ארנסטו ואלוורדה: מוכן להחיות את ברצלונה?

האדם המכונה “הנמלה” הוא צלם נלהב ומעריץ של סטון רוזס, אבל הוא יודע איך להוציא את המיטב מהסגל שלו, הן על המגרש והן מחוצה לו. תרגום לטור הנפלא של סיד לואו בעיתון “הגארדיאן” מובא לפניכם במלואו.

ביום בו ארנסטו ואלוורדה עזב את אולימפיאקוס, סוגר קדנציה שנייה קצרה אך מוצלחת ב-2012, נשאל פפ גווארדיולה על הנושא. “יוון מאבדת מאמן נהדר”, אמר, “ואנחנו קיבלנו צלם נהדר בחזרה.” עבודתו של ואלוורדה בהחלט הותירה רושם באתונה. אפשר לראות את חותמו תלוי על הקירות של המרכז לאמנות עכשווית אילאנה טונטה, ובנוסף גם בארון הגביעים באצטדיון גיורגיוס קאראיסקאקיס שבפיראוס, שם, לפי עמיתו הספרדי מיצ’ל גונסאלס שבסופו של דבר מונה בעצמו למאמן הקבוצה 9 חודשים לאחר מכן, היה ואלוורדה “אליל”.

“אליל” היא לא מילה שהוא יקבל בברכה, יתעקש שחקן לשעבר שלו. “הוא נמנע ממחמאות ומעדיף שהמיקוד יהיה על שחקניו”, אבל הוא ללא ספק שונה. האדם, שהוביל את אולימפיאקוס לשלוש אליפויות ולשני גביעים, שהנהיג את אתלטיק בילבאו לתואר הראשון שלהם מזה 31 שנים ושכעת הפך למאמנה של ברצלונה, החל ללמוד במוסד הראשי ללימודי צילום בקטלוניה כשרק הגיע ב-1986 לשחק במדי אספניול. ב-2012 הוציא לאור אוסף של תמונות בשחור-לבן שתואר על ידי המשורר והסופר הבאסקי ברנרדו אצ’גה בתור “עדין וקשוח בו זמנית, כאילו נוצר על ידי שתי ידיים שונות”. ההכנסות הועברו למיזמים חברתיים באתונה.

אצ’גה הוא חברו של ואלוורדה. הוא קרוב לתסריטאי דויד טרואבה ולזמר הרוק הבאסקי רופר אורדוריקה. אחיו, מיקל, הוא קריקטוריסט. אביו היגר מחבל אקסטרמדורה לחבל הבאסקים, שם עבד במפעל צמיגים שלקח חלק בשביתה הגדולה של ויטוריה בשנות ה-60, שישה חודשים קשים וחשובים מאוד בימי הדיקטטורה. ואשתו, מוניקה, היא ביולוגית.

ואלוורדה הוא מעריץ של סטון רוזס שהשווה את חזרתו לאתלטיק בילבאו לסרט “הסנדק 2”, סרט המשך שהיה דווקא די טוב בלשון המעטה. ואלוורדה גם הוא למד ביולוגיה באוניברסיטה, אך רק במשך שנה אחת, כשהיה בססטאו ריבר, בגיל 20. הוא היה חלוץ נמוך מאוד, רק 1.69 מטר, ששקל להפוך לצלם לאחר פרישתו ותכנן לכל הפחות להקדיש לכך זמן. הוא תמיד היה מרותק מהעבודה של הצלמים לצד המגרש. אבל הוא הודה, “הכדורגל שואב לך את המוח”, והוא הפך למאמן. היום הוא המאמן של ברצלונה.

תמיד נראה שהוא בדרך לשם. ואלוורדה, שכונה “צ’ינגורי”, הנמלה, על ידי חאבייר קלמנטה, שיחק במשך שנתיים במדי אספניול, אחרי זה בברצלונה ולבסוף באתלטיק בילבאו. תקופתו בברצלונה הייתה קצרה אך הוא עבד תחת יוהאן קרויף, עליו אמר ש”השפיע עמוקות על כולנו”. ב-1994, 8 שנים לפני שבכלל החל לאמן את קבוצת המילואים של בילבאו, קרויף כתב עליו: “הוא היה אינטליגנט ותמיד ביטא עניין בלמידה. כמאמן הוא יהיה אחד המבטיחים”. זו לא הפעם הראשונה שברצלונה קראה לו, היא גם לא היחידה שקראה לו. לפני שנתיים, ריאל מדריד רצתה אותו. הוא היה הבחירה של הלבנים, לפני רפא בניטס.

