ערב מושלם. באמת שאין דרך מושלמת יותר לחגוג זכייה רביעית ברציפות בגביע ו-30 בהיסטוריית המועדון מאשר הדרך אתמול בלילה. כל החתיכות התחברו בצורה הטובה ביותר. תוצאה חלומית, כדורגל מרהיב, מסי כובש ומבשל, סוארס כובש צמד, אינייסטה הוא אינייסטה, וגם קוטיניו זוכה לכבוד. אושר עילאי.
דון אנדרס אינייסטה. הוא אחד הגדולים בכל הזמנים שהמשחק הזה ראה. השליטה וההבנה שלו את המשחק, ההתעלות הקבועה שלו במשחקים החשובים, בחצאי הגמר, בגמרים ובקלאסיקוס, הם דברים שלא רואים אצל אף אחד אחר כמו אצלו. אתמול, ככל הנראה הגמר האחרון שלו במדי בארסה (אלא אם יקרה נס), היה תצוגה מהפנטת נוספת של סאן אנדרס. כשהוא הבקיע את השער הוא התחיל לבכות, וגם אני, אחרי שאגת שמחה ראשונית התחלתי לדמוע. זה היה מרגש מדי. אני דומע עכשיו שוב כשאני כותב את השורות האלה. כשהוא יצא, כולם נעמדו ומחאו לו כפיים. השחקן שזוכה, בצדק רב, בכבוד המקסימלי מכמעט כל אוהד כדורגל באשר הוא.
היו כל כך הרבה דברים טובים במשחק הזה שקשה לפרט ולהתייחס לכולם כראוי. ברמה הקבוצתית בארסה נתנה, אולי, את המשחק הטוב ביותר שלה העונה. פירקה לחתיכות את סביליה המסכנה (ואז עלתה אותה השאלה 62 פעמים במהלך הערב, איפה הייתם מול רומא?). בשער הראשון המסירה של סילסן הייתה אדירה, כזו בלתי צפויה. באחד המהלכים המוקדמים במשחק היה ליאספר חיוך זחוח כזה שמשדר: אני הולך לקחת גביע שני ויהי מה – והוא לקח. ראוי לכך. הוא שוער שני טוב מאוד, הרווחנו ללא ספק.
היו עוד הרבה דברים טובים. מסי פעם נוספת הבקיע בגמר – המספרים שלו במשחקי גמר לא מהעולם הזה, כמו כל דבר אצלו. הוא גם ניפק שני בישולים יפים שחתכו את ההגנה האנדלוסית, והקינוח היה שוויתר על בעיטת העונשין לטובתו של קוטיניו. כמה כבוד, כמה פרגון, כמה אהבה אנחנו רואים בקרב שחקנינו. זה כל כך לא מובן מאליו.
רוב ההרכב קיבל מנוחה באמצע השבוע, וההשפעה של זה ניכרה. השחקנים היו רעננים ונמרצים כמו שלא ראינו אותם זמן מה. נותר רק לדמיין מה היה קורה בליגת האלופות אם ואלוורדה היה מפזר את העומס טוב יותר, אם השחקנים היו באים לחודש הקשה הזה עם אוויר בריאות ולא עם הלשון בחוץ. כך או כך, למרות המפלה ברומא, אין להסיר מהמאמן את השבחים על התהליך שעשה לקבוצה. לקח קבוצה במשבר, במצב נפשי ירוד, והרים אותה. הפך אותה לקבוצה יציבה, מסודרת. תואר ראשון כבר יש לה, שני במרחק נגיעה.
רק כדי להדגיש ולחדד את גודל ההישג. בארסה זכתה בדאבל הספרדי רק 7 פעמים לפני כן – כשהליגה קיימת כבר כמעט 90 שנים. יש נטייה לאנשים לזלזל בגביע, להמעיט בערכו (ובמקביל לשכוח איזה תהלוכות קבוצות אחרות עשו כשזכו בגביע במהלך העשור האחרון). יש תחושה של כישלון כי בארסה עפה מליגת האלופות, למרות הדאבל שקרב ובא. זה משהו שיכול לקרות רק אצל אוהדי ברצלונה. הדרישות והציפיות של האוהדים בשמיים, לא משנה מה קורה מסביב, כמה ההנהלה גרועה וכמה נסיבות יש, והם שוכחים להעריך את מה שיש, את גודל ההישגים שכן מגיעים אליהם. אתמול חגגנו בצורה הכי טהורה שיש, ואני מקווה שגם אתם. תיהנו מכל מה שאפשר, כל עוד אפשר.
ההרכב:
סילסן
אלבה, אומטיטי, פיקה, רוברטו
אינייסטה (דניס), ראקיטיץ’, בוסקטס (פאוליניו), קוטיניו (דמבלה)
סוארס, מסי
