בארסה מאניה
אני יודע, אף אחד לא אוהב פגרות. גם אני מתגעגע לריטואל השבועי של ערב מול המסך בצפייה אחרי הקבוצה האהובה עליי, אבל זאת גם הזדמנות לבחון מה קרה בקבוצה עד כה. לרוב אנו נוטים לשפוט את הביצועים של הקבוצות שלנו עבור כל משחק. מכתירים שחקנים מחזור אחד, קוברים שחקנים במחזור אחר. אומנם באופן אידאלי ניתן…
אם הוא לא היה בשער, הכל היה מתפוצץ מזמן קשה לי להגיד כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בהקשר של שוער. מין הסתם שראיתי כמה הופעות מטורפות בחיים שלי. התפעלתי כמו כולם מהצלות וביצועים של ואן דר סאר, בופון, נוייר, אוליבר קאן, שמייקל (של האב ובמונדיאל גם של הבן) ועוד. לאחרונה גם שמעתי את זה…
לאחר שהתברכנו בשחקן נוסף בצבא הקשרים, אנו עוד עדים לידיעות נוספות שמקשרות אותנו לקשרים נוספים, וכל מה שנותר לנו לשאול זה – למה? הרי גם אם נעיף את הקשרים עליהם הצוות המקצועי לא בונה אנחנו נשארים עדיין עם קישור עמוס שלא משאיר המון מקום לקשרים מהנוער, קשיים ברוטציות וכו'. האם זה מוצדק? האם זה מסתכם…
פסטיבל הרכש של ברצלונה העונה מסרב לעצור, ובמטרה לנסות לרוץ בכל המסגרות, הצוות הטכני מוסיף לארסנל של ברצלונה גם את ארתורו וידאל הצ'יליאני כדי להכניס (או לשמר) אלמנטים מסויימים למשחק של הקטאלונים. האם זה טוב? האם זה נחוץ? ועל מה אנחנו עשויים לוותר? הקרב על הפרופיל אוהבים לדבר לא מעט על הפרופילים, או יותר נכון…
לאחרונה אני נתקל יותר ויותר בגישה מסויימת, שבעקבותיה אמירות מסויימות הנוגעות למעורבות ההגנתית של שחקני התקפה. אומרים שהשימוש ההגנתי בשחקני התקפה הופך את הכדורגל ליותר "אפור", "טקטי", "בונקריסטי" ומה לא. נותר רק לשאול האם הכל נכון? האם אין מקום לדרוש יותר משחקני ההתקפה? האם זה באמת עד כדי כך ציני לבקש משחקני התקפה מחוייבות הגנתית?…