2333 מילים על מסי

2333 מילים על מסי. את הפרק הזה על הגדול מכולם אתם צריכים לקרוא

טום גיל, אחד מהכוכבים בתגובות בקהילה שלנו, החליט שהוא רוצה לכתוב כמה מילים על ליאו מסי אחרי ההצגה נגד נאפולי, זה יצא הרבה יותר מכמה מילים, אבל אנחנו ממליצים בחום.

◀️ 2333 מילים על ליונל מסי

נאמר כל-כך הרבה על ליונל מסי, שכמעט כבר לא נשארו מילים לתאר אותו. הוא שבר כל סטטיסטיקה אפשרית, באופן עקבי, וימשיך לעשות זאת באופן היסטורי עד ליום בו יתלה את נעליו.

בטקסט הזה, לא אדבר על שיאים, ולא אבצע השוואות לשחקנים אחרים.

בטקסט הזה, אעשה כמיטב יכולתי, וסביר להניח שאכשל, לדבר על מה שכולם חווים–אבל לא יכולים להגיד. על מה שליונל מסי גורם לנו להרגיש.

קטונתי, אך אנסה להסביר, איך אדם בשר ודם, מבצע דברים חריגים באופן סיסטמתי, שמובילים אותו להיתפס כלא אנושי; כבן-אלמוות. המורשת שלו – לבטח תישאר כזו.

אם יש לך חבר, קולגה, או בן משפחה שעדיין בבורותו משווה בין לאו לשחקנים אחרים, שלח לו את הכתבה הזו לאחר שסיימת לקרוא. אם אתה בר-מזל מספיק ולא נתקלת באנשים כאלה בסביבתך, צפויה לך הנאה, כי נתכנסו כאן לאותה המטרה, לסגוד לאלוהי הכדורגל.

בואו נתחיל.

◀️ חריג בעקביות

בעשירי למרץ 2013 השתחררתי מהצבא. שלושה ימים לאחר מכן, ב-13 במרץ 2013, מילאן התארחה בקאמפ נואו לגומלין שמינית הגמר צ’מפיונס, אחרי שניצחה אותנו 2-0 בסן-סירו.

ישבתי לראות את המשחק בפאב הבל-ווד בירושלים עם חברים, לצד חבר אוהד מילאן.

אחרי 4 דק ו 40 שניות, הבנתי שאני צופה במשהו חריג. לאו הבקיע שער בלתי אפשרי ברמת הביצוע שלו, מוקף ב-5 שחקנים של היריבה, ללא תנופה, בועט כדור מדויק לחיבורים.

אני זוכר איך הרגשתי. זאת לא הייתה שמחה.

אני מסתכל על חבר שלי, הוא מסתכל עליי, כל הפאב צרחות. אני יודע מה הוא חושב, והוא יודע מה אני חושב.

שקם לו היום בבוקר בן אנוש ארגנטינאי מסוים והחליט שמילאן הולכת להפסיד.

זה הרגיש לא הוגן. כמעט הרגשתי צער בשבילו.

בשבילי, מסי אלוהים. בשבילו, מלאך המוות. דה גרים ריפר.

ידעתי שזה חריג, כי ידעתי שזה הולך להמשיך. לא רק באותו המשחק… 35 דק’ לאחר מכן, השני של לאו, אלא למשך שנים. גולים חריגים והופעות חריגות. ידעתי שלמסי יהיו עוד בקרים כאלה.

זה קרה הרי לפני, ב2007. ה-סלאלום נגד חטאפה. אטו, אדם שאין מספיק מקום במעלית בשבילו ובשביל האגו שלו, תופס את הראש ויודע שהוא צופה בהיסטוריה.

2007, בן 19, שלושער נגד מדריד, כל גול בצבע. הופעה היסטורית. מאז, ראמוס מפחד יותר ממפגשים מול מסי מאשר מפגשים עם השיננית.

2009, בגמר ליגת האלופות נגד יונייטד. נגיחה תלושה מהמציאות, בהתחשב בגובה הניתור, בגובהו של השוער, במיקום של מסי ובגובה שלו מול הבלמים ששמרו אותו.

