הראיון המדהים של אינייסטה עם סיד לואו

אורון להור תרגם את הראיון ה-מ-ד-ה-י-ם של אינייסטה וסיד לואו.

תבלו!

אנדרס אינייסטה: “סחטתי את הכל עד הטיפה האחרונה, שום דבר לא נשאר”

***
תוך שקשרה של נבחרת ספרד מתכונן למונדיאל האחרון שלו הוא מדבר על איך הוא בילה את הדקות האחרונות שלו בברצלונה, על הפעמים בהן הגיע לכדי ‘קרבה לשלמות’ ועל איך הכדורגל בכפר ילדותו עיצב אותו.
***

מאת: סיד לואו

“רגע אינטימי”, הוא קורא לזה. מאוחר בלילה של יום ראשון, הלילה האחרון שלו שם, אנדרס אינייסטה ישב לבד באמצע האצטדיון הגדול ביותר באירופה, שהיה עכשיו דומם. הרשתות קופלו, האורות כבו וכולם כבר הלכו אך הוא נשאר, עם המדים עליו, בלי נעליים ובלי גרביים, להרגיש את הדשא. “זה היה מקסים לשבת שם, רגע ביני ובין המגרש בו חוויתי כל כך הרבה הנאה”, הוא אומר. “רק אני, נפרד לשלום מהבית שלי. כל פינה בקאמפ-נואו נושאת איזה זיכרון. זה מאוד עוצמתי, אכזרי. זה היה מאוד אמוציונלי”. אחרי 22 שנים, 16 בקבוצה הבוגרת, הוא עוזב את ברצלונה. עוזב גם את ספרד.

תוך שהוא ישב, הוא חשב: זכרונות, נוסטלגיה, בחזרה ליום בו הגיע מאלבסטה במכונית Ford Orion לא אמינה במיוחד. “נקודות ההתחלה”, הוא אומר. ואז, סוף-סוף, הוא נעמד, אסף את החפצים שלו ונעלם. “השלמתי עם הרעיון לפני זמן מה, הטמעתי אותו: ידעתי שהסוף מגיע”. הוא אומר גם שאף שזה “לא היה קל להגיד שלום” הוא “עיכל את זה היטב” – כל המחוות, “כל כך הרבה חיבה”. עדיין היה בו גם חלק שרצה להיות מעבר לזה ולחזור למה שהוא מכיר. מפני שזה עדיין לא היה הסוף. יפן מחכה, עם ויסל קובה. ולפני כן, רוסיה. בגיל 34, לאיש שהבקיע את השער החשוב ביותר בהסטוריה של הכדורגל הספרדי, בדרך לזכייה היחידה שלהם במונדיאל ב-2010, נותרו עכשיו ימים ספורים בלבד ברמה הגבוהה ביותר. בדיוק כמה ימים – זה כבר תלוי בכמה טוב הוא וחבריו לנבחרת יעשו את מה שהוא תמיד עשה הכי טוב: לשחק כדורגל.

“זה יהיה המונדיאל האחרון שלי,” אינייסטה אומר, ישוב בצד השני של השולחן במשרדים הראשיים של Las Rozas (מתחם האימונים של נבחרת ספרד), שעות ספורות לפני העלייה למטוס הנוסע מזרחה. כבר 12 שנה שהוא בא לכאן אך כנראה כבר לא ישוב. “אני לא יודע אם הקריירה שלי בנבחרת בוודאות תסתיים אבל זו עשויה להיות הפעם האחרונה. ביולי ננתח את הכל. כבר יהיה מדובר בארבעה מונדיאלים ולא יהיה עוד אחד. אני נחוש להנות מכל רגע כאשר אני יודע שהוא האחרון אבל אני גם לא רוצה ‘לדעת’ שהוא האחרון. זו סתירה: אני לא רוצה שזה יהיה ‘המונדיאל האחרון’, כמו עוד מחווה של הוקרה, של הכרה במה כבר שעשיתי – רחוק מזה. אני רוצה להתחרות כמו בפעם הראשונה. התשוקה לא השתנתה; מה שהשתנה זה הרגע.

“ברוסיה יהיה רגוע יותר [מאשר בשבועות האחרונים של כל המחוות וההומאז’ים] ובתקווה יש עדיין דרך לעבור. זה שונה עכשיו: כדורגל ומחוות אישיות התערבבו זה בזה, עכשיו זה אך ורק כדורגל ויש אך ורק מטרה אחת.