ואלוורדה סירב, וזה מעיד עליו משהו. כשגווארדיולה עזב את ברצלונה, הוא המליץ על שני אנשים כממשיכי דרכו: ואלוורדה, וטיטו וילאנובה, שהיה עוזרו. לבסוף ברצלונה בחרה בווילאנובה, מכיוון שחיפשה המשכיות, אך שתי הצעות נוספות הגיעו במהרה. שנה לאחר מכן, ברצלונה פנתה אליו בסתר. לאור מצבו הרפואי המידרדר של וילאנובה, המועדון החל לעבוד על פתרונות לבעיה פוטנציאלית גדולה מאוד. וילאנובה רצה להמשיך, ברצלונה כיבדה זאת, וואלוורדה שב לבילבאו. כאשר הרופאים המליצו לווילאנובה להפסיק, זה כבר היה מאוחר מדי. ואלוורדה נתן את מילתו למועדון הבאסקי והוא קיים את הבטחתו.

טאטה מרטינו היה המאמן שנבחר להחליף את וילאנובה, אך הוא התפטר בסיום עונה אחת. פעם נוספת פנתה ברצלונה לוואלוורדה, אך הוא אמר שהוא לא יכול לעזוב. כשמדריד ניסתה גם היא, תגובתו הייתה זהה. ברצלונה קיבלה את תשובתו והחתימה את לואיס אנריקה, אך הזכירו לוואלוורדה שהם עוד יחזרו אליו. השינוי בעמדת המנהל הטכני לא שינתה את כוונתם. הקיץ, לאחר שבילבאו הבטיחה את השתתפותה במסגרת אירופית כבר עונה רביעית ברציפות, תם חוזהו של ואלוורדה, הוא ואתלטיק הסכימו שהגיע הזמן להיפרד, ללא האשמות וללא חרטות.

כפי שאמר חאבי גונסאלס, קשר העבר של בילבאו: “הכול התחבר. הוא עוזב דרך הדלת הראשית, בדרך הנכונה. כולם מאחלים לו את הטוב ביותר ומקווים שיום אחד יחזור. בבילבאו יש ‘לפני’ ו’אחרי’ ואלוורדה.”

גונסאלס שיחק תחת ואלוורדה בקדנציה הראשונה שלו בסאן מאמס, והוא תמיד מרעיף עליו שבחים. למעשה, קשה למצוא מישהו שלא. הוא אסרטיבי מבחינה חברתית, נדיב, פתוח, אינטליגנט, כן, לפעמים מצחיק. הוא גם מעורר כבוד בכל מקום בו דרך, כשהוא משתדל להתעלות מעל כל ההתעסקויות הקטנוניות שמסביבו בעולם הכדורגל – אם כי בבארסה, עם כל הפוליטיקה, התקשורת, הלחץ הבלתי פוסק והיריבות עם מדריד, היכולת הזו של ואלוורדה ללא ספק תעמוד במבחן. כפי שניסח זאת שחקן עבר אחד: “הוא לא רוצה להיות הכוכב והוא לא מעוניין בהתעסקות באירועים שנויים במחלוקת.”

“אני כמו כל מאמן, אם זה ברחבה שלהם אני חושב שזה פנדל, אם זה בשלנו, אני חושב שזה לא”, אומר ואלוורדה. בכל זאת, מעטים מאוד יודו בפתיחות כזו שהחלטה שקיבלו הייתה שגויה כפי שהוא מרבה לעשות והוא מתעקש שזה לא נכון “לנסות להשפיע על השופטים”. אף בודדים יותר מצליחים לזרוק לפח את כל הבולשיט הזה בקלילות כזו, ועוד בטבעיות במקום בכעס.

אף חשוב יותר, מאמנים בודדים מצליחים לגעת בשחקניו כפי שהוא עושה. “המעלה הגדולה ביותר שלו היא ניהול חדר ההלבשה”, אומר אנדר הררה, קשרה של מנצ’סטר יונייטד. “הוא מאמן-על במובן הזה: הוא הגון, ישיר, שקוף. לא קל למצוא מצב בו גם שחקני ההרכב וגם המחליפים יעמדו לצד המאמן עד המוות.”

גונסאלס מוסיף: “הוא טוב מאוד מבחינה פסיכולוגית ורגשית, הוא מוטיבטור טוב. הוא יודע מתי לדחוף ומתי להרפות. לכל המאמנים יש רעיונות, סמלים, מודלים, אך בסופו של דבר, היחס הזה, הדיאלוג, הפידבאק לשחקנים, זה הכרחי. זה הסוד שלו.”

ואלוורדה מודה שחדר ההלבשה של בילבאו די קל: קבוצה יחסית צנועה, מאוד הומוגנית, של 25 איש שכולם יוצאים מאותו חבל ארץ קטן, עם שאיפות ורעיונות די דומים. אולם, גונסאלס לא חושב שזה אומר שהוא יתקשה בברצלונה או שהוא לא יהיה סמכותי מספיק; או שה”אנטורנו”, הערבוב הגדול הזה של פוליטיקה, תקשורת ולחץ, תשפיע עליו בצורה מופרזת. כשהוא עזב את בילבאו, נפרד בארוחת ערב בהשתתפות יותר מ-200 איש, הוא התעקש שהוא רצה לעבור למקום “קשה”. האתגר הולם אותו. הוא לא יתחמק ממנו.

