בארסה מאניה
לפני המשחק מול לגאנס, דיברתי מעט על ההבדל הדי ברור בין לגאנס ואלאבס העולות החדשות, על המאזן הנוראי של לגאנס כבר זמן רב לעומת אלאבס שבעוד רגע מבטיחה הישארות בליגה ומקום מכובד באמצע הטבלה. אין ספק שאת המשחק הזה בקאמפ נואו, בארסה הייתה מוכחה לנצח בקלילות. לא ביקשנו שביעייה, שישיה או חמישיה, אבל אין זה…
התבוסה מול פ.ס.ז' הייתה באמת כואבת, יותר מן הרגיל, בשל סיבות שלא נמנה כעת לאחר שכבר דשנו ועברנו וחלפנו והכל נאמר וידוע, ובאמת הכל נאמר וידוע לא משנה מה תהיה תוצאת העונה הסופית הזאת מבחינת תארים. הזמן מרפא את הפצעים כמו תמיד, אך לא בגלל שהוא עצמו עובר. הרי התבוסה הגיעה לפני כמעט שבוע ועדיין…
כמעט כמו סרט טוב, שנראה טוב, כמעט נגמר בטוב, אבל אז קרליטו נורה שם בפתח הכניסה לרכבת, זו שהייתה לוקחת אותו לחופשי (תראו דרכו של קרליטו ועזבו אותי). סליחה על ההשוואה, אלייש וידאל בריא ושלם והוא ישוב אלינו במהרה, אבל אי אפשר שלא להרגיש את הטרגיות שבמאורעות מוצ"ש האחרון. אי אפשר שלא לקחת זאת כפרפרזה…
הניצחון מול סוסיידאד לא היה 'עוד' ניצחון, זאת משום שהתיקו באנואטה העונה לא היה עוד תיקו. בין אם באחוזי ההחזקה בכדור, שליטה במרכז המגרש, יצירת מצבים או בשפה פשוטה: איך שלמעשה נראינו במשחק – תיקו היה מתנה עבורנו והמשחק מול סוסיידאד היה אולי הגרוע ביותר של בארסה העונה. אם כך, אמש לא הייתה הצגה מדהימה…
מרגע סיום הפגרה מנסה בארסה לחזור לרצף ניצחונות או לכל הפחות הופעות ראויות. 4 משחקים עברו מאז ולא השתכנענו מי יודע מה. דווקא בהפסד היחידי מתוך ארבעת המשחקים האלה בארסה פתחה עם ההרכב החזק ביותר, באחרים חזרנו כהרגלנו לבקר את לואיס אנריקה על החלטותיו, להתייאש מההחמצות ומהשיפוט המזעזע. טוב, בכולם ביקרנו את השיפוט המזעזע למעשה….