2010, בסלאלום הטאזמני נגד סארגוסה. תיירי הנרי, ושאר הספסל של ברצלונה, קם ותופס את הראש, חוגג סטייל NBA. זלאטן, בשקט על הספסל, מבין שהוא לא באמת הגדול מכולם. פחח, לא הכי גדול בקבוצה אפילו.

וכמובן המשיך אחרי הסיפור שלי מהפאב ומילאן…

חודש לאחר מכן, באפריל 2013 הגול נגד בילבאו בליגה. לאו פצוע, ולא במיטבו, מקבל פס מטיאגו, ובמרחב שמקביל לבוטקה של שומר, בחצי עמידה, גורם לשלושה שחקנים אגרסיביים ומקצועיים לשאול “מה?”. ריי האדסן: “אתה צוחק עליי?”.

גביע העולם, 2014, דקה 92. הגול נגד איראן. “אין שום דבר, שאף קבוצה בעולם, יכולה לעשות נגד דבר כזה”.

הגול נגד בילבאו בגמר הגביע – 2015. ביצוע שברמתו המדעית הוא בלתי-סביר. לאחר דריבל הזוי, בעיטה ברמת דיוק שדומה לגול הראשון נגד מילאן ב 2013. בעיטה שסטייה שלה במילימטרים, מרווח טעות שנאס”א בודקת כשמשגרים ציוד בשווי 20 מיליארד דולר לחלל, הייתה מסתיימת אחרת.

2015 נגד באיירן, הגול הראשון, 3 שניות, 3 נגיעות. הגול השני, בו הוא גורם לבואטנג, בלם על, בשנה אדירה, להיראות כמו ילד חסר קואורדינציה בג’ימבורי השכונתי שלך. “רק כדורגל יכול לגרום לך להרגיש ככה”.

2017, גול בדקה ה92 נגד ריאל מדריד. 3-2 – גול ניצחון. התמונה המפורסמת. גול 500.

2018, גביע העולם, נגד ניגריה. מסירה דמיונית של באנגה. סיומת קלינית ברגל החלשה. צפיתי בהילוך חוזר בהילוך איטי למעלה מ-20 פעמים. בשנייה אחת, הוא נוגע בכדור פעמיים. באוויר. עם הגב לכדור. בריצה. בטאצ’ שהוא בגדר לא חוקי. עברו שנתיים. אני עדיין לא מבין איך זה קרה.

2019 נגד בטיס – ההקשתה בנגיעה. הזווית. הקהל הנגדי מריע, שחקני הקבוצה שלו ושל היריבה תופסים את הראש. השוער, שכבר חטף כמה, אמור להיות עצבני, נושף החוצה בהערצה ואז מסתכל מטה–במעין השלמה עם המציאות שמסי כפה עליו. מה שלפיקאסו מכחול, למסי הכדור. מה שלפיקאסו הקנבאס, למסי המגרש. ריי האדסן: “אתה צוחק עליי?” (שוב).

אוגוסט 2020 נגד נאפולי. אני לא יודע איזה משני הגולים היה מרשים יותר. השני נפסל במעשה נפשע שאין סליחה עליו, אז נתרכז בראשון, בו הוא חולף על פני 3 שחקנים, מוקף בעוד 4 – ובעודו חצי נופל–מבלי לראות את השער – מדייק…שוב. חריג, שוב.

הפרדוקס – חריג בעקביות.

יש עוד המון, עשרות…אם לא מאות מקרים (כמו השלושער נגד אקוואדור על הר ללא חמצן)…

אבל אלו זכורים לכולם. ותכף ארחיב למה.

אבל איך לעזאזל הוא עושה את זה?

◀️ יכולת

יציאה מהמקום, ספרינט עם ובלי כדור, זריזות, גמישות, יציבות, כח מתפרץ, נגיעה ראשונה מהקרקע או מהאוויר, טכניקה במגע עם הכדור ובשחרורו, דריבל בריצה ועמידה, בעיטה מתוך או מחוץ לרחבה, בעיטות חופשיות, מסירה לעומק או לרוחב – מלבד השניים הראשונים (עקב הגיל), מסי הוא הטוב בהיסטוריה בכל הפרמטרים הללו.

