הדרך לברצלונה

טר שטגן סיפר את סיפור חייו בטור המדהים באתר The Players Tribune, אותו תרגמתי לפניכם:

אף מדמם.

ככה מצאתי את עצמי כשוער. קרו הרבה דברים בין לבין, אבל כך בעצם התחלתי עם זה. ילד ששיחקתי איתו במחלקת הנוער של מנשנגלדבאך, כשהייתי בערך בן 10, תמיד חטף מכות לפנים. אני לא בטוח למה. הוא היה השוער שלנו והוא חטף אחת בזמן משחק. המאמן שלנו הזדקק למישהו אחר שייכנס לשער, אבל אף אחד לא רצה. אז אני נכנסתי.

כשרק התחלתי לשחק כדורגל, הייתי חלוץ. אהבתי להבקיע שערים. שיחקתי כדי להבקיע שערים. זה מה ששימח אותי.

אז נכנסתי ועמדתי בשער ו… אהבתי את זה. לא הייתה איזו הבנה גדולה או שינוי גדול עבורי. זה לא שפתאום התאהבתי בעמדת השוער, אבל… זה היה כיף. וכל פעם שעמדתי בשער, הרגשתי נוח יותר. חברים לקבוצה והורים היו אומרים לי כמה טוב הייתי.

אולם למרות כל זה, עדיין אהבתי את ההרגשה של הבקעת שערים, יותר מאשר למנוע אותם.

להבקיע – זה מה ששימח אותי. זה מה שרציתי לעשות.

זה מה שגרם לי להתאהב בכדורגל מלכתחילה.

הייתה לנו גינה קטנה בבית, אך לא הורשנו לבעוט בכדור שם. אז אחי הגדול ואני נהגנו לשחק במוסך של הוריי. אחי היה השוער בזמן שאני בעטתי לו. בנינו קורות מקופסות, או מחולצות, או מכל דבר שמצאנו שם שוכב על הרצפה. כשהייתי בערך בן 4, סבא שלי (או “אוֹפַּה” כמו שאנו אומרים בגרמנית) אמר לי שהוא יבדוק אם הוא יכול לסדר לי מקום בקבוצה המקומית, בורוסיה מנשנגלדבאך. הוא הכיר מישהו שם שאולי היה ביכולתו לעזור, אז נסענו לשם יחדיו.

התקבלתי לקבוצה. אך הייתי צעיר מדי כדי להבין מה המשמעות של להיות חלק ממועדון כמו בורוסיה.

ובהחלט היה לי המון ללמוד באימון הראשון.

כפי שאמרתי, לפני כן שיחקתי רק במוסך הקטן שלנו. והנה העניין, כשאתה בועט לעבר קיר, יש רק כיוון אחד שאתה צריך להסתכל אליו כל הזמן, נכון? הקיר. אתה בועט את הכדור בכיוון אחד, תמיד. והוא תמיד חוזר אליך. לא היה לי מושג שיש שני צדדים למגרש – שני צדדים לרוץ אליהם.

אני מקבל את הכדור, ואני מתחיל לרוץ במורד המגרש, ואני שומע את אמא, סבא וסבתא צועקים לי. ואני חושב, “וואו, אני בטח ממש מצליח בניסיון הראשון שלי.” אני ממשיך לרוץ והם ממשיכים לצעוק.

אני מבקיע, ומישהו שעומד מאחורי השער אומר לי: “הלכת לכיוון הלא נכון!”

לא בדיוק השער הראשון המושלם.

אני צוחק כשאני חושב על זה היום. האם הייתי מובך? ממש לא! שמחתי שהבקעתי! שאלו את אמי ואת סבא וסבתא שלי…  עד היום הם יאמרו לכם: “מארק היה כה גאה בגול הזה. לא יכולנו לומר לו אחרת.”

בסופו של דבר הבנתי את הקטע של לשחק בשני הכיוונים. “אוקיי, אני צריך ללכת בכיוון הזה. הבנתי.”