דוגמה אחת שמדגימה את הניהול שלו לאירוע ידוע לשמצה אפשר לראות ביום בו הוציא את פראן יסטה ואסייר דל הורנו מהסגל על חוסר משמעת. לגבי לחץ: ביוון זה היה אינטנסיבי, בייחוד בשיאו של המשבר. אולימפיאקוס היו מחויבים לזכות באליפות וואלוורדה ראה הכול: מחאות אדירות, בעיות ביציעים, מתח ברחובות ואף הכי מלחיץ, אנשי הצוות שלו גרו בשכונות בהן החשמל נותק לפרקים. מישהו שמכיר אותו היטב אמר בחצי לעג: “לחץ? לא אכפת לו. זה לא יפריע לו: אם הוא יצטרך לספסל את ניימאר, נגיד, הוא יעשה זאת.”

גונסאלס מסכים: “צ’ינגו יודע שחדר ההלבשה רווי בכוכבים ואתה יכול לחשוב לעצמך: ‘מה אתה הולך לומר למסי?’, אבל הוא יידע. הוא מוכן”, הוא אומר. “אם הוא צריך להרים את קולו, הוא יעשה זאת. רוב האנשים לא ראו את האופי שלו אבל בחדרי חדרים, זה שם. הוא יצעק על שחקן למען טובת הקבוצה, אף אם זה מול כולם, גם אם מדובר בכוכב. הוא יודע איך לאכוף את סמכותו. הוא רגוע ברגעים קשים ולא נותן לאופוריה להשתלט עליו בזמנים טובים. בהיבט הזה הוא גאון. הוא נותר רגוע כשהאחרים מאבדים את הראש, משהו שקורה לשחקנים הרבה. אך זה שיש לצ’ינגו תדמית שלווה – והוא אכן כזה – יש לו גם אופי חזק.”

יש לו גם אמונה. אחרי המשחק הראשון שלו כמאמן בילבאו, הפסד לברצלונה של פרנק ראייקרד, התעקש ואלוורדה שהוא לא יעשה שום דבר שהוא לא מאמין בו. כשהוא היה באספניול, קרויף אמר: “זה תענוג לראות את אספניול משחקת. אני שמח שיש אנשים כמו ארנסטו שמשחקים בדרך הזו ושרוצים שאנשים ייהנו מהמשחק, כי לכך הכדורגל נועד.” חוסה אנטוניו פוסנקו, מאמן הכושר שלו וחברו, שגדל בלה מאסיה ומאוחר יותר עבד עם רייקארד, מכנה אותו “הבן של קרויף”. צ’אבי, המגן הגדול של הפילוסופיה הברצלונאית, התעקש ב-2007: “הקבוצות של ואלוורדה משחקות כדורגל טוב: הן אוהבות להחזיק בכדור, לא רק להעיף אותו.”

ללא ספק, החיבור הזה חשוב בקטלוניה, אך אין זה אומר שוולאוורדה לא גמיש או איזה פילוסוף אדוק. “התאורה חשובה, השערים אף יותר. בצילום וכמו כן גם בכדורגל, אתה שואף לאיזון”, אמר ואלוורדה כשנפתחה תצוגת הצילום שלו באתונה. “שניהם תלויים באלמנטים הבסיסיים שזמינים לך.”

“הגישה, השיטה שלו מגוונת מאוד. הוא יודע איך לאמן: הוא הופך את זה למשהו מהנה, עובדים הרבה עם הכדור, ברמה הטכנית. הוא ממעט לחזור על עצמו והשחקנים אוהבים את זה – כל יום הוא משהו שונה. הוא לא אובססיבי יתר על המידה בפרטים הטקטיים הקטנים, שכן הרעיונות שלו, הפילוסופיה שלו, כה מושרשות הן בבילבאו והן בברצלונה”, אומר גונסאלס. “בכלל, אני רואה לא מעט דימיון בין שני המועדונים. הרבה מהרעיונות שיישם בבילבאו מתאימים גם לברצלונה.”

“אחת החוזקות שלו היא שהוא מתאים את עצמו”, אומר הררה. “בבילבאו, עם ראול גארסיה ואריץ אדוריס, שניהם שחקנים אדירים באוויר, הוא שיחק בדרך שמטרתה להביא את הכדור אליהם כמה שיותר מהר, ספציפית מהאגפים. בברצלונה, אני בטוח שהוא יתאים את עצמו לאיכויות של השחקנים. בימים האלה, לנהל את האגו הענק בחדר ההלבשה זה משהו בסיסי והכרחי, וארנסטו פנטסטי בזה. כולנו יודעים מהו האתגר: בברצלונה, זו חובה לנצח כל משחק. אבל אני בטוח שהוא יצליח.”

סאני

הדם שזורם בעורקיי אדום-כחול. האהבה לבארסה במקום הראשון, והחלק האהוב עליי בה הוא ההיסטוריה של המועדון.

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר השבועי

בארסה מאניה באינסטגרם

הפורום שלנו

האפליקציה שלנו