מי שיבדוק מה היה הניצחון בהפרש הגדול ביותר בהיסטוריית הקלאסיקו לא יתקשה למצוא שמדובר בניצחון 11-1 לזכות ריאל מדריד, אי שם ב-13 ביוני 1943, בגומלין חצי גמר גביע הגנרל – הטורניר שמוכר היום בשם גביע המלך. האם הניצחון הזה מעיד על עליונות כבירה של ריאל מדריד על ברצלונה? יהיו כמה מנדרילים זבי חוטם שיחשבו כך ואף יתגאו בכך. אך האמת רחוקה מכך. זו תמימות או בורות לחשוב כך, ומי שמכיר קצת את הרקע בין שני מועדוני הפאר הזה לא מציין את המשחק הזה אף פעם. די להסתכל בתוצאה של חצי הגמר הראשון, שנערך בברצלונה, ניצחון 3-0 נאה לקטלאנים, כדי להרים גבה לגבי המהפך הרועם שהתרחש לאחר מכן. אז מה באמת קרה שם לפני 72 שנים?
תחילה, רקע מהיר. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הנהיג הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו את המפלגה הפשיסטית-לאומית. תוצאות הבחירות הדמוקרטיות לא מצאו חן בעיניהם, בלשון המעטה, ופצחה מלחמת אזרחים עקובה מדם. פרנקו רצה לאחד את כל ספרד, וזה כולל את קטלוניה, חבל הבאסקים וגליסיה, תחת שלטון מרכזי וקסטיליאני, וכך עשה. הוא וחייליו לא בחלו באמצעים והם פגעו גם באזרחים רבים בתהליך, כשבין היתר נרצח נשיא ברצלונה ז’וזפ סוניול ב-1936. בסוף המלחמה החל השלטון ליישם את המדיניות הלאומית ולדכא את תרבויות המיעוטים. למשל, נאסר השימוש בשפות שאינן ספרדית (קטלאנית, באסקית, גליסית) ומי שהעז לעשות זאת נשלח לכלא. השם של ברצלונה שונה מצורתו הקטלאנית (פוטבול קלוב ברסלונה) לצורתו הספרדית (קלוב דה פוטבול ברסלונה), ואפילו הושתל חבר מפלגה פרנקואיסט כנשיא המועדון. בארסה כבר אז נתפסה כסמל ללאומיות קטלאנית, והמפלגה הפשיסטית הבינה את זה והתייחסה לכך בהתאם.
נעבור כעת להתמודדות עצמה. כאמור, במשחק הראשון ניצחה ברצלונה 3-0 את ריאל מדריד. ריאל התקבלה בשריקות בוז רמות – ברמה שלא נראתה לפני כן. יש כאלו שאמרו שזה מכיוון שמדובר בקבוצה שמגיעה מהבירה הארורה, אך במה המשחק הזה שונה מאלו שקדמו לו? חלק טענו ששריקות הבוז הגיעו בגלל סגנון משחק אגרסיבי וגס של המדרידאים.
אדוארדו טאוס, שהיה בעברו שוער במדי ריאל מדריד ובימים אלו עיתונאי ספורט, דיווח על המשחק והפיץ שקרים. הוא תיאר את האצטדיון כהר געש שטני, תיאר איך השופט קיבל החלטות שגויות לחלוטין כמו פנדל לא מוצדק או אישור גול לא חוקי לטובת ברצלונה. טאוס קרא לאוהדי מדריד להתאחד ולעזור לקבוצתם לנקום בברצלונה על מה שעוללו להם. הכתבה יצרה הדים במדריד וחיממה את האווירה, ללא ספק.
אוהדי ברצלונה לא הורשו להתקרב למדריד. שחקני ברצלונה עצמם ישנו בלילה לפני מחוץ לעיר על מנת לשמור על ביטחונם. כשהשחקנים הגיעו לצ’מרטין, אצטדיונה של ריאל, הם התקבלו בשריקות בוז, קללות ואף הושלכו אבנים לעברם.
עכשיו, בחדר ההלבשה קרה השיא של האירוע. אחד מאנשיו של פרנקו, כשהשמועות המוצקות ביותר מצביעות על כך שמדובר בראש הכוחות המזוינים, נכנס לחדר ההלבשה והזכיר להם שקטלוניה בכלל והשחקנים בפרט עומדים על רגליהם רק בזכות נדיבותו של השלטון הספרדי.
השחקנים, חרדים לחייהם ולחיי יקיריהם, היו משותקים למעשה כל המשחק. השוער לואיס מירו בכלל לא עמד קרוב לקו השער כי פחד שיזרקו עליו אבנים, וכל הרחבה הייתה מלאה מטבעות כבר בפתיחת המשחק. בחצי השעה הראשונה ריאל הבקיעה “רק” שני שערים, אז הגיע כרטיס אדום הזוי לבניטו גארסיה, ומשם הובקעו 6 שערים ברבע השעה שעד המחצית: 8-0 כבר במחצית! הדיווחים מספרים שגם במחצית השחקנים קיבלו ביקור מקצין בכיר בצבא של פרנקו, שאמר להם שאסור להם לפרוש מהמשחק, שהם חייבים לשחק אחרת ייכלאו.
המחצית השנייה הייתה רגועה, ריאל הרשיתה 3 גולים נוספים, ובשלהי המשחק מריאנו מרטין כבש “שער כבוד”, סימן לכך שכשברצלונה רוצה, היא גם יכולה לשחק. ריאל מדריד עלתה לגמר, מרוצה לגמרי, והשחקנים של ברצלונה היו רק מרוצים מכך שהם בחיים, בריאים ושלמים, בתום 90 דקות מזוויעות לחלוטין. נשיא ברצלונה, פיניירו, התפטר מתפקידו לאחר המשחק.
המשחק הזה הוא אבן דרך משמעותית בהיסטוריית הקלאסיקו. עד אז היריבות בין הקבוצות הייתה הרבה יותר ספורטיבית וטבעית, ומאותה נקודה היא הפכה לפוליטית מאוד. המשחק הזה היווה סיפתח לעשורים שלמים בהם ניכרה השפעתו של פרנקו ושלטונו על הכדורגל הספרדי. ברצלונה עוד זכתה בתארים, ידעה הצלחות והתפתחה לאורך השנים, אך הייתה בצלה של מדריד, שהפכה לקבוצת פאר בנוף האירופי.
