אם במחזור הקודם נגד מאלאגה היינו בתחושה של ״איך לעזאזל לא ניצחנו את זה?״ הגיע המשחק עם סוסיאדאד ואנחנו שואלים את עצמנו: ״איך לעזאזל לא הפסדנו את זה?״. לואיס אנריקה אמר לפני המשחק ש״קללת האנואטה״ – משחקי העבר הלא מוצלחים בסן סבסטיאן – לא משפיעה על השחקנים. ובכן, זה היה נראה כאילו הם היו מכושפים אמש.
יש לא מעט משחקים (לצערנו, במיוחד בתקופה האחרונה) בהם התגובות בבארסה מאניה הולכות כך:
״המשחק הכי גרוע של בארסה שאני זוכר״
בדרך כלל הן נכתבות בלהט של אחר המשחק ובדרך כלל הן יוצאות מפרופורציות. אמש לא היה משחק כזה. אמש, בארסה באמת שיחקה את אחד המשחקים הגרועים ביותר שלה בעשור האחרון, והדבר המפחיד פה הוא שזה לא היה רק שבארסה לא תפסה יום, אלא שריאל סוסיאדאד ניצחה אותה כמעט בכל אספקט של המשחק, למעט התוצאה (ותודה לקוון).
הבעיות האקוטיות של בארסה מתמקדות בקישור. כולנו יודעים שבבארסה הנוכחית הרשות המבצעת היא מסי, סווארס וניימאר, אבל חלק בלתי נפרד ממנה הוא הרשות המתכננת בקישור, ונכון להיום, אנדרה גומש, פוגע אנושות בקישור של בארסה.
שימו לב למפת החום שלו במגרש אמש:
נכון להיום, אנדרה גומש כקשר 50-50 מבלה באותו איזור רוחבי של בוסקטס, כסוג של קשר אחורי נוסף. אבל בארסה לא צריכה את גומש כקשר אחורי נוסף, היא צריכה אותו כקשר 50-50.
ידוע שיש כמה אספקטים עילאיים שהפנומן אנדרס אינייסטה מצטיין בהם:
שמירה על הכדור. כמעט בלתי אפשרי להוציא לאינייסטה את הכדור מהרגליים, וזה לא רק לשמור על פוזישן, אלא לאפשר להגנה לחזור למיקום הרגיל שלה. כשגומש לא מסוגל להחזיק כדור במשך יותר מכמה שניות (ויש לו גוף בשביל לעשות את זה!) הוא ממהר למסור אחורה (84 אחוז מהמסירות שלו הלכו אחורה, 3 מסירות בלבד קדימה לניימאר, 0 למסי וסווארס). כשהוא ממהר למסור ולא להרגיע את המשחק, הוא מקל על היריבה ללחוץ יותר, ואיבודי הכדור אתמול בקישור היו בשפע – גומש (9) איבד יותר מכולם שם.
הנה מפת החום של אינייסטה מהמשחק נגד מנצ׳סטר סיטי (0-4):
שימו לב כמה קרוב אינייסטה לרחבה, וזה המימד השני שכל כך חשוב שקשר 50-50 של בארסה יוכל לעשות:
לשבור קו הגנה הראשון. נקודת מפתח ביצירת אנדרלמוסיה אצל היריבה כאשר היא מתגוננת. שברת קו ראשון, אתה מזמין אלייך עוד שחקני קישור הגנה שינסו לעצור אותך ומפנה שמירה מהשלישיה למעלה. לאנדרה גומש אתמול היו בדיוק 0 דריבלים מוצלחים, עם זה אי אפשר ללכת למכולת.
אף אחד לא מצפה שגומש יהיה אינייסטה, זה ברור. זה מתחיל במחשבה קדימה במדיניות הרכש כשהמועדון צריך לחשוב איזה שחקן יכול להיות קשר 50-50 אופטימלי במערך של בארסה, בימים בהם אינייסטה אינו צעיר ודניס סווארס עוד בתהליכי התחשלות. והאשמה היא לא רק בגומש, האשמה היא על המאמן שנותן לו לשחק 90 דקות כקשר 50-50 ללא שום תמורה מה-50 ההתקפיים, בעוד שראפיניה מסופסל, ראקיטיץ׳ (היחיד שיכול לבעוט מרחוק) יורד לספסל, ודניס סווארס (עשה ב-45 דקות פי 4 יותר ממנו) משחק בצד ימין (לא הצד האופטימלי עבור קשר עם רגל ימין דומיננטית).
אתמול כמובן זה היה הרבה יותר מסתם אנדרה גומש רע, כל הקבוצה הייתה רעה, וזה כבר משהו פן מנטלי. כשהקבוצה מעיפה כדורים למעלה כי היא לא יודעת מה לעשות, זה כבר יותר משחקן כזה או אחר. כשסווארס נוגע בכדור כמו פאקו אלקאסר:
זה כבר משהו אחר. כשפיקה אומר בסוף המשחק: ״זה מסוג הפעמים שאנחנו צריכים להיות מרוצים מתיקו״ – זה מצביע על משהו אחר, חמור יותר, וזה מתחיל מהגאון שלנו על הקווים.
יש כמובן צורך להוריד את הכובע לריאל סוסיאדאד, ששיחקה מצוין (פתיחת העונה הטובה ביותר שלה מאז שרצה לאליפות ב 2002/03), ושברה את תוכנית המשחק המקובעת של בארסה פעם אחר פעם:
ראינו את הלחץ של הרביעיה הקדמית על שחקני ההגנה בפעם הראשונה בביקור של מנצ׳סטר סיטי בקאמפ נואו, ומאז כמעט כל מאמן שיש לו את הכלים לעשות זאת, מבצע זאת. איפה אנדרה גומש בעזרה ללחץ הזה? שאלה טובה.
בארסה במומנטום לא טוב כבר תקופה ארוכה. ועכשיו באמת הגיע המשחק בו אסור בתכלית האיסור לפשל. הזדמנות ייחודית להפוך את הצניחה למומנטום חיובי. ובשביל זה, בארסה צריכה להתאפס, המאמן שלה צריך להתאפס, לוותר על גומש, ולהתפלל שהרגליים של אינייסטה יהיו בריאות למלחמה, אין לנו אופציה אחרת.
הטוב: אין.
הרע: כולם.
המכוער: 90 דקות של מבצע מנדש על המגרש.
ההרכב:
טר שטגן (5).
סרג׳י רוברטו (4), פיקה (6), מסצ׳ראנו (5), אלבה (4).
גומש (1), בוסקטס (5), ראקיטיץ׳ (4).
מסי (5), סווארס (4), ניימאר (5).
חילופים: דניס סווארס (6).