“אני עוזב מפני שהגוף שלי מבקש את זה ממני. אחרת, הייתי ממשיך. כשהגוף שלי אמר לי שאני לא יכול לתת יותר, ידעתי. הבנתי: אני חייב לצאת. לוקח יותר זמן להתאושש מבחינה פיזית, ומבחינה מנטלית זה מתיש – כל כך הרבה שנים, בשלוש האחרונות כקפטן. סחטתי את הכל עד הטיפה האחרונה, שום דבר לא נשאר. זה הדבר ההוגן לעשות. היה יכול להיות קל להמשיך עוד, לא לדאוג אם אני משחק או אם אני מציג יכולת טובה, אבל לא יכולתי לעשות את זה. זו יכולה הייתה להיות השנה הבאה, אבל זו זו. עכשיו היה הזמן”.

ישנה נחישות לסיים בטופ של הטופ, אמונה שהוא מסוגל לכך, ומפתה לראות הקבלה מסוימת עם זינאדין זידאן, שעזב את ריאל מדריד ב-2006 והוביל את נבחרת צרפת – אלופת העולם שמונה שנים לפני, ומודחת בשלב הבתים ארבע שנים לאחר מכן – לגמר המונדיאל. כמו עם אינייסטה, היו שחשבו שהוא הלך מוקדם מדי, בעוד שאחרים ראו בו כמי שכבר יצא לגמלאות, אך קיננה בו עדיין איזו מן תחושת שליחות, והוא ניפק כמה מניצוצות הכדורגל הטובים ביותר שלו. לא שמישהו שרומז שאינייסטה יפרוש באיזה “אירוע מטראצי”.

“אני מקווה שלא”, הוא אומר. אך האם יש הקבלה? “כן, במובן הזה שמדובר בהזדמנות הגדולה האחרונה. ולא להיות יותר בברצלונה לא אומר שאני לא מוכן, שאני לא מסוגל לקחת את האתגר הזה. כשאתה מקבל החלטה, אתה חושב עד המונדיאל. ואז זה נגמר. אחרי זה, הכל יהיה אחרת, הכל משתנה. אני יודע את זה. אבל קודם כל אני רוצה לזכות בגביע העולם”.

בדיוק כמו ב-2010. יוהנסבורג באופן בלתי נמנע עולה אל התודעה, הרגע בו הכדור הונח לפניו. בכל זאת לא היה זה רק השער, ישנו משהו עמוק יותר. צפו בגמר ההוא שוב, צפו בהארכה, זה יוצא מן הכלל: אינייסטה נראה כמרחף מעל השאר, דיוקן של המשחק שלו שמזוקק אל תוך 30 דקות של קרבה לשלמות. “זה גם מה שאני הרגשתי. אני לא יודע אם הייתי אומר שהרגשתי יותר טוב מכולם, אבל הרגשתי איזשהו כוח ממקום כלשהו. אותו דבר היה בגמר הגביע [הספרדי]: ידעתי שזה היה הגמר האחרון שלי עם ברצלונה, הגענו בדיוק מרומא, והמשחק הזה היה הכל. בדרום אפריקה, הרגשתי את זה ונדמה לי שזה היה מדבק – חבריי לקבוצה הרגישו את זה גם. היה ניכר שאני מקבל כמות מדהימה של נגיעות בכדור, הרגשתי שאני יכול לנצח בכל אחד-על-אחד, כאילו שהייתה רמה אחרת”.

ואז, הגול. ישובה מול הטלוויזיה בספרד הייתה ג’סיקה, אשתו של דני חארקה, הקפטן של אספניול שחטף התקף לב קטלני שנה קודם לכן. היא לא צפתה באף משחק מאז; באותו הלילה היא צפתה באינייסטה פושט את חולצת הנבחרת שלו וחושף גופיה מוקדשת לחארקה.

“כאשר [חברי, כותב הביוגרפיות] מארקוס סיפר זאת, הזלנו הרבה דמעות”, אינייסטה אומר. “יש דברים שהם מסמרי שיער ומסבים לך גאווה”. אינייסטה ביקש מהוגו, הפיזיותרפיסט, להכין את הגופיה דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה. “זו הפעם היחידה אי-פעם שעשיתי את זה”, הוא אומר, “אני לא יודע איך אפשר להסביר את זה, איך אפשר לכנות את זה: גורל או משהו. אני לא סייקיק [בעל כוחות על-טבעיים], אני לא יכול לראות את העתיד. חייבת להיות איזו מילה בשביל זה, למה בחרתי דווקא את הלילה הזה לכתוב את המסר, להבקיע, ואז להיזכר ולהוריד את החולצה, כי הרי קל מאוד להיסחף בכל הדברים והנה זה לא קורה לך. יש שם איזה דבר שדאג שהכל יקרה בדרך הזאת”.

אם ישנו רגע אחד מסוים בקריירה של אינייסטה, הרי זה הרגע של דרום אפריקה. אולם יש בה גם משהו פחות מוחשי, פחות מוגדר על-ידי שניה בודדת – משהו שיותר ניכר בתחושות, ההנאה שבמשחק עצמו, הדרך בה הוא שיחק.

