוא שם את הטנק של בארסה, אראוחו. הגמישות הזאת חשובה מאוד והיא מהווה שלב נוסף בגדילה של פליק. אותו פליק שמול אתלטיקו בבית ויתר על אראוחו ואכל את סורלות׳ עם 4-4 מטופש, הפעם לא לקח צ׳אנסים. עוד בינגו של הגרמני.
4. ברצלונה משחק למעשה השנה עם 10 שחקנים ועם בחור אחד שהוא לא שחקן כדורגל, הוא רקדן. השם הוא פדרי, והוא פשוט רוקד על המגרש. תראו אותו בעשר הדקות האחרונות. מקבל כדור, מרים ראש, שומר על הכדור, רוקד בין שניים ומשחרר בדיוק את המסירה ששוברת את הלחץ. שנים אני לא זוכר שחקן שלא מבשל, לא כובש, אבל היכולת שלו לא משאירה מקום לספק. הילד הזה, רק שישאר בריא, הוא כבר מזמן לא הדבר הבא, הוא הדבר הנוכחי, בהכי גדול שיש, המנהיג של אלופת אירופה לנבחרות ומנהיג של קבוצה שעד כה, שני שליש עונה, קורעת את אירופה. כדור הזהב? אם רודרי לקח, גם פדרי יכול לקחת. אם לא השנה, בהמשך, אבל זה יבוא.
5. אז אמרנו שבארסה קורעת את אירופה? בהסתכלות אחורה זה נכון. מקום ראשון בליגה, הקבוצה הכי טובה סטטיסטית שנשארה בצ׳מפיונס, זכיה בסופר קופה וגמר גביע המלך. אין פה ויכוחים. את מה שבארסה השיגה עד כה, אף אחד לא יקח לה, ואני כבר לא מדבר על כמות ההצגות המטורפת ועל מבול השערים.
6. הבעיה? העונה הזאת לא תיקבע במבט לאחור, היא תיקבע בחודשיים מטורפים, אפריל – מאי. אם תרצו בארסה מתחילה עכשיו את הפלייאוף שלה. 9 משחקים בליגה, משחק אחד בגביע ועד 5 משחקים (אינשאללה) באלופות. עוד 15 משחקים עד לסוף העונה כשכל משחק הוא גמר.
7. ובכל זאת, אני רוצה לבקש מהאוהדים, בואו תסתכלו על הדרך. אני לא יודע אם נגיע ליעד. אף אחד מאיתנו לא יודע. אולי כן, אולי לא, אולי רק לחלק מהיעדים. אבל הדרך השנה היתה מהנה. מקבוצה גמורה, שבורה, מיואשת ומותשת, הפכנו לקבוצה שכל משחק שלה הוא חוויה. זו עונה שאני אזכור ולא משנה עם כמה תארים היא תיגמר. אני אזכור אותה כי לראשונה מזה מספר שנים, פשוט היה כיף להידבק למסך פעמיים בשבוע ולראות את החבורה הזאת, את לאמין, ראפיניה, לבה, פדרי, קאסדו, באלדה והחברים שורפים את המגרש.
8. ראפיניה אגב היה אתמול מפוזר. קצת כמו ראפיניה הישן. לראפיניה החדש, ההוא שנמצא לא רחוק מכדור הזהב, יש מניות אדירות בברצלונה החדשה של פליק. אם אנחנו רוצים להתמודד על 3 התארים ובמיוחד על התואר הגדול מכולם, אנחנו צריכים את ראפיניה החדש, זה שמסיים משחק עם 2 שערים ובישול ואתה אפילו לא יודע מאיפה הוא הביא את זה. במיוחד בלי אולמו, אנחנו חייבים את ראפיניה החדש והגדול מפוקס, ממוקד, חד מול השער וערני בשליש האחרון. תנו לי את זה, ולדעתי חצי מהמטרה כבר הושגה.
9. פרנקי דה יונג. שנים לא ראיתי שחקן שפצוע רבע עונה, מסריח את המגרש בעוד רבע עונה ואז הופך לאחד השחקנים הכי חשובים של הקבוצה ברבע השלישי. גם אתמול פרנקי היה מהטובים בקבוצה, והמקום שלו חשוב עוד יותר בלי קסאדו הנפלא. כמו ראפיניה, תנו לי את פרנקי חד עד סוף העונה, ובעיקר בריא, ואפשר להיות אופטימיים. מאוד אופטימיים.
10. ומילה אחת על הכריש. סיומת של חלוץ גדול אתמול, רצף של כיבושים כמוהו לא היה לו מעולם ונדמה שיש לנו פתאום 9 מחליף לא רע. שווה את הכסף ששולם עליו? בחיים לא. אבל לפחות מתחיל קצת להחזיר ונדמה שהוא אולי עדיין לא כריש, אבל דג חרב דווקא כן.
11. והכי חשוב, ויסקה בארסה, תמיד. תהנו מהקבוצה הזאת, 15 משחקים גג וזה נגמר, וזה חתיכת מסע ששווה לא למצמץ באף רגע שלו.