בפער.

לראות אותו כל פעם מחדש, שם את הכדור ברשת בצורה חדשה ומסובכת בעודו גורם לה להיראות קלה, מוסר מסירה בלתי ניתנת לעצירה תוך כדי התחשבות בטיימינג ריצת השחקן המקבל, במומנטום הנגדי של סיבוב הכדור ובכח המשיכה – לעולם לא יפסיקו להדהים אותי.

הדרך בה הוא משאיר שחקנים מקצוענים על הרצפה או נתקלים אחד בשני, תוך שהוא נעלם כמו עושה טלפורט, נהפך לחלקיקי אטומים ומופיע בצד השני, וגורם לזמן ולמרחב להיראות כאילו לא חלים עליו, עדיין מבלבלים אותי.

היכולת שלו לארגן את המשחק בשליש האמצעי ולהכתיב סכנה בשליש האחרון של המגרש בצורה שאין שנית לה.

ריי האדסן: “מדהים לא עושה לו צדק, גאון מוריד מערכו”.

אבל יכולות אלו הן לא הסיבה מדוע ליונל הוא חריג מבחינתי.

השילוב של היכולות הללו, יחד עם הסעיפים הבאים הופכים אותו למי שהוא.

◀️ כימיה

לא, לא זאת בין השחקנים שלך בפיפא, או זאת שבינך לבן או בת הזוג שלך. הכימיה שמתרחשת בראש.

הדבר המדהים הזה, הקופסא השחורה הזו, שגם אחרי 2020 שנות ציווילזציה מודרנית, קידמה טכנלוגית ופריצות דרך – אין לנו מחשב שמסוגל לחקות את הביצועים שלו. האקס פקטור. מה שלא ניתן למדוד – ולא ניתן לכמת.

המוח האנושי. המוח של מסי.

ריי האדסן: “אומרים שכל בני האדם נולדו שווים, ליאו מסי גורם לך ברצינות לפקפק בהצהרה הזו”.

שני דברים שלא מופיעים במבחני דיאגנוסטיקה, כגון מבחן איי-קיו:

◀️ יצירתיות.
◀️קבלת החלטות.

הראשונה פונקציה של אמן, השנייה פונקציה של טייס קרב.
הראשונה הומנית, השנייה ריאלית-טכנית.

אנחנו צופים בכדורגל, השחקנים מסביב ליונל משחקים כדורגל, אבל ליונל בכלל משחק שח-מט.

כל הטכניקה ושאר היכולות והסגולות שיש באמתחתו של ליונל לא יבואו לידי ביטוי ביעילות מוחלטת – אם הכלי ששולט בכולן, המוח, לא יודע להפיק את מירב התועלת מהן.

אנחנו מורגלים לעקוב אחרי הכדור, ופילוספיית המועדון שלנו סובבת סביבו, אבל משחק הכדורגל מנוצח בחללים שנוצרים בעקבות תזוזת הכדור.

אם אתה מסוגל לגבור על האינסטינקט שלך–לעקוב אחרי הכדור, ומסוגל להסתכל על מסי ללא הכדור, אתה תראה את מה שדל-בוסקה רואה בתמנון מבאדיה. גאונות.

גארי לינקר: “זה כאילו הוא צופה במשחק הכדורגל מלמעלה, ומשחק אותו באותו הזמן”.

בספרו של אנדי ווסט על מסי, מתואר בבירור כיצד לאו, עם המוח שלו, מעבד מידע טוב יותר. כיצד קבלת ההחלטות הטקטית שלו, או דחייתן, מהירות פי כמה וכמה משל שחקני-על אחרים.

ווסט עושה שימוש במודל 2 המערכות, המפורטות בספר רב-המכר הבינלאומי “חשוב מהר ולאט” מאת דניאל קהנמן, זוכה פרס נובל לכלכלה, כדי להראות למה מסי חריג. (ספר חובה קריאה אגב).

