הרכש הנוצץ ביותר של בארסה הקיץ, התראיין ל’ספורט’:
מראיין: תאר לי את חייך.
“יש לי אח אחד ושתי אחיות, אני הבכור. תמיד שיחקתי כדורגל עם חבריי באר, נורמנדי, לא רחוק מפריז. התגוררתי שם, למדתי שם, ובגיל 7 התחלתי לשחק קטרגל בימי שני ושישי. מאוחר יותר חתמתי בקבוצה ששיחקה קרוב לביתי. בגיל 13, סטאד ראן הגיעו להחתים אותי וכל המשפחה עברה לשם. רציתי שהמשפחה שלי תעקוב אחריי ותהיה לצידי. אז לא הייתה בעיה לעבור. שיחקתי בקבוצות הנוער ב-4 השנים שאחרי…”
מראיין: והתחלת להתבלט…
“כן. דברים לא הלכו רע עבורי. התחלתי לשחק גם בקבוצות הנוער של צרפת, וערכתי את הופעת הבכורה שלי במדי הקבוצה הראשונה של ראן ב-6 בספטמבר 2015. אני זוכר את התאריך הזה היטב, כי מאז – הכל השתגע. שיחקתי המון משחקים ואני שמח מאיך שהדברים הלכו”.
מראיין: אילו מאמנים השאירו חותם עלייך?
“אחד במחלקת הנוער בראן ויש גם את תומאס טוכל, שעזר לי מאוד להתפתח”.
מראיין: אהדתך לבארסה החלה בגיל 8. איך זה קרה?
“אני תמיד זוכר שני משחקים מיוחדים בעיקר. אחד נגד צ’לסי, כשאנדרס אינייסטה כבש את שער ההעפלה לגמר ליגת האלופות. כשאני רואה את אנדרס עכשיו, אני זוכר את זה. אני כבר לא יכול לחכות לספר לו את זה באופן אישי. השני היה משחק ליגת האלופות נגד ארסנל. בארסה שיחקה היטב במשחק הראשון אבל בגומלין הם הציגו הופעה מופלאה וגאונית, עם רביעייה של ליאו מסי. שם גיליתי סופית שמסי פשוט לא מהעולם הזה. זה היה מדהים”.
מראיין: האם היית פעם בקאמפ נואו כדי לצפות במשחק בלייב?
“לצערי, לא”.
מראיין: מאיפה התשוקה שלך לבארסה הגיעה?
“אני זוכר שהיה לי פוסטר של אינייסטה. הוא היה נראה לי כשחקן שונה: אלגנטי, ייחודי… פשוט גאון. צפיתי בכל המשחקים של ברצלונה כדי לראות איך הם שיחקו ואת הגאונים, אינייסטה ומסי. אחרי זה, ניסיתי לחקות אותם, אבל…”
מראיין: לא יכולת?
“זה היה קשה, כמובן, כי הם עושים דברים שאף אחד אחר לא עושה. מסי תמיד משחק ברמה עילאית ונשגבת. הוא השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים”.
מראיין: למה לא חתמת בבארסה בקיץ שעבר?
“כי הייתי אז כדורגלן מקצועי בראן רק למשך שישה חודשים. אתה יכול לדמיין? רק שישה חודשים!”
מראיין: אז זה היה מוקדם מדי?
“כמובן. רציתי ללמוד לפני, לשחק בליגת האלופות, להבין את המפעל, לשחק עונה שלמה בקבוצה גדולה, לשחק באופן קבוע, להתפתח…”
מראיין: וזה היה בלתי אפשרי עם ניימאר, מסי ולואיס סוארס?
“הייתי לומד מהם המון באימונים אבל זה היה עוצר את ההתפתחות שלי. למרבה המזל, ברצלונה חזרה בפעם השנייה והפעם כבר לא יכולתי לתת להזדמנות לחלוף…”
מראיין: כמה פעמים רוברט פרננדס הגיע לביתך כדי לשכנע אותך?
“אני זוכר את הפעם ההיא בשנה שעברה. שוחחנו לפני שברצלונה ניסתה לנסות להחתים אותי, ואז עוד פעם אחת בקיץ הזה”.
מראיין: הפסקת את האימונים עם בורוסיה דורטמונד כדי לקבל את המעבר. למה? ואיך זה הרגיש לך?
“הייתי רגוע. זה היה עניין של משא ומתן בין ברצלונה לבורוסיה. ידעתי שאני צריך להיות סבלני. החלטתי להפסיק ללכת לאימונים. לא רציתי ללכת. אם לא הייתי עובד, עושה את כל מה שאני יכול ומבצע את החלק שלי כדי לקבל את המעבר לבארסה – עכשיו הייתי מצטער על זה שאני לא כאן”.
מראיין: אתה חושב שידרשו ממך בדיוק כמו ניימאר? שיהיו השוואות?
“לא. בכנות, אני לא חושב ככה. ניימאר הוא שחקן גדול עם הרבה קלאס, אחד מהטובים ביותר בעולם. אני צעיר מאוד, אני כאן כדי ללמוד וכדי לתרום את מה שאני יכול לברצלונה”.
מראיין: מה קיליאן אמבפה אמר לך אחרי שחתמת בבארסה?
