בארסה מאניה
4-4-2 1.ואז בדקה השישים, לאחר 15 דקות של לחץ מהגיהנום שכמוהו אני לא זוכר את ברצלונה מתמודדת מ-ע-ו-ל-ם, המאמן וולרדה עושה חילוף ובוחר להכניס את סמדו במקום קוטיניו. מגן במקום חלוץ, המגן סרג׳י רוברטו עובר לקישור וברצלונה עוברת ל-4-4-2 בבית, מול ליברפול. גאון? גאון! דביל? דביל! פחדן? ברור! אמיץ? איך אפשר שלא…. הנפש שצבועה בכחול…
חמש נקודות אחרי שני הקלסיקואים 1. זה היה מענג. 72 שעות שבהן ריאל מדריד נראית כמו איזה חטאפה מסכנה שפשוט לא מסוגלת לעמוד בפני מגוון היכולות של ברצלונה. מדהים כמה הדור הזה של האוהדים מפונק. פעם נצחון בברנבאו היה משהו שלא מעיזים אפילו לחלום עליו. וכשאני אומר פעם, זה לא לפני מאה שנה וגם לא…
1. ואז, בדקה השישים ושתיים זה קרה (סמלי, שש ושתיים אבל איזה הבדל). הכל היה מוכן. משחק סביר בסה״כ, מול משחק די בינוני של המדרידיסטות (איפה השחקן הכי טוב באירופה, בעולם וביקום, מודריץ׳), שוויון קצת מוזר, אבל כזה שמגיע לנו, והוד מסיותו נכנס למגרש. זה היה הזמן לכתוש. הזמן שבו ברצלונה יכולה לאותת לאלופת אירופה…
אצל גווארדיולה זה לא היה קורה, הקישור אצל הגאון הקטלוני, הוא אבן הבסיס לכל ולא מקום לנגרים שמתמחים בחילוץ הכדור. המדור חוזר עצבני וממוקד. להיות אוהד ברצלונה אמיתי זה לא עניין פשוט. אוהדי ברצלונה הם אנשים לא מרוצים, ובצדק. ככה זה כשיש לקבוצה די.אנ.אי מובחן, לפחות מאז תחילת שנות השבעים, אז נחת בחור הולנדי צעיר…
אינייסטה בוכה על המסך שלי בבית, כל דמעה 8-9 אינץ׳, ואני בוכה ביחד איתו. אינייסטה הוא שחקן שנכנס לאנשים ללבבות, ובלב שלי הוא התנחל ברמות שלא היו מביישות את זמביש וחבריו. 30 פלוס שנים אני רואה כדורגל ובחיים לא ראיתי תופעה כמו אינייסטה. שקט, צנוע, כמעט לא כובש, כמעט לא מבשל, בוודאי לא כוכב הגנתי,…