אני לא בטוח מה אופה חשב, אני חושב שהוא פשוט היה גאה בכך ששיחקתי במשנגלדבאך. כך היו גם אימא ו”אומה” (סבתא). אבא שלי לא היה בעניין של כדורגל כל כך, אבל אופה היה אוהד גדול של המועדון. אז ברגע שהתחלתי לשחק שם, הוא היה זה שמסיע אותי לאימונים. תנו לי לספר לכם על אופה. המכונית שלו הייתה… ללא רבב. זה לא משנה מה הדגם או הסוג. היא הייתה מושלמת. הוא פרש מהמשטרה – היה ראש המחלקה לעבירות צווארון לבן.

הייתי קרוב לאופה כשגדלתי. כשהוא אסף אותי לפני האימון, הוא תמיד הביא מאפה קטן מהמאפייה המקומית שחיכה לי במושב האחורי. ויצא לי לאכול אותו בדרך לאימון. לא משנה כמה קר היה, או אם ירד גשם, הוא (ולפעמים אומה או אימא שלי, אם הם באו איתנו) היה נשאר כל הזמן הזה כדי לצפות בי וכדי להיות שם. כששיחקתי בטורנירים – לא משנה כמה רחוקים היו – אופה ואומה באו והביאו חטיפים לכל הקבוצה. אבל אלו לא היו פלחי תפוזים. לפעמים אופה היה מכין את החטיף הזה, עגבנייה ופפריקה. אך לרוב, זה היה מגוון שלם. פירות, ירקות ולחם ביתי לכולם.

כשהתבגרתי קצת, נהייתי קצת נבוך מכך שהם שם. אני חושב שזה כמו כל ילד שהמשפחה שלו נמצאת ליד. אתה רק מנסה להיות מגניב או לא משנה מה, וכל רגע הוא הזדמנות לכך שתרגיש שאתה לא משתלב טוב. אך כיום אני מסתכל בגאווה רבה על כך שהם תמיד היו שם, דאגו לי ותמכו בי – ובו-זמנית, גם מעולם לא לחצו עליי.

אני נהיה קצת נוסטלגי כשאני נזכר בזמנים הללו. אופה ואומה, הם דאגו לי כל כך. הם גרו רק 10 או 15 דקות מביתנו והייתי כל כך שמח כשיצא לי לישון בבית שלהם. אומה הייתה אופה לי לחם לבן ומרמלדה בבוקר. זה היה כל כך טעים, אבל אני זוכר בעיקר איך זה גרם לי להרגיש: נאהב. נאהב מאוד.

בימים ההם, אופה נהג לעשן מקטרת עם טבק וניל כזה. הוא כבר הפסיק, ואני מעולם לא עישנתי, אני עדיין שונא את זה. אבל… הריח הזה… אני אוהב את הריח הזה. אפילו לא אומר שזה מריח טוב. זה פשוט מריח כמו… זיכרון. והייתי יושב עם אופה, על ברכיו כשהייתי קטן יותר, כמובן. היינו יושבים ביחד והוא היה מראה לי תמונות משפחיות או שהיינו צופים בסרטים ישנים. הוא לימד אותי על כל כך הרבה דברים, נתן לי ערכים ושיעורים לחיים…

הכול חוץ מכדורגל.

זה היה הדבר היחיד שלא רציתי שנדבר עליו. הוא ואומה מעולם לא היו הטיפוסים שידברו עם מאמן אם לא קיבלתי דקות משחק. ואני לא רציתי שמישהו יאמר לי איך אני משחק. אופה ידע זאת. אז בקושי דיברנו על כדורגל ברמה עמוקה. זה מוזר, אבל זה היה משהו שרציתי להבין לבדי, אני מניח. לפעמים, הוא ניסה לומר לי איך שוערים אחרים משחקים: “אתה צריך לנסות זאת כמוהם.” לא הקשבתי לזה. אפילו לא אמרתי לו על היום בו המאמן שלי במנשנגלדבאך הציב לי אולטימטום.

כפי שהזכרתי, אחרי שהשוער שלנו החל לדמם מהאף כל הזמן, התחלתי לעזור בשער. רציתי להמשיך לשחק בהתקפה, אבל המאמנים שלי לא אהבו את הדרך בה שיחקתי מקדימה. משהו לגבי זה שלא רצתי כפי שהם רצו שארוץ?