◀️ 2 ה”מערכות”:

מערכת מס’ 1 – זו שנועדה לפעולות יום-יומיות שנעשות בתת-מודע, כמו זיהוי פרצופים, זיהוי תנועה, וזיהוי סכנה.

מערכת מס’ 2 – דורשת ריכוז גבוה יותר למטרת פתירת בעיות מורכבות יותר…זו שגאוני כדורגל נוספים סורקים את המגרש בעזרתה.

מסי רק עושה זאת טוב יותר. כמה טוב יותר?

בוסקטס ואינייסטה, שני גאונים, מגיעים בהליכה לאזורים מסוכנים 20% פחות בממוצע ממסי.

20% אחוז. כן, זה כמה מסי גאון.

לעניות דעתי, זה הסממן הכי ברור לסגולה של מסי. ההליכה שלו. זה אינדיקטור ברור.

◀️ ולמה לו לרוץ?

ב 2013, מגזין עסקי בשיקגו ראיין את ביל גייץ ושאל: האם אתה תעסיק אדם עצלן?
הוא השיב: “כמובן, הוא ימצא את הדרך הפשוטה והקלה ביותר כדי לסיים את העבודה”.

מסי רץ בממוצע 2.5 ק”מ פחות משאר חבריו למקצוע, אבל מסוכן יותר במספרים שלא ניתן להשוות לאף אחד ששיחק את המשחק.

מוח, לא כוח. לעבוד חכם, לא קשה. יעילות. ליונל עומד בלו”ז המשחקים הצפוף ביותר בהיסטוריה של המשחק, נגד השחקנים הפיזיים והאתלטיים ביותר ששיחקו את המשחק, בספורט שכל שנה נעשה קשה יותר.

זו גם הסיבה שבגינה מסי מסוגל לשחק את כמות המשחקים והדקות אותה הוא משחק כל עונה.

בשירותי הצבאי, הייתי צלף ומדריך צליפה בלוט”ר, בתחום הכשירות המבצעית. עבדתי עם יחידות כמו דובדבן ושלדג, בתחום הצליפה האורבני, ירי מדויק במצבי בני ערובה. אבא שלי, לוחם ימ”מ לשעבר, בעל דוקטורט בחקר ביצועים תחת לחץ.

אני והוא ניהלו שיחות רבות בנושא, והסטטיסטיקה מגבה את דעתנו.

קבלת ההחלטות של מסי היא הטובה בהיסטוריה של הכדורגל. הוא הולך ב-10 הדקות הראשונות של המשחק, בוחן את המערך של היריבה, מוצא סדקים, מפרק אותם בראשו, ואז עושה זאת בפועל. סטטיסטית, רוב הגולים שלו מגיעים במחצית השנייה, אחרי שסיים לפענח את המשחק ויריביו עייפים יותר.

גם אחרי ספרינט, קבלת החלטות קריטית, תוך כדי לקיחת סיכון, במסירה וריצה קדימה במטרה להבקיע ולנצח,
כשהוא על אדי הדלק האחרונים שלו, כשאין כבר מספיק חמצן למוח…ליונל עדיין בוחר נכון.

זה ספורט שמנצחים בו ע”י גולים, לא ע”י קבלת החלטות במסירה אחורה. (עיין ערך סמדו). זה מוטבע בפורמט של הספורט. 3 נק’ על ניצחון, 1 על תיקו, 0 על הפסד.

קרויף: “אתה פשוט צריך להבקיע יותר גולים מהיריבה שלך”.

◀️אופי

ההקרבה.

בגיל 13, זריקות לרגליים על בסיס שבועי. מעבר למדינה אחרת, עם תרבות ושפה אחרת. להיעקר מהמשפחה שלך והחברים שלך. הצניעות הכל-כך מיוחדת בדור כל-כך מוחצן. להתחתן עם השכנה שלך מרוסאריו, זאת מהבלוק, חברת הילדות, לא דוגמנית הטרנד החדש.

מוסר העבודה. להיות הכוכב הגדול בעולם, ועדיין להקריב את מה שאתה אוהב לאכול, להגיע ראשון לאימונים, ולעזוב אחרון. להיות מתוגמל בפומבי, על מה שאתה עובד עליו לבד לאורך אלפי שעות.

