בארסה מאניה
** אפשר למצוא את הסיכום בפרטי הכותרת, אבל בכל זאת כמה מילים על החגיגה בקאמפ נואו אתמול. לפני זה רק סייג קטן/גדול לפארטייה הזו, כי זו לא חכמה גדולה לחגוג בבית על מאיורקה החלשה. אז נכון שהיריבה חלשה, אבל בארסה פגשה כבר יריבות חלשות ולא שכנעה כמו אתמול. ולכן אפשר לקחת מהמשחק כמה דברים חיוביים…
הרבה הייפ סביב כדור מזהב השבוע, בטקס שככל שהוא יוקרתי, כך הוא שרירותי. אם נניח לרגע בצד את תחרות הפופולריות והסטנדרטים הסובייקטיבים מאחורי הגאלה, אז יש דיון מעניין בהרבה: מסי / ואן דייק היה הכי צמוד ב 20 השנים האחרונות. ובצדק. ואן דייק סבל מקניבליזציה של חבריו בליברפול, ובצדק. ואן דייק הוא לא רק החלק…
בפודקאסט האחרון שלנו הבענו ביקורת על הגב שהשחקנים נתנו לואלוורדה אחרי המפלות ברומא ואנפילד, ועדיין נותנים לו. דיברנו על כך שהשחקנים בברצלונה התמסרו לנוחות שבוואלורדה על הקווים. למה נוחות? כי הוא פחות מאתגר אותם. הוא פחות מאתגר אותם מקצועית: זה לא שיש לברצלונה שטף משחק קבוצתי מרשים באופן קבוע, או טקטיקה משתנה ומגוונת. וזה לא…
ס לרגעים במחצית השנייה לא היה ברור מי אלופת צ'כיה ומי אלופת ספרד. אמנם מפת ה ה Xg המתקדמת מלמדת שלבארסה היו מצבים טובים יותר, אבל מבט מפוכח מלמד שחלק לא מבוטל מהמצבים האיכותיים הגיעו כאשר סלביה זרקה הכל קדימה. מבלי להיכנס להערות הטקטיות (הנכונות) של שי, ראוי להעמיק בבלוק המנטלי במשחקי חוץ בליגת האלופות….
אתה מחכה כל השבוע לדייט שלך עם הקבוצה. לשים בצד את היומיום ולהתאהב מחדש בקסם, לשמוח איתה ולשכוח מהכל, ופתאום אהובתך הישנה כבויה ופגועה. משהו עובר עליה. אתה לא תזנח אותה לעולם, היא אהבת נעוריך, אבל המפגשים השבועיים נהיים טעונים ולא קלים. אתה זוכר כמה יפה היא הייתה כשהיא חייכה וכמה היא מסוגלת להיות, רק…