“הוא באמת עמית ממש טוב שלי. אנחנו נוהגים לדבר הרבה בטלפון, וזה קרה אפילו יותר במהלך התהליך הזה. הוא שמח בשבילי. הוא ניסה להרגיע אותי כשהימים עברו והחתימה עוד לא הושלמה באופן רשמי. הוא אמר לי שזה היה רק עניין של זמן. הוא באמת היה שמח מאוד עבורי כשחתמתי. הוא בירך אותי, איחל לי כל טוב… גם אני מאחל לו את הטוב ביותר”.
מראיין: הוא בפ.ס.ז׳, אתה בברצלונה… מה הציפיות שלך עכשיו כשאתה כאן?
“המטרה הראשונה שלי היא להשתלב בקבוצה. לתת הופעות טובות על המגרש ולזכות בכמה שיותר תארים, יחד עם כל הקבוצה”.
מראיין: טוכל, המאמן הקודם שלך בדורטמונד, אמר שאתה מסוגל לזכות בכדור הזהב. האם זו שאיפה בשבילך?
“הוא כנראה אהב אותי יותר מדי…”
מראיין: אבל אתה לא חושב שאתה יכול?
“אם להיות רציני, זו לא השאיפה שלי בחיים. המטרה שלי היא ללמוד מהטובים בעולם, להשתלב בקבוצה. אני רק בן 20. פרסים אישיים הם לא דבר שמעניק לי מוטיבציה”.
מראיין: אתה חוזר על העובדה שאתה רק בן 20. רק הגעת למועדון גדול, ללא ניסיון רב, כשחקן פחות מוכר, במקום חדש, עם שפה שאתה עוד לא מכיר… האם אתה לא פוחד קצת מכל זה כרגע?
“אני לא מפחד. אני מתרשם. אני מתמקד בלתפוס ולעלות על קצב מסוים, כי לא התאמנתי למשך כמה שבועות. יש מעט דברים שאני יכול לעשות מלבד להכיר ולהבין איך הדברים עובדים כאן, ולהמשיך להיטמע ולהסתגל”.
מראיין: מה עשית בזמן שחיכית לחתימה?
“נהגתי לרוץ קצת אחר הצהריים, למרות שלא יכולתי לעשות זאת בימים האחרונים של התקופה כי היה חם מדי. אבל מעל הכל הייתי בטלפון, מחכה לראות מה קורה ואיך הכל יסתדר”.
מראיין: היית לחוץ?
“כן, הייתי לחוץ, על אף שיכולתי לנוח בלילה. רק רציתי שזה יתרחש מוקדם ככל האפשר. עכשיו זה הזמן לחזור לאימונים ולחזור לכושר, שזה לא קשה בהתחשב במצבי הפיזי, בגילי ובמשקל שלי”.
מראיין: פיגוע הטירור קרה בזמן ההמתנה שלך. מה חשבת?
“הייתי בפריז כשגיליתי על כך. ראיתי את כל מה שקרה בטלוויזיה. זה היה מזעזע עבור ברצלונה, קטלוניה, ספרד וכל העולם. לעולם לא אבין למה ואיך אנשים עושים את הדברים האלה. אני עצוב בשביל העולם כולו”.
מראיין: יהיה לך קשה להשתלב?
“אני לא יודע, אני מקווה שלא. הם משחקים כאן בצורה שונה. זו דרך שונה להבין את הכדורגל ואני מקווה שאסתגל”.
מראיין: ׳שפת כדורגל׳ אחרת…
“כן, בדיוק. אני צריך לזכור את כל המידע שנתנו לי דין, אומטיטי ותיאו”.
מראיין: תיאו? תיאו צ’נדרי?
“תיאו הוא חבר טוב, היה חבר-לקבוצה שלי בנבחרת הצעירה של צרפת. הוא סיפר לי דברים רבים. הוא היה באקדמיה של בארסה למשך כמה שנים, אבל עכשיו הוא בנאנט. תמיד דיברתי איתו, שאלתי אותו על החיים בברצלונה, איך היה המועדון, על האימונים… אנחנו מדברים הרבה על כדורגל”.
מראיין: האם אתה תסתגל ל׳שפה׳ החדשה הזאת?
“פה העניין זה פוזשן, מסירות. עקבתי אחרי זה הרבה בטלוויזיה. אני מקווה ללמוד לשחק ככה. חלק מהאיכויות שלי הן מהירות, התקפה, אחד-על-אחד…”
מראיין: זה מפתיע אותך כמה אנשים מדברים על זה שאתה אמבידקסטרי (דו-רגלי)?
“אני לא השחקן היחיד שמשחק עם שתי הרגליים. יש הרבה כאלה. אפילו כאן בבארסה. תמיד רציתי, מאז שהייתי צעיר, לשלוט בשתי הרגליים ולא רק באחת – כי זה מגביל אותך ואת המשחק שלך. אני מקווה להשתפר כאן ולהיות חזק מנטלית”.
מראיין: זה חשוב כאן.
“כן, מאוד. אתה צריך משהו מסוים בראש כדי להבין את המשחק של ברצלונה. אתה צריך להשתלב מהר ככל האפשר”.