אי המוכנות לרמות, לצלול ולהתקוטט עם אלו שבאו לקצוץ אותך. להתרכז במשחק, לנצח במשחק המנטלי ואת המשחק עצמו. כל פעם. תמיד.

להיות פוקר פייס, לא להראות רגשות, לא לתת ליריב פירצה להשפיע עלייך. וגם אם כן, הוא לעולם לא ידע.

היכולת להופיע מגיל צעיר ולעמוד בלחץ – גם במעמדים גדולים. היי פרפורמנס.

וחשוב מכל…כמו ג’ורדן (וצריך לראות את הסדרה ‘דה לאסט דאנס’), הרעב הבלתי פוסק ובלתי מוסבר לנצח. זה משהו שלא מופיע באף סטטיסיטיקה. הוא פחות קולני בנושא מג’ורדן, אבל חבריו לקבוצה יודעים. לפחות אלו בברצלונה.

מסי בורך וקולל בחרב הפיפיות ששמה אמביציה.

אריסטוטל, פילוסוף יווני: “אכזבה היא המחיר אותו משלמים אנשים בעלי אמבציה”.

הוא תמיד רוצה לנצח, כל הזמן, בכל מחיר. ומה שמיוחד באנשים מהזן הזה הוא; שהניצחונות לא משפיעים על התאבון. עייפות החומר לא חלה על ליונל מבחינה פסיכולוגית, אלא רק ביולוגית ופיזיולוגית.

רעב זה לא מספיק, היכולת לצאת ולבצע בתדירות ובאיכות…זה המרכיב הבא.

◀️עקביות

שחקנים אחרים עשו, וימשיכו לעשות, מהלכים חריגים בכדורגל. כאלו של גאונות; כמו הבעיטה של רונאלדיניו מהמקום נגד צ’לסי עם השפיץ של הנעל, ההקשתה של אלכסיס סאנצ’ז נגד ריאל, או הגול ההיסטורי של אינייסטה נגד צ’לסי – אבל אין אף אחד שעשה או עושה זאת באותה עקביות וקלילות כמו מסי.

אף ספורטאי, באף ענף ספורט קבוצתי או ספורט יחידני, לא היה דומיננטי ומשפיע כמו שליונל משפיע על הקבוצות בהן הוא משחק, במסגרות בהן הוא משתתף ועל היריבים אותם הוא פוגש בעקביות דומה.

זוהי התכונה הכי אנדר-רייטד בדורנו.

אנחנו דור שמכור לקיצורי דרך, סיפוק מהיר, משלוח פריים תוך יומיים, כפתור מהיר להזמנת פיצה, וקיצורי דרך בהורדת משקל.

הרי להוריד משקל זה קשה…אבל דיי פשוט. להיות בחיסרון קלורי מסוים, למשך תקופה מסוימת, כדי להגיע למטרה שנקבעה מראש.

אבל אנחנו רוצים גלולת פלא או דיאטת טרנד, במקום להתמיד.

כל איש עסקים או ספורטאי מצליח יודע שלהופיע כל יום בעקביות זה המפתח.

מסי עושה זאת, למעלה מ 5,475 ימים ברצף. יותר מ 15 שנים, במעמדים הכי גדולים, בזירות הכי קשות, מול הטובים ביותר במקצוע.

ריי האדסן: “בעולם שבו המטורף הופך לשגרה”.

◀️רגש

כבני אדם, אנחנו מונעים מרגש.

כשאנחנו קונים משהו, אנחנו מצדיקים בהגיון את מה שקנינו ברגש. אימפולסיביות.

הרי טויוטה פריאוס ופרארי, פרקטית, יכולות לעשות את אותו הדבר. לפריאוס אפילו יותר מקומות.

אבל אתה לא קונה פרארי בשביל “להגיע”. אתה קונה פרארי בשביל איך שהיא גורמת לך להרגיש.

למה אנחנו זוכרים את המקרים שתיארתי בהתחלה?

כי מטבענו, כבני אדם, ובדרך בה המוח שלנו מחווט, אנחנו זוכרים דברים בעלי מטען רגשי בצורה ברורה יותר.

אתה זוכר איך ליונל גרם לך להרגיש.

קארל וו. בויינר: “אנשים לא זוכרים מה אמרת להם, או אפילו מה עשית להם, הם זוכרים איך גרמת להם להרגיש”.

לאחר השידור של ההקשתה בנגיעה מזווית בלתי אפשרית נגד בטיס, ריי האדסן בכה. פרשן מפורסם אחר פשוט נקרע מצחוק במהלך הגול.

פפ גווארדיולה – אחד ממוחות הכדורגל הגדולים בתבל, יושב בקהל בין 50 אלף איש, יודע שמצלמים אותו, עונד ריצ’ארד מיל בשווי נכס בסביון, אדם רציני לכל הדעות, רואה את מסי עוזר למילנר למדוד חצאית בקסטרו…ומגיב כמו ילד–נקרע מצחוק, לא מאמין.

ההשחלה לפליפה לואיס מהאוויר בעקב אחורה מבלי להסתכל. אחד משלושת השחקנים הכי אגרסיביים באחת מהקבוצות הכי אגרסיביות בעולם. ומה פליפה עושה? מחייך.

בופון – מהשוערים הטובים בתבל, אלוף עולם, נוגע במסי כמו שבתול נוגע בשדיים לראשונה. לבדוק האם זה אמיתי ואיך זה מרגיש.

קאפלו – אדם שממעט להראות רגש, טקטיקן בחסד, ניגש באמצע משחק מקצועי למאמן הקבוצה השניה בבקשה לעסקה. האם אפשר להשאיל את הילד הזה, מסי.

קלופ – מפסיד 3-0, מקבל גול אסטרונומי מבעיטה חופשית של מסי… ומחייך. מאמן ווינר, מפסיד…ומחייך. הוא נשאל אחר כך למה. הוא אמר שהוא אוהב כדורגל, ומסי זה כדורגל.

סימאונה – אדם מפחיד ברצינותו, בתגובה מילולית ובשפת הגוף שניתן רק לפרש כ “כוסעמק ידעתי הבן זונה הזה. אין, ידעתי”, אחרי שמסי סיים להתחמם, ועשה את מה שהוא תמיד עושה.

קונטה – מפסיד משחק חשוב, ורץ לשים ידו על לאו, מחייך ולוחש לו באוזן כאילו זה הבסטי שלו בהפסקה בין שיעורים.

אלו לא תגובות נורמליות מאנשי מקצוע וגברים בוגרים. מאנשים בדרג שמתוכנת, ומשלמים לו – כדי לא להגיב ככה. הן תגובות של רגש בלתי נשלט – לא נורמטיביות… שזוכרים.

ומסי, יותר מכל כדורגלן אחר, לאורך זמן רב יותר, בעקביות ממכרת–גורם לנו, אנשים רגילים, להרגיש.

זרמים בגוף. של פרפרים, של ציפייה, של אכזבה, של הערצה, של תפיסת ראש עקב בהייה בבלתי מוסבר מבחינה פיזית, ביולוגית ופסיכולוגית – על בסיס שבועי.

הסיפור הזה, ככלל, מרגיש הוליוודי. בעיות גדילה, חתונה לאהבה נעורים, חתימה על מפית, אגדה בעודו בחיים.

זה לא המספרים, לא התארים, ולא הסטטיסטיקה.

אלו נועדו בשביל הצופה העיוור, כמו שעמוד התאורה נועד לשיכור שנשען עליו. לתמיכה.

אבל החיים הם הדרך, באמצע, החוויה. איך זה הרגיש.

ואתה זוכר איך מסי גרם לך להרגיש.

ביום שישי הקרוב, על הנייר, אין לנו כמעט סיכוי.

אבל ליונל, גורם לך להרגיש אחרת.

מערכת בארסה מאניה

החדשות הכי חמות בטלגרם שלנו

חולצות ברצלונה ב-80 שקל? המדריך המלא לרכישה

מדריך קניית חולצות ברצלונה 2023