“אתה לא באמת מרים את הרגליים שלך בזמן הריצה”, הם אמרו לי כשהייתי בערך בן 10.

“יש לך שתי אפשרויות: לשחק כשוער אצלנו או ללכת לקבוצה אחרת.”

לא הייתי צריך לחשוב על זה. קיבלתי את ההחלטה מיד. מועדון אחר באמת התעניין באותו הזמן, והם רצו להציב אותי בהתקפה. אבל זה לא היה חשוב. להבקיע שערים כבר לא היה חשוב.

להישאר במנשנגלדבאך היה מה שחשוב.

והייתה לכך סיבה אחת ופשוטה: זה היה הבית.

זה היה המועדון היחיד שהכרתי מאז שהייתי בן 4. באותו הזמן שהקבוצה נתנה לי את הבחירה הזו, ההורים שלי החלו בתהליך היפרדות. המשפחה שלי התפרקה, אז הכדורגל נהיה חלק גדול יותר מהזהות שלי, יותר ממה שהיה לפני כן. מנשנגלדבאך, באמת, הייתה הזהות שלי. הנסיעות עם אופה, המאפה במושב האחורי, וכן, אפילו הפפרקה והעגבניות וכל שאר הדברים שהוא עשה כדי לשמח אותי. עבורי, זה היה הכול.

אז לא יכולתי לעזוב. לא היה לי אכפת באיזו עמדה אני משחק. להבקיע שערים לא היה חשוב באותה מידה עבורי. רציתי להיות במנשנגלדבאך. רציתי להמשיך לשחק. ולמדתי לשנות את המטרות שלי.

נשארתי ונהייתי שוער.

אני באמת חושב שהתקופה שלי כשחקן התקפה היא מה שהפכה אותי לסוג שונה של שוער. ראיתי את המגרש קצת אחרת, השתמשתי במגרש קצת אחרת. ואז התחלתי להיות קצת טוב יותר משאר השוערים במחלקת הנוער. בורוסיה עושה קיצוץ רציני בנוער כשהשחקנים מגיעים בערך לגיל 14. זה רגע קשה מאוד. אני מתכוון, אנחנו עדיין ילדים ומישהו בא ואומר לך: “אנחנו פשוט לא רוצים אותך.”

הייתה הפעם הזו – הייתי בטח בן 14 או 15, והמאמן שלי התעצבן עליי מאוד אחרי משחק. אני לא זוכר מה עשיתי, או איזשהם פרטים. אני פשוט זוכר את הכעס שלו, כמה נרגז היה כלפיי. אני פשוט זוכר שהוא אמר לי כמה רע הייתי אחרי המשחק… מול כל חבריי לקבוצה. אף מאמן לא דיבר אליי כך לפני כן.

נכנסתי למכונית של אמי ובכיתי. ימים ספורים לאחר מכן, הייתה לי תובנה. חשבתי לעצמי: “כן, אכן היה לי משחק רע. ואני צריך להשלים עם זה.” המאמן ידע בדיוק על מה אני צריך לעבוד. האם הוא היה קשוח כלפיי? ודאי. אך בכנות, הייתי זקוק לזה. הייתי זקוק למישהו שיראה לי מה מצפה לי אם ברצוני להיות כדורגלן מקצוען. הייתי צריך להפוך לשחקן חזק יותר… בהרבה מובנים.

אני חושב שזה היה הרגע בו החלטתי להתרכז ובאמת להתמקד בכדורגל. נהייתי נוקשה עם עצמי. לא רציתי לדבר עם אמי או עם אופה על כדורגל. רציתי להבין את זה לבד. נהייתי עצמאי אף יותר. ברגע שהגעתי לגיל 15 ויכולתי לנהוג על קטנוע משלי, אמרתי לאופה שאני לא זקוק לו שיסיע אותי כל יום. רציתי להיות לבד בדרכי לאימון. זו הייתה סיטואציה קשה עבור אופה, אך הוא קיבל את זה.

ועדיין, בימים גשומים או אפילו כאלה בהם היה עשוי לרדת גשם, 10 דקות על השעון לפני שהייתי צריך לצאת לאימון, הטלפון צלצל.

“אתה רוצה שאאסוף אותך?”, אופה אמר.

“ודאי. זה יהיה נחמד.”

בשלב הזה, כבר לא חיכו לי מאפים במושב האחורי. הייתי צריך להיות מקצוען יותר.

אפילו כשזומנתי בפעם הראשונה לסגל הקבוצה הבוגרת של מנשנגלדבאך, לא רציתי שמשפחתי תהיה שם. ידעתי שזה יסיח את דעתי. אופה עקב אחרי המועדון מאז שחר הימים בערך. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על איך זה יפגע באמי אם לא אשחק טוב והיא תצטרך לשמוע את הקהל שורק בוז לעברי. אפילו כשאני חושב על זה היום, אם אי פעם יהיו לי ילדים, אני לא חושב שאוכל לשאת זאת. נותרו רק 8 משחקים לסוף העונה כשזומנתי, והלכתי לכל אחד מהם לבד. הייתי צריך להתמודד עם זה בכוחות עצמי.

אבל אופה היה ביציעים בעונה הבאה ובשנים שלאחר מכן. ועד המשחק האחרון שלי במנשנגלדבאך, לא יכולתי לדמיין שהוא לא שם. או אמי. או המשפחה של אשתי לעתיד. התחלתי להרגיש יותר בנוח ובטוח במה שאני עושה במגרש. כבר לא רציתי לעשות את זה לבד.

כשהייתה לי ההזדמנות לעזוב את בורוסיה לברצלונה ב-2014, זו הייתה החלטה עצומה. המשפחה שלי והמועדון היו כל עולמי – איך אוכל לעזוב אותם? אך החלטתי לעבור משתי סיבות. הראשונה היא, כמובן, סגנון המשחק. תמיד חשבתי, בתור מי שגדל במנשנגלדבאך, שהקבוצה היחידה שאעזוב עבורה היא ברצלונה. הדרך בה הם מניעים את הכדור, עבור שוער שמשתמש הרבה ברגליו כמוני, זו הזדמנות כבירה.

אך הסיבה השנייה הגיעה מאוחר יותר. כשהכרתי את אנדוני זוביזארטה.

אני זוכר שהסוכן שלי אמר לי: “ברצלונה רוצים לדבר עמך קודם. הם רוצים לקבל מושג עליך כאדם, להבין קצת איך תתאים לחדר ההלבשה.”

הם רצו לשלוח את זובי לפגוש אותי. לא ציפיתי כמה הוא הולך להשפיע על ההחלטה שלי. באופן מידי, ברגע שהתחלנו לדבר, הוא הפיץ מין תחושה חמימה וטבעית כזו. הוא דיבר עמי על המועדון ועל ההיסטוריה שלו ועל הניסיון שלו בו. הוא סיפר לי איך זה הרגיש כשעבר למועדון חדש, לעיר חדשה. הוא הראה לי מה המשמעות של להיות שחקן ברצלונה. הוא פשוט היה טיפוס חמים ונוח.

וזה מה ששכנע אותי שאני צריך להיות חלק מהמועדון המדהים הזה. אני יודע שאנשים לפעמים אומרים: “מארק טר שטגן? הוא כזה קר.” אולי אפשר להסביר זאת באופן חלקי בכך שאני גרמני. אבל אני יודע איזה רושם ראשוני אני יוצר. ולא כך אני רוצה שאנשים יראו אותי.

אני לובש את המדים של ברצלונה בגאווה. אבל זה יותר מסתם כדורגל עבורי. העיר הזו, האוהדים האלה… אתה אף פעם לא מרגיש שאתה לבד שם בחוץ. אתה פשוט לא יכול להיות. זה פשוט לא עובד כך כאן. אתה לא יכול להתכנס לתוכך. אתה פשוט לא יכול להבין את זה לבד.

אני בהחלט לא יכולתי להבין את זה לבד ביום שהגעתי לברצלונה. בקושי יכולתי לדבר ספרדית! אני זוכר שנכנסתי לחדר ההלבשה בפעם הראשונה, הייתי כל כך שמח כי המועדון בדיוק החתים את איוון ראקיטיץ’ באותו זמן כמוני. הוא דיבר גרמנית וידע ספרדית מהתקופה שלו בסביליה, ובחודשים הראשונים, הוא באמת היה המתורגמן שלי. הוא עזר לי כששאלתי שאלות והסביר את ההנחיות של המאמן כשלא הבנתי אותן ב-100%. אפילו ראפיניה, שעזב את המועדון מוקדם יותר העונה, עזר לי כי שנינו ידענו אנגלית, ומאוחר יותר עברנו לספרדית. הוא היה השכן שלי בחדר ההלבשה, ועדיין יש לנו קשר חברות טוב.

אבל רציתי להיות מסוגל לנהל שיחות עמוקות יותר עם החבורה, להבין אותם. אז התחלתי לקחת שיעורים בספרדית כבר ביום הראשון שלי פה.

אנחנו אומרים שאנחנו “יותר ממועדון”, ואני לא מנסה להיות פרסומת מהלכת של המועדון, אבל זו באמת הדרך היחידה לתאר את זה. יש פה משהו… ‘יותר’.

כשצפיתי בהגרלת שלב הבתים של ליגת האלופות ב-2016 וראיתי שברצלונה הוגרלה נגד מנשנגלדבאך, לא ידעתי מה להרגיש. אני חושב שבהתחלה, לא כל כך שמחתי מזה.

אבל אחרי שהודיעו על כך, קיבלתי הודעה מחברי הטוב, אנדרה, שהיה בגרמניה:

😂😂😂

ואז התחלתי לחשוב: “זו למעשה תוכל להיות הזדמנות לראות שוב את כולם בבית.” אבל איך המועדון הקודם שלי יגיב? מה האוהדים יאמרו?

וכשהגענו, הכול היה כל כך מוכר – אבל גם קצת שונה. בפעם הראשונה אי פעם, נכנסתי לאצטדיון דרך הכניסה של קבוצת החוץ. ישבתי בחדר ההלבשה של קבוצת החץ, משהו שלא עשיתי אף פעם לפני כן בקריירה הבוגרת שלי. אפילו לעלות לחימום, הייתי צריך לתקן את עצמי וללכת לצד השני של המגרש.

 

כשהתחלתי את החימום כמו שצריך, הרמתי מבט לעבר היציעים וכל האוהדים נעמדו והחלו למחוא לי כפיים. זה ריגש אותי מאוד. נהיה לי עור ברווז בכל מקום, ולא יכולתי להסתיר את הדמעות שבעיניי. 18 שנים, זה המון זמן. זה משך הזמן שהייתי בבורוסיה. אלו היו החיים שלי. והייתי גאה בכך שהאוהדים שם עדיין קיבלו את פניי בברכה. למרות זאת, כשעזבתי את המגרש באותו לילה, הרגשתי את ההבדל. מנשנגלדבאך תמיד תהיה מיוחדת עבורי. מנשנגלדבאך תמיד תהיה המקום בו עיצבתי את הקריירה שלי, המקום שבסופו של דבר אפשר לי לממש את החלום של כל ילד לשחק בקאמפ נואו. אבל ידעתי שדברים השתנו. עד אז, זה הפך לביתי השני.אני יודע שכמה אנשים מכירים אותי בתור “השוער הגרמני של ברצלונה”. אך אולי כעת הם מבינים אותי קצת טוב יותר.

אתם יודעים שאופה שלי עדיין לא היה אף פעם בקאמפ נואו? אני ממשיך לומר לו שהוא חייב לבוא… יום אחד הוא יבוא.

אם אתם רואים אדם מבוגר מחוץ לקאמפ נואו, קוצץ עגבניות ופפריקה, אז תדעו שהוא נסע סוף סוף.

סאני

הדם שזורם בעורקיי אדום-כחול. האהבה לבארסה במקום הראשון, והחלק האהוב עליי בה הוא ההיסטוריה של המועדון.

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו