הלם ותדהמה בקאמפ נואו, בארסה חוטפת רביעייה מריאל בטיס. לא כך דמיינו וקיווינו שתהיה שיבת המלך, שאמנם הבקיע צמד ונתן כדור עומק ענק שהביא לשער של וידאל, אך ראה את קבוצתו נחותה ליריבתה באופן מוחלט ודי נדיר.
צריך לתת את מלוא המחמאות לאורחת האנדלוסית ובראשה למאמן קיקה סטיין, שניצח את ברצלונה בדרך של ברצלונה, בדרך שהייתה מביאה ליוהאן קרויף ז”ל גאווה גדולה. בטיס, שלא הולך לה כל כך טוב העונה (ערב המחזור הייתה במקום ה-14), תפסה את בארסה שאננה ולא מוכנה טקטית וביטלה אותה מעולה – ידעה ללחוץ חזק כשצריך, ידעה לשמור על הכדור כשצריך והכי חשוב, ביטלה את הלחץ הרפוי והחלש של ברצלונה, ניצלה את המרווחים העצומים והלא ברורים בין הקישור להגנה ובעזרת מספר בודד של מסירות הגיעה לרחבה פעם אחר פעם.
זה יהיה קל לבוא בטענות ולתלות בכיכר העיר את סרג’י רוברטו, שהושמד יותר מפעם במשחק אמש. אני חושב שיש בכך מן גניבת דעת, שהרי סרג’י רוברטו השתפר המון במהלך תקופתו כמגן ימני והוא כבר נתן תצוגות טובות מאוד. המשחק אתמול חשף כמה מחולשותיו, למשל שמירה באחד על אחד. לרוברטו יש חולשות שאנו לא נחשפים להן כמדי משחק אך קיימות שם ומחכות להתפרץ בהינתן היריבה שתדע לנצל אותן, או כשחבריו לצד ימין של ההגנה, בדגש על הקיצוני, ראקיטיץ’ ובוסקטס, לא יגבו אותו כראוי. כדורגל הוא משחק קבוצתי ובחיים לא ניתן להפיל את כל האשמה על שחקן אחד או טעות אחת, שהרי תמיד יש מהלך אחד לפני שהיה יכול להימנע, יש טעות אחת לפני שלא הייתה צריכה לקרות וכן הלאה. כך או כך, לא בטוח שנלסון סמדו הוא הפתרון האולטמטיבי לעמדה הזו, אך מתגברת התחושה שבארסה תשחק טוב יותר עם מגן ימני אחר, כזה שיהיה מקביל לאלבה בצד שמאל בתרומה שלו בשני צדי המגרש.
אם יש משהו שאנו צריכים להסתכל עליו הכי בחומרה, זה מעבר להפסד ביתי ראשון בליגה מזה 26 חודשים, זה העובדה שבארסה חטפה ארבעה שערים בבית לראשונה מזה 15 שנים. בארסה בגרסה הנוכחית לא צריכה להגיע למצב כזה נגד אף יריבה, עם כל המחמאות והברכות לסטיין שקבוצתו הבריקה בקאמפ נואו. ואלוורדה עשה עבודה טובה בהעדרו של מסי והעמיד קבוצה איתנה, חזקה, כזו שנלחמת ונותנת מעצמה יותר. אתמול חווינו שילוב של כמה דברים שפגעו בקבוצה ועדיין קשה להסביר איך בארסה הגיעה למצב הזה:
– הפציעה של קוטיניו, בל נשכח שגם בתקופה פחות טובה, הצבתו בהרכב עדיפה על זריקה של מאלקום למים העמוקים בהרכב, למרות השער המרגש בליגת האלופות.
– העונש המצער של דמבלה. איננו יודעים את כל הפרטים כך שלהצדיק או לבקר אין ביכולתי, אך אני בהחלט יכול להצטער שהגענו למצב בו שחקן ענק כמוהו, שהיה יכול לתרום במשחק שכזה, אפילו לא נמצא על הספסל. כשמוניר מחליף את מאלקום בעמדת הקיצוני, אתה מבין שזו בעיה, ואולי סדרת החינוך הזו עושה עוול הן לשחקן והן לקבוצה.
– ראקיטיץ’ והטחינה האינסופית, עליה מדברים רבות. מאוד סביר שהמעבר הלקוי של בארסה להגנה נבע לא מעט מהעייפות של ראקיטיץ’. התנחמות במנוחה הכפויה שלו נגד אתלטיקו היא לא משהו שאכעס עליו, רק אקווה שלא נצטער על כך.
– ההימור על אלניה במקום בוסקטס. בוסקטס, למרות חולשתו מול הקישור של בטיס, היה ככל הנראה העמוד האחרון עליו עמד המבנה של בארסה, ובלעדיו המעט שנותר קרס לחלוטין. אפשר לשמוח מאוד מכך שוואלוורדה לקח את הסיכון ובטח דווקא במתולתל הצעיר, העדיף אותו על פני ראפיניה ודניס סוארס, אך בפועל נראה שהמהלך הזה הזיק לקבוצה.
ולמרות הכול, בארסה עדיין מובילה את הטבלה. כעת רק בהפרש של נקודה, אבל זה עדיין מקום ראשון. אף על פי שזה נשמע מביך לחלק, אני חושב שאפשר להתנחם ולהיות מרוצים קצת מכמה דברים חיוביים, כמו החזרה המוצלחת של מסי מהפציעה, כמו התגובה החזקה של בארסה גם בפיגור שני שערים והלחימה עד הרגע האחרון.
היריבה הבאה שלנו היא אתלטיקו מדריד, שתארח אותנו מיד אחרי פגרת נבחרות נוספת. אני כבר אהיה בן 28 בזמן המשחק הזה…
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, לאנגלה, פיקה, רוברטו
ארתור (וידאל), בוסקטס (אלניה), ראקיטיץ’
מאלקום (מוניר), סוארס, מסי