לא תמיד זה היה קל כמו שהוא גרם לזה להיראות. הוא כבר דיבר באופן רהוט על איך שמצא את עצמו ב-“מקום חשוך”. היו פציעות: הוא תודרך לא לבעוט בגמר הגביע האירופי של 2009 וכמעט שלא החלים בזמן לדרום אפריקה. וסביבת הכדורגל יכולה לשחוק אותך. “ככל שהכדורגל עצמו פחות מדובר, אני פחות אוהב את זה. אתה שומע דברים שאינם נכונים ולפעמים אתה מוצא את עצמך מאמין למה שקראת במקום למה שחווית. זה יכול להשפיע עליך, וזה לא בריא”.

עם נבחרת ספרד, יש מימד נוסף: פוליטיקה. אפילו אינייסטה – זהיר, נייטרלי, מדבר גלויות רק לעתים נדירות – חש בכך; כאשר הוא קרא לפיתרון למשבר הקאטלאני, היו דבריו רחוקים מלהיות זרים או חריגים, ובכל זאת היו שהתקיפו אותו בעקבותיהם. “זה נושא רגיש, סיטואציה קשה. אנשים אומרים ששחקנים צריכים להביע את דעתם; ואז אתה מביע את דעתך ההולמת וההגיונית לחלוטין ואתה חוטף אש מכל הכיוונים. אתה חושב לעצמך: ‘האם זה משתלם עבורי להיפתח?’

האם זה היווה אי פעם בעיה עבור הנבחרת? “בתוך הנבחרת? לא, לא. לכל אחד יש את הדעה שלו: לא מורידים אותך ממנה, יש רגשות אישיים כמובן, אבל זה נחווה אחרת. זהו מצב פוליטי שצריך להיפתר על-ידי פוליטיקאים, הם מייצגים את העם והם אלה שהביאו למצב הזה. זה מעולם לא הפך לבעיה גדולה בתוך הנבחרת היות ובסופו של דבר אנחנו קבוצת כדורגל ואנחנו רוצים את אותו הדבר על המגרש”.

על המגרש, אינייסטה היה תמיד שונה, קורא תיגר על תפישות מוקדמות, משנה את המשחק. הוא מדבר על פפ גווארדיולה ועל “צעד נוסף קדימה באבולוציה של הכדורגל”, מתעקש ש-“שנים לאחר מכן אנחנו עדיין רואים קבוצות מאמצות ומתחקות אחרי דברים שאנחנו התחלנו לעשות”, ושמח להיות זכור לא רק עבור הניצחון אלא גם על הדרך שבה הם ניצחו. לפעמים, הביטוי הטוב ביותר לכך הגיע דווקא מיריבים: “היית שומע לפעמים דברים כמו: ‘לעזאזל, זה כבר מספיק, אתם יכולים להפסיק…'”, והיה את סר אלכס פרגוסון, אדם שהוא מתאר כ-“מיוחד מאוד”, שדיבר על הרגע ההוא שבו “צ’אבי ואינייסטה שמים אותך על הקרוסלה”.

האם אין שום חרטות? מה לגבי – ובוא, פנק אותנו פה קצת – העובדה שלא שיחקת באנגליה? “אני בטוח שזה היה נחמד [אילו שיחקתי שם], חוויה טובה”, הוא אומר. “אבל הייתי תמיד שבע רצון במקום שהייתי בו; מעולם לא הרגשתי את הכמיהה, מעולם לא חשבתי שיהיה לי טוב יותר במקום אחר. תראה, אני בסך הכל עוזב את ברצלונה מפני שהגוף שלי מבקש זאת ממני. אחרת, הייתי ממשיך”.

אינייסטה היה כמו משואה של תקווה לכל אדם, ה-“נורמליות” החריגה שלו. ביום בו הגיע לברצלונה, אמר מקומי אחד בלה-מאסיה: “הוא לא נראה כמו כדורגלן” וזה הפך לחלק מהקסם שלו. “ובכן,” הוא אומר, “אולי אני יכול להוות דוגמה לשחקנים עם סוג הגוף שלי, עם גובה כמו שלי, מבנה גוף כמו שלי, אבל אני לא רואה את זה כך. אני לא רואה בכדורגל ספורט לאנשים בגובה 1.80 מ’ ובמשקל 75 קילו. העניין הוא להיות קבוצה, להיות באיזון, ואני לא חושב שיש איזשהו טיפוס אידאלי שאני לא מתאים אליו. המון שחקנים היו מאוד טובים מבלי להיות ‘אתלטים’. ואני אף פעם לא הרגשתי מאוים. תמיד נהניתי לשחק נגד ילדים מבוגרים ממני וגדולים ממני. יותר מהכל בגלל שבכפר שלי לא ממש היו הרבה ילדים בגיל שלי בכל מקרה. אתה לומד ‘לשרוד’, אתה משתפר. הניצחון עליהם מניע אותך.

“הניצחון עליהם”, הוא אומר. ניצחון הוא משהו שאינייסטה עשה טוב למדי לאורך השנים. הוא זכה ב-35 תארים. אם ספרד תזכה במונדיאל שוב, רבים יהיו מאושרים בדיוק מכך שיהיה זה התואר ה-36 שלו, על הבמה הגדולה האחרונה שלו. אולם לא מדובר כאן בסיבוב הופעות פרידה שבו יריעו לו בכל מקום, וגם הוא לא רוצה שבזה יהיה מדובר. כאן מדובר בגביע העולם.

“חלק יאמרו שזה יהיה נחמד בשביל ספרד לזכות בו, אבל עבור אחרים זה יהיה נפלא בשביל ליאו לזכות בו; אחרים רוצים את כריסטיאנו רונאלדו. זה יכול להיות להיות הטורניר האחרון של כל אחד מאיתנו, כך שזה יכול להיות עוד יותר מיוחד. זה היה עידן נהדר. אני לא יודע אם נראה משהו כזה שוב. כל דבר סביבי וכל אחד סביבי עשו אותי טוב יותר. כל אחד מופיע עם המטען שלו, הסיפורים שלו, התארים שלו, ויש גם כבוד מתמשך אחד לשני. חלקתי כמעט את כל הקריירה שלי עם חלק מהם. הכבוד הוא מעבר ליריבות בסופו של דבר.

“יש את כל ההבדל בעולם בין לומר ‘זה בטח יהיה נחמד’ לבין זה שזה באמת יקרה; המונדיאל של 2014 היה איום ונורא, לקח שאומר שאם אתה לא 100% כל אחד יכול לנצח אותך. הפעם, אנחנו במצב טוב. זה יהיה קשה אבל אנחנו יודעים שיש לנו קבוצה גדולה שיכולה להילחם עבור דברים טובים. התחלתי להסתכל על יריבות. פורטוגל, נניח: אולי הייתה לנו את אותה התחושה בצרפת [שהם לא היו פייבוריטים], אבל הם זכו ביורו. זה הולך ונבנה עכשיו וברגע שאתה ברוסיה אתה יודע שהגיעה העת”.

העת האחרונה.

ואז? מה הוא אמור לעשות? מה כולנו אמורים לעשות, אם חושבים על זה? האם יש עוד אינייסטה אי שם? “לא, לא,” הוא אומר, “אבל רק באותו האופן שלא היה עוד צ’אבי, עוד פויול, ראול, וייה, פרננדו [טורס], במובן שכל שחקן הוא שונה. יש די והותר שחקנים שיכולים להיות חשובים יותר ממני, אבל זה לא משנה; מה שמשנה זה המסע שעברתי, הזכרונות.

“אני מקווה שנשאר בי עוד הרבה כדורגל. אני הכי שמח כשאני משחק. יהיו לי חיים אחרים שיהיו שונים לחלוטין, אני אשחק אחרת, בקונטקסט אחר, אבל זו עדיין תהיה אחריות ואני מקווה להמשיך להנות מזה. ואז אני אנסה להפוך למאמן או משהו. אני רוצה להרגיש קרוב לדשא. אני לא יודע כמה זמן עוד נשאר לי. אמרתי שאני רוצה לשחק בגיל 40 – אני לא יודע אם אגיע לשם”.

אינייסטה צוחק עכשיו. “אני אצטרך לחדש חוזה לעוד שלוש שנים. זה לא יהיה רע.

“הכדורגל היה החיים שלי. הוא היה כך מאז שהייתי בן 4 או 5, מאז שהתחלתי לבעוט בכדור בכפר עם אבא שלי. זה היה המנוע, הכוח המניע של החיים שלי ושל החיים של אלה הסובבים אותי; אתה נהיה הציר שסביבו הכל מסתובב. הייתה לי חוויה נהדרת, שחלקתי עם המשפחה שלי. זה היה סיפור אגדה, באמת – כל מה שחייתי, איך שחייתי את זה. ואז משהו חדש יתחיל ש-, אני בטוח, יהיה מאוד יפה. הכדורגל היה החיים שלי ואני מקווה שהוא ימשיך להיות”.

שי

חי ונושם בלאוגרנה מאז 1991. הקים את ״בארסה מאניה״ כפרויקט צד בתיכון, והשאר היסטוריה.

מה אוהדי בארסה אומרים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר!

בארסה מאניה באינסטגרם

האפליקציה